שאלת הממשות והשיח בימינו
מאז ימי קדם, פילוסופים ניסו להבין מה באמת קיים בעולם. מהו היש ומהי הממשות? כך למשל, הרקליטוס ראה וחשב שהיש משתנה כל הזמן, ודמוקריטוס ראה וחשב שהעולם בנוי מחלקיקים קטנטנים שאי אפשר לחלק יותר.
היום אנחנו יודעים שבתוך כל תא חי, ובתוך כל אטום, יש חלקיקים קטנים שנעים כל הזמן. רוב האטום נראה ריק, אבל יש בו תנועה משתנה מתמדת.
השאלה היא: איך אנחנו מבינים את המציאות אם הכל משתנה כל הזמן? איך אנחנו יודעים שמשהו באמת קיים אם הוא לא נשאר אותו הדבר?
דקארט, מי שנחשב לאבי הפילוסופיה החדשה, חשב שהמציאות מתקדמת בשרשרת של סיבה ותוצאה, שיש הבדל אונטולוגי בין הגוף והנפש, ובין העולם לאלוהים. הוא ניסח את קביעתו המפורסמת "אני חושב, משמע אני קיים", כלומר, גם אם קיומם של כל הדברים יוטל בספק, עדיין, מציאותו של האני הספקן אינה מסופקת; עם זאת דקארט חשב שצריך גורם חיצוני, כמו אלוהים, כדי לאשר את קיומו של האובייקט-העולם, הניצב מנגד לסובייקט-האדם. פילוסופים אחרים אחריו, כמו קאנט והוסרל, ניסו גם הם להסביר איך אנחנו יודעים שדברים באמת קיימים, אבל גם הם לא מצאו תשובה מספקת.. כך גם פילוסופים מטריאליסטיים נותרים לכודים במסורת השניות, גם כאשר הם באים לערער עליה, וכבולים לסיבתיות נוקשה.
ב-2008, מדענים ניסו להבין איך המוח שלנו יוצר את התחושה שיש לנו "אני" רציף פנימי. הם הגיעו למסקנה "אני זז, משמע אני קיים", אבל גם זה לא הסביר לגמרי איך נוצרת התחושה הבסיסית של ה"אני" הנמשך ומשתנה.
תכונות משותפות לכל התופעות: סוף, ייחוד, איחוד וריבוי
כשהסתכלתי על העולם, ראיתי שלכל דבר, כל תופעה, יש לה סוף. מכוס קפה ועד לכוכב או גלקסיה, הכל מסתיים בשלב כלשהו. אבל באופן מפתיע, נראה שאין סוף לתופעות ולדברים החדשים שנוצרים, כמו העלים שנושרים בסתיו וצומחים שוב באביב.
כל דבר בעולם הוא ייחודי. אין שני דברים לגמרי זהים, אפילו לא שני עלים על אותו עץ.
האדם, למשל, מורכב מאיחוד של הרבה איברים ומערכות, שכל אחד מהם הוא סוג של יצור חי בפני עצמו. כל אלה פועלים יחד כמו תזמורת גדולה.
בנוסף, כל דבר הוא גם חלק מקבוצה גדולה יותר, ריבוי. יש הרבה בני אדם, הרבה נמלים, הרבה גרגרי חול. אז כל דבר הוא גם ייחודי וגם חלק מקבוצה גדולה יותר.
המציאות היא מרחב מלא בתופעות שמשתנות כל הזמן, וכולם קיימים ב"עכשיו" שמשתנה ללא הפסק. בתוך כל זה, יש את ה"אני" הייחודי שלנו, שגם הוא משתנה כל הזמן, אבל עדיין מרגיש כמו אותו "אני" לאורך זמן.
איך זה יכול להיות שאני משתנה כל הזמן אבל עדיין מרגיש שאני זה אני? כדי להבין את זה, הסתכלתי יותר לעומק על התנועה עצמה.
מדענים כמו ניוטון ואיינשטיין הסבירו את התנועה המשתנה באמצעות כוחות פיזיקליים, אבל זה לא מסביר לגמרי איך התנועה באמת קורית. הם תיארו את התנועה באמצעות ארבע תכונות: כיוון, מהירות, מסה-אנרגיה וזמן. איינשטיין טען שהזמן הוא יחס והשתמש בו כממד רביעי לחישוביו בלבד.
הבחנתי שאין אף תנועה בעולם שלא קשורה ביחסה לתנועה אחרת. כל תנועה משפיעה על הסביבה שלה ומושפעת ממנה.
שילוב עיקרון הסופיות ועקרון הבחירה (המוגבלת) – מחוללי משך התופעות במציאות
העולם מלא ביחסים בין המוני דברים שיש להם סוף. כל תנועה מסתיימת, אבל לפעמים עוד לפני שהיא נגמרת, כבר מתחילות תנועות חדשות או תנועה אחת שממשיכות אותה. למשל, התאים בגוף שלנו מתחלקים כל הזמן ויוצרים תאים חדשים (בממוצע הם מתחלפים כל שש שנים).
בכל רגע, יש אפשרויות שונות למה שיכול לקרות. זה כמו שיש לנו בחירה טבעית בין אפשרויות שונות, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לזה. ברגע שאנחנו בוחרים, משהו קורה, וזה משנה את המצב ויוצר אפשרויות חדשות.
השילוב בין העובדה שלכל דבר יש סוף, והעובדה שיש לנו בחירה אפשרית מוגבלת, הוא מה שגורם לעולם שלנו המוכר, להשתנות כל הזמן. החוקים הפיזיקליים שאנחנו מכירים בטבע הם למעשה מקרים מיוחדים שבהם יש רק אפשרות אחת למה שיכול לקרות.
התכונות והאיכויות של ה"תנועה-פעולה" – ייחוד התופעה
כשהסתכלתי על תנועה, למשל תנועת אצבעותיי כשאני מקליד על המקלדת, ראיתי שיש לה הרבה תכונות מעבר למה שהפיזיקה והנוירולוגיה מתארות. יש לתנועה התנהגות, אופי, צורה, יכולת לתקשר, זיכרון ועוד.
לדעתי, יש בערך 20 תכונות כאלה לכל תנועה-פעולה, כולם פועלים יחד ולכל אחד מהם איכות שונה. האיכות של התכונות היא מה שהופך את התנועה-פעולה לייחודית ושונה מפעולות דומות של אחרים.
כל דבר בעולם, מהחלקיק הכי קטן ועד ליצור החי הכי גדול, כל תופעה מורכבת מתנועות שבכל תנועה קיימות 20 התכונות האלה. התופעה הזו בוחרת איזו תנועה-פעולה לעשות מתוך האפשרויות שיש לה, וכל התכונות פועלות יחד כדי ליצור פעולה אחת ייחודית.
המנגנון הזה של בחירת תנועה-פעולה הוא אותו הדבר אצל כולנו, אבל האיכות של תכונות הפעולה היא מה שהופך כל אחד מאיתנו לייחודי.
התכונות האלה כוללות דברים כמו: החומר המורכב ממנו אנחנו עשויים, הצורה שלנו, החושים שלנו, היכולות שלנו, ההתנהגות שלנו, הניסיון שלנו, הרגשות שלנו, החשיבה שלנו, האופי שלנו, הזיכרון שלנו ועוד.
מספר תכונות לדוגמא:
- שכל: זה מה שעוזר לנו לחשוב על תוצאות אפשריות של פעולות שלנו.
- אושר-עצב: זה מה שגורם לנו להרגיש רגשות, מאושר ועד עצב.
- זיכרון: זה מה שעוזר לנו לשמור ולהשתמש במידע שלמדנו-שירשנו.
כל הדברים האלה יחד יוצרים את מי שאנחנו, את ה"אני" הרציף שלנו. ה"אני" הזה המשתנה כל הזמן, אבל עדיין מרגיש כמו אותו "אני" לאורך זמן. אז איך זה קורה כאשר האני משתנה ומשנה כל הזמן?
מחשבה – יש ממשי אונטולוגי
מחשבה היא תנועה-פעולה אמיתית שקורית בגוף ובמוח שלנו. כשאנחנו חושבים, קורים דברים פיזיים בגוף שלנו, ומחוצה לו. המחשבה משפיעה על איך אנחנו מרגישים ועל מה שאנחנו עושים בפועל גם אם אין בה אחיזה במציאות הנראית, אבל היא אונטולוגית וממשית.
מחשבה מורכבת ממידע שאנחנו שולפים מהזיכרון שלנו. כל מחשבה, גם אם אנחנו לא מודעים לה, היא לפחות שילוב של שני סוגי מידע: מידע על הקשר כלשהו ומידע על תהליך כלשהו.
אנחנו משתמשים ביכולת שלנו לדמיין ויוצרים תחושה כאילו אנחנו רואים את התמונה הממשית. מבחינתנו הדבר אותו אנחנו מדמיינים ומאמינים בקיומו הוא אמיתי אפילו אם תוכן המחשבה והזיכרון מדומים. למשל, כשאדם מאמין במשיחיות, גאולה ואחרית הימים, המחשבות שלו בנושא יוצרות פעולות ממשיות.
הכרה־תודעה אנושית אונטולוגית בהתהוות
ההכרה והתודעה האנושית הן תהליך מתמשך ודינמי, המשותף לכל בני האדם. בתהליך ההכרה אנו תופסים ומפרשים את המציאות סביבנו. תהליך זה משלב מידע מפעולות פיזיות ממשיות (כמו קלט מהחושים) עם מחשבות פנימיות (כולל דמיונות וזיכרונות), ויוצר תפיסת מציאות שהיא אמיתית עבורנו, גם אם היא מבוססת בחלקה על מחשבות מדומות.
אנשים חושבים שכל דבר בעולם קורה בגלל סיבה ותוצאה, כמו שרשרת של אירועים שכל אחד גורם לבא אחריו. אבל היום אנחנו מבינים שזה לא מספיק כדי להסביר את כל מה שקורה. במקום זה, אפשר לחשוב על העולם כמלא ביחסים בין דברים, כשלכל דבר יש כמה אפשרויות לפעולה. העולם כל הזמן משתנה ומתחדש, לא רק בגלל סיבות ותוצאות פשוטות. יש לנו אפשרויות בחירה, יותר מכפי שאנחנו תופסים, גם אם הוא הן מוגבלות. העולם הוא יותר מורכב ומעניין ממה שחשבנו פעם.
ה"אני" שלנו, או האישיות הייחודית שלנו, נוצר ומתעדכן באופן מתמיד מהשילוב של הניסיון שלנו בחיים עם היכולות המולדות שלנו, כאשר ההכרה שלנו פועלת ברציפות, הן במודע והן שלא במודע, ומעצבת את האופן שבו אנו חווים את העולם, מרגישים ומתנהגים.
בתפיסה זו, אין הבדל ממשי בין הגוף לנפש – הם נתפסים כמערכת אחת מורכבת, שמשתנה ומתפתחת כל הזמן, ומרכיבה את המהות הכוללת של הווייתנו ואת האופן שבו אנו תופסים ומגיבים למציאות סביבנו.
אנו פועלים כיצורים מורכבים בשילוב עם אחרים והטבע סביבנו, אנחנו חלק מהעולם ומשפיעים ומשנים אותו, כפי שהוא משפיע ומשנה אותנו. כל שינוי בעולם נוצר מתוך כך שהתנועות הן סופיות ואין להן ברירה אלא לבחור פעולה חלופית לפני שהן מגיעות לסופן, וזה הדבר שיוצר את השינוי.
אפשר להבין ולראות את היופי שבסופיות. הסבל והכאב הם זמניים, וגם דברים טובים כמו מתיקות או ליטוף יאבדו את טעמם עם הזמן החולף.
היחס מאשרר ממשות ל"תנועה-פעולה"
העולם מלא ביחסים בין תופעות הדברים. היחסים (בין שהם אמיתיים או מדומיינים) הופכים לפעולות ממשיות ואמיתיות בעולם. כל תופעה בעולם היא ייחודית, איחודית ובריבוי ונשארת כך עד שהיא מסתיימת.
כדי שמשהו יתקיים, הוא חייב להיות ביחס עם לפחות דבר אחד נוסף. יש תמיד תקשורת בין תופעות, גם אם אנחנו לא מודעים לה. "אנחנו" מאשררים את הקיום זה של זה.
אנחנו ביחסים משתנים בלתי פוסקים מרגע שהחיים מתחילים. כבר ביחס הראשוני בין שתי תופעות בודדות מתקיים אישרור הדדי שלהן. מרמת החלקיקים הקטנים ביותר, דרך היחסים בין איברי הגוף שלנו, ועד ליחסים שלנו עם משפחה, חברים, הקהילה, הטבע וגם עם אנשים שאנחנו לא מסתדרים איתם. כל דבר מתקיים בתנאי שיש יחס בינו לבין ה"אחר". בלי ה"אחר", לא הייתי "אני" יהודה, יחיד ומיוחד. "אנחנו יחד, משמע אני קיים". החיבור עם בני מיני, התקשורת עם עצמי ואחרים שבי, לא מפסיקים לאשרר לי את הקיום שלי ושלהם.
ביחד אנחנו תופסים ומאשררים זה לזה את משמעות הדברים, את משמעות חווית הקיום, שלפעמים גורמת לכאב וסבל, ולפעמים מציפה תחושה שה"אנחנו" מרגש, עוצמתי, נשגב ואוהב. התפיסה הזו של הקיום, "אנחנו יחד, משמע אני קיים" יש השלכות ממשיות ואמיתיות על איך מתפתחת האתיקה והסדר החברתי בקהילות השונות.
"אנחנו יחד, משמע אני קיים"
"אנחנו יחד, משמע אני קיים" את זה "יודע" כל חלקיק עוד לפני שהוא בוחר לזוז. עוד לפני שהוא נע כגל או חלקיק, הוא ביחס עם האחר, מתקשר פנים אל אחר, פנים אל פנים במרחבים קטנים וגדולים. היחס בינינו מאפשר לנו לבחור בפעולה אמיתית וספציפית לכל אחד מאיתנו, לחיות את חיינו על פי איכות התכונות של הפעולות שלנו.
הקהילה מאשררת לנו את קיום חברי הקהילה וגם את קיום תפיסת המציאות של חבריה מתוך תפיסת המציאות בה היא אוחזת. אנחנו רואים את זה בהיסטוריה של האנושות, איך שההכרה האנושית מתפתחת בתפיסת המציאות המשתנה.
כיום, קהילות רבות של בני האדם חיים במבנים חברתיים של היררכיה, כולל קהילות שונות בחברה הישראלית האזרחית, ותופסים את הדברים באופן של סיבה ותוצאה מדומיינת. איכות חיינו היא מעשה ידינו וכולה באחריותנו, בתפיסה המשותפת שלנו את קיום תופעות הדברים. אנחנו לא לבד בעולם, "אנחנו יחד, משמע אני קיים" .
אנחנו פועלים כתופעות חיות ייחודיות, יחד, שמאשררות זו את זו ללא הפסק, ובכך, אנחנו מרגישים את ה"אני" שלנו נמשך ומשתנה בכל תנועת חיים, וכך, מוטבע חותם הקיום הממשי והאמיתי המשותף שלנו: "אנחנו יחד, משמע אני קיים".
כוונתו של המושג "יחד" בקהילות הישראליות השונות הוא שאנחנו מאד דומים, לא זהים אך מאד דומים. היהודים והלא יהודים, הציוניים והלא ציוניים. אין הבדל בין אדם ציוני יהודי ואדם פלסטינאי או ערבי מוסלמי או כל אדם באשר הוא – לאושר, עצב, שמחה, אהבה, שנאה, וכל יתר גווני הרגשות.
כפי שהתקשורת מכוננת את ה"אני" האנושי, ואת כל היישים בעולם, כך היא מכוננת את כלל הקהילות הישראליות. אני מציע אפשרויות תקשורת בין-אנושית לא רק בין ה"דומים" לנו בקהילות היהודיות הישראליות, אלא גם בין ה"שונים" בנו, הקהילות הלא יהודיות בישראל ומסביב לה, קרובות ורחוקות. הלא שפה, מסורת והקשר תרבותי, כוללים גם אמונות ואף הזיות והן אמיתיות וממשיות. מן ה"שונות" בינינו, ניתן להתקדם לתקשורת משותפת טבעית חדשה, שתתרגם את ה"יחד" בכל הקהילות "דומות ושונות" להוויה של אחווה ושוויון בינינו, בין הקהילות "הדומות והשונות".
בדברי אני מבקש להציע שאין הבדל בין השם המפורש ובין אללה או בין כל אמונה שהיא לאחרת- הממשות היא אמיתית לטוב ולרע. עצם זה שאנחנו "יחד" גם בטוב ורע, משמע אנחנו חיים. היהדות הציונית בארץ ישראל היא לא החזון, אלא מהלך בדרך, היכולה להוביל את האדם וקהילתו באשר הוא לדרך טובה ומעניינת ולשפה חדשה של בסיס אתיקה שוויונית. עדיף שנחייה "יחד" בשאיפה לאתיקה אנושית ומוסרית הטובה יותר לכולנו. "יחד" לא קיים בכוח אלא בהסכמה. קיומנו המשותף בהסכמה "יחד", מניב לכולם חיים טובים יותר, "כולנו יחד, משמע אני קיים". לכן יש לחתור להסכמות רחבות, בתוכנו פנימה ובינינו לבין אויבינו ה"שונים" מאיתנו.
האמונה במשיחיות, גאולה ואחרית ימים, אינה רק של יהודים, חלק גדול של בני אברהם ואחרים מאמינים בה. זוהי אמונהת שווא שחובקת הרג, אובדן וסבל רב של מאמינים, זקנים, גברים נשים וטף. כולם לא יכולים לפתור את השבר, לאחות אותו בכוח הזרוע. "טובה חכמה מכלי קרב" אמר קהלת (פרק ט' • פסוק י"ח). כבר הרמב"ם אמר במורה נבוכים חלק ג' בהקדמה: "אך אפשר שהעניין שונה והכוונה היא לדבר אחר", אפשרי שגם הרמב"ם טועה בעיקרון המשיחיות. אנו כולנו חטופים, "דומים ושונים" מאמינים בכוח שיפתור את השבר. הכוח לא פותר מחלוקות ושברים, אלא דורש עוד כוח. הכוח הוא סופי ומוחלט. הכוח גרם לשואה ולמלחמה הקרה, כוח גורם לאנושות לאבד עצמה לדעת. הכוח גורם לכולנו אובדן וסבל רב.
המציאות הממשית היום בישראל וסביבותיה היא חמורה ביותר. 101 חטופים עדיין לא חזרו למדינת ישראל, והנפשגוף של כולנו שבורה, מעוכה. בקהילות אזרחי ישראל ואחרות ה"שונות" מאיתנו, כולם, מיליוני אזרחים, פגועים, כואבים וסובלים סבל רב וחלקם המשמעותי, בלי בית. המלחמה נמשכת כבר יותר משנה, הארוכה ביותר. כולם, "דומים ושונים" סובלים אובדן, קורבנות-שווא, חסרי-ישע, כואבים ורואים את המציאות הממשית כבור שחור ללא אופק, ללא שמחה ותקווה לילדנו ולנו.
אני קורא מכאן להפסיק את הלוחמה מיד, החזרת החטופים, שחרור עצירים ה"שונים" מאיתנו, ולנהל בהסכמה שיח חדש הבונה הסכמים חדשים בין כולם. רק כך, בהווה הנמשך ומשתנה, ניבנה ונחיה בפדרציה של קהילות המתקשרות ביניהם בשפה בונה וחדשה, חלקן אמוניות קונסרבטיביות וחלקן אמוניות וחילוניות ליברליות. אדמת הארץ שייכת לכולם, אין עליונות כלשהי בטבע ובני האדם הם חלק ממנו.
