נקודת המוצא לפעולות האמנותיות אותן אני מפתחת בעשור האחרון, המתבססות על מתודולוגיית מחקר מבוסס יצירה בה אני מתמחה בשנים האחרונות (ABR – art based research), הייתה התבוננות מעמיקה אודות זהותי המעורפלת בכל הנוגע למוצא משפחתי שהיגרה לישראל מאיראן בשנות השישים.
מערכת היחסים שהייתה לי עם נתון ביוגרפי זה, נעה בין בושה (פרסי מידונה*) לבין חרדה גדולה (פצצות אטום). בעקבות עבודת השורשים המאוחרת שזימנתי לעצמי, התמונות מהאלבומים, הסיפורים המשפחתיים, החשיפה לתרבות איראן המסורתית והעכשווית – קרה דבר שלא ציפיתי לו: התוודעתי לעולמות תוכן עשירים וקסומים, אותם תודעתי סירבה להכיל עד כה ו- התאהבתי.
בזכות עיבוד חומרי הגלם מאיראן, מילדותי ברמת ישי וממציאות חיי העכשוויים בקיבוץ שער העמקים, נברא אוסף דימויים ייצוגיים של איראן המדומיינת והאישה האיראנית שהיא חלק ממני. באמצעות משחק בין מדיומים אמנותיים שונים המייצרים שפה רב תחומית חדשה, נבראת ביוגרפיה חלופית שלתוכה אני יוצקת את זהותי, המשתחררת מעכבות העבר.
המלחמה בשנתיים האחרונות, בדגש על הקונפליקט החזיתי בין ישראל לאיראן, הוכיחה לי בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים כמה חשוב להאיר את המקומות האפלים המנציחים את המאבק בין שתי המעצמות, במקביל להבנה עמוקה כי הכלי האמנותי באמצעות אני פועלת, הוא מרחב משמעותי בו ניתן לקיים שיח אחר שבסיסו תאוות החיים ותשוקה לגאולה אישית וקולקטיבית.
*כינוי גנאי לעולי איראן בישראל של שנות החמישים והשישים.
