הקטע של הנעליים היה הצבע שלהן: חום לא-אחיד, כמו ג’ינס משופשף, וזה היה היופי שלהן. הייתה להן גזרה של נעלי בובה גבוהות אל הקרסול, ופלטפורמה קלה שהגביהה אותן אבל לא הפכה אותן לנעלי עקב. בפנים העור היה טורקיזי ותמיד השאיר סימנים תכולים על גרביים בהירים, אני לא מצליחה להיזכר אם הסימנים האלה ירדו בקלות בכביסה או אם היו לי הרבה זוגות גרביים מוכתמים בגלל זה. אולי לא ירדו בקלות בכביסה אבל אמא שלי התאמצה ולכן ירדו. בכל אופן נהגתי לנעול אותן עם גרביים לבנים שמגיעים מעט מעל הקרסול, בדרך כלל עם מכנסיים קצרים או עם חצאית, מן לוק כזה של סקול-גירל, מנצלת את זה שיש לי רגליים יפות.
ביום של התקיפה הייתי מאוד מודעת לבגדים שלי שהתלכלכו והתקלקלו. בגלל שבאותו היום היתה ישיבת צוות במשרד, ובשונה מיתר השבוע לא הייתי בו לבדי, לבשתי בגדים שהיו בעיני יפים במיוחד. ג’ינס דק שישב עלי טוב, סווטשירט כתום צעקני של איזו מעצבת שקניתי בהמון כסף ביריד אליו הלכתי עם אמא שלי; שתינו הסכמנו שהוא יפה למרות שיש לנו טעם שונה. הוא עשה לי גזרה מהממת ונראה טוב עם השיער.
מכת הסכין שהעיפה לי את המשקפיים ועיקמה אותן בצורה שלא ניתן היה אחר כך לתקן הכתה ברקה הימנית שלי וחתכה גם את ידי השמאלית שאיתה ניסיתי להגן על פני. ירד לי המון דם, והוא טפטף ישירות על מעיל הפליס שלבשתי וחדר דרך הצווארון הפתוח והקפוצ’ון אל הסוושירט החדש. דם טפטף על מכנסי הג’ינס והכתים לי את הירכיים. אני זוכרת שהן היו כל כך מוכתמות עד שבמיון הכריח אותי הרופא להתפשט, להוריד את המכנסיים כדי לוודא שאין דקירות סכין או חתכים גם שם. אני התווכחתי ואמרתי שאין, אבל בעצמי פקפקתי כי לא ידעתי מה אני מרגישה בגוף ומה אני יודעת ואולי יש עוד דברים שקרו לי ואני לא מרגישה אותם עכשיו, אדרנלין וזה. הוא מצא שם חתך ארוך מדמם שלא היה עמוק ולא הצריך תפירה. הוא ביקש ממני לפתוח את המעיל ואז משך מעט את הצווארון המשתפל של הסווטשירט החדש, לבדוק אם הדם שעליו טפטף מהמכה ברקה או שיש לי שם חתכים נוספים.
כשפתחתי את המעיל הוא ראה נקודת דם אדומה באזור החזה, והייתי צריכה להתפשט עוד, להוריד את הסווטשירט לגמרי (וככה הוא התלכלך עוד יותר) וגם את גופיית התחרה הלבנה שמתחתיו, שעליה היתה נקודת דם גדולה יותר, מפושטת, וכשהרמתי אותה ונשארתי חשופה, בחזייה, ראה פצע דקירה בחזה שלי, מעל השד השמאלי, פצע שלא הרגשתי בו, וגם שם הוא עשה לי תפרים. אחר כך התלבשתי חזרה, מודעת בצורה אומללה לכתמי הדם על הבגדים ועל הנעליים שלי, מרגישה – לראשונה, רק מאותו הרגע בו התלבשתי במיון – מזוהמת, מחוללת.
כשעמדתי לצאת חזרה הביתה, עם אור ועם הורי, ניגש אלי חוקר השב”כ ואמר, בחביבות, ביקש – שכשאגיע הביתה אארוז את הבגדים בשקית, כמו שהם, ובהזדמנות אביא לתחנת המשטרה. התנגדתי. אני אקבל אותם בחזרה? אחר כך, כן, אולי, אמר בחיוך אוהד, אבל אלה ראיות חשובות בשבילנו, אז תביאי אותם איתך בעוד יום או יומיים. שבוע. אי אפשר רק את המעיל? שאלתי, מוכנה בקלות לוותר על מעיל הפליס הזול שכמוהו היה לי בבית אחד נוסף. אני מצטער, הוא אמר, אלה ראיות חשובות. את רוצה שנרשיע אותו, נכון? אני לא בטוחה שככה בדיוק הוא אמר את זה, אבל אמא שלי בסופו של דבר איבדה סבלנות כנראה ואמרה, בטח שנביא, לכבס אותם קודם? בליבי גלגלתי עיניים והחוקר אמר שוב, אלה ראיות חשובות, לא לכבס, את הבגדים כמו שהם, תשימי היום כשאת באה הביתה בתוך שקית ותסגרי אותה. את לא תלבשי שוב את הבגדים האלה, האיצה בי אמא שלי והלכנו יחד במסדרון בית החולים החוצה, הביתה. אני דווקא כן רציתי ללבוש אותם, אמרתי, אלה הבגדים הכי יפים שלי, לבשתי את הסווטשירט הזה רק פעם אחת חוץ מהיום. ואור לחץ אותי אליו, לחץ את הכתף שלי כשאמרתי את זה. נקנה לך חדש, היא אמרה. ומה, כמובן שלא קנינו. לא היה שוב יריד, לא זכרתי בכלל מי הייתה המעצבת, הוא גם ככה היה נורא יקר.
אני לא זוכרת שמסרתי את הבגדים בתחנת המשטרה, למרות שאני יכולה לתאר לעצמי מתי עשיתי את זה. אני כן זוכרת שהחלטתי שאבקש אותם בחזרה, כשהתיק ייסגר, כשהוא יורשע, משהו כזה. אבל לא עשיתי את זה ולא התעסקתי בזה. בעצם אני לא יודעת איך נגמר הסיפור עד היום. אמרו לי שיעדכנו אותי אבל זה כמובן לא קרה. להתקשר וזה לא היה לי כוח. תמיד כשאני חושבת על זה אין לי כוח. פעם אחת התאמצתי ממש, כתבתי מייל ל”ארגון נפגעי פעולות איבה” אבל הם מעולם לא ענו לי. השלמתי עם זה שאני לא אהיה הסיפור הרומנטי על זו שחיפשה את התוקף שלה ומצאה אותו מלא חרטה בתאו, לומד עברית ויהדות ומתפתח והופך להיות פעיל שלום. או זו שמתעמתת איתו ומתחזקת מעצם העימות. או כל אחת מקלישאות סרטי התעודה על הסכסוך היהודי פלשתיני. למרות שתמיד חשבתי שאהיה מאלו שמשקיעות בזה, שעושות את תהליך העיבוד כל כך לעומק עם עצמן עד שחייב לצאת מזה משהו יפיפה כמו תערוכה או הצגה או ספר לא ארוך אבל נוקב ומלא השראה ותקווה וחלום.
כמה זמן אחרי שכל זה היה, אולי עשרה ימים או יותר, אבא שלי צבע את הנעליים במשחה חומה-מבריקה. למרות כל המאמץ האוהב שהוא השקיע בלהסתיר את הדם, אני התבאסתי כי חשבתי שאולי אפשר יהיה להסיר את הכתמים עם קצת נייר שיוף, וגם אמרתי לעצמי שהם מעטים וקטנים וחשבתי שאלך בנעליים האלה גם אם הכתמים יישארו. אבל אחרי שאבא שלי צבע אותן, הן איבדו את יופיין בעיני. הן גם ככה כבר היו ישנות.
נעלתי אותן עוד פעם אחת, והן הכתימו את הגרביים הלבנים שלי בשחור וטורקיז. את הגרביים השלכתי לפח. את הנעליים לא הייתי מסוגלת לנעול, אבל גם לא לזרוק, בגלל האהבה האבהית שהושקעה בהן. לקחתי אותן מבית הורי, מעמידה פנים שאשתמש בהן, כדי שאבי לא יבחין מתי אני נועלת אותן ובעיקר שאני לא. הן עברו איתי כמה דירות עד שנפרדתי מהן, מכניסה אותן – אפילו שהיו בלויות מדי, לתוך שק גדול של בגדים לתרומה, כמעט עשר שנים אחרי שקרתה התקיפה.
