עֵינָא בִּישָׁא
טְפוּ
טְפוּ
טְפוּ
מתוך: איבון קוזלובסקי גולן, דגל לבן, זן נאמה, אשרף חנום , ספרי עתון 77 , 2023.
“הייתה לה בליבה תמיד שלווה מספקת בשביל להבין שלא זיכרונות של אהבה או חרטה יש כאן, אלא השתקפות של צער שמניח סימני דמעות”, כך מתאר גבריאל גרסיה מארקס את פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה, באחד מסיפורי האהבה הנפתלים “אהבה בימי כולרה”. המשפט הנפלא הפותח את הספר המתאר “ריח שקדים מרים המזכיר את גורלן של אהבות נכזבות”,[1] מזכיר לי את עבודותיה שופעות הצבע והחושניות של חן שיש, את הציורים רוויי רגש ויופי.
אולי דבר-מה באפוס הקולומביאני הסוער – פקעות-פקעות של סיפורים מתפתלים ורגשות – הולם את עבודתה הישירה של חן שיש ואת הציפורים המקננות בין הבדים והמיתולוגיה האישית שכולה צמדי חיות ולבבות מעוקמים ודומעים.
אחת הדמויות בסיפורו של מארקס היא מולטית גאה “בעלת עיניים זהובות אכזריות”, צבע ששיש מרבה להשתמש בו ואף להדביק על הבדים עטיפות מוזהבות. איבר הראייה הוא גם מנגנון ההיזכרות שדרכו מבחין גיבור הסיפור לראשונה באהובתו ומקבעה בזיכרונו, כשהעין היא שער הכניסה “לרעידת האדמה של האהבה”.
עיניים מככבות תדיר בציוריה של חן שיש. כבר לפני כמעט שני עשורים ציינה רותי דירקטור את אין סוף העיניים בעבודותיה של שיש.[2] במהלך השנים הפכה העין לעולם ודרכה המבט לצער העולם. בתערוכתה האחרונה “תאווה לעיניים” חמש עיניים ענקיות נמתחות מלוא רוחב הבדים ועיניים נמצאות למעשה בכל מקום. בלב הציור המרכזי בתערוכה “עץ החיים” (2024) פרושה עין ענקית ומסביבה מתפתלים מיני נחשים וציפורים. אישוני הענק הם מסגרת לתיאור נוף, לבריאה ולנביעה של עולם פנימי. בעבודות אחדות עיניים שחורות קטנות נופלות על הבדים כמו מטר או נשורת מהשמיים, נחיל העיניים הרוחש מציע מנעד רחב של רגשות. העין היא מעין סינקדוכה, היא חלק המרמז לגוף כולו. העין היא ראש. היא רחם. היא דג. ציפור. עלה. היא מקום המזמן התבוננות מענגת לצופה השוקע בתוך היופי. העין מפנה את מבטה אל הצופה, כמו מתגרה בו, כמעט תוקפת אותו באינספור מבטיה, מבלעת אותו. העין היא המקום שבו מחוללת חן שיש טקס שמתנסח ועובר מציור לציור. סיפור העין הוא סיפור המשכי, העובר גלגולים שונים, כפי שמציינים שיש ורון ברטוש בשיחתם בקטלוג התערוכה, עין ההופכת ממקור לדימוי, ומדימוי לסמל ועתה גם פורמט הציור עצמו.[3]
***
הראייה היא רגע התעוררות התודעה המקראית במשולש אדם-חווה ונחש, מחוללה ההתפכחות. “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל” (בראשית ג,ו). הרגע הזה הוא רגע הפצעת המיניות ותודעת הבושה הנלווים לסיפור המקראי שכולו פיתוי ועורמה. רגע שבו נקשר גורלו של איש באישה לגירוש, תמותה וחיי סבל. את הרגע המשברי מתארת חן שיש בכפל ציורים בפרדייס שלה ובהכפלות שונות של דימויים או צמדים, ביניהם היא חורצת מחיצה, קרע, או פצע. ב’משפחה’ (2020) שתי דמויות בעלות פני לב באדום ובירוק ומעיניהן זולגות דמעות. בתווך דמות חייתית המשורטטת כבקווים רישומיים חוצצת ואינה מאפשרות את האיחוד הנחשק. גם ב”פרדייס” צד א’ (2020) ניצבות שתי ציפורים בכמעט נשיקת מקורים וביניהם מתרומם פרח פרא שחור ומאיים. בצד ב’ של “פריידס” דמות נשית בשמלה לבנה וחגיגית, שכמו נשאבה מציור פולקלור נאיבי. לראשה סלסלת פרי אדמדם, אך עיניה דומעות ושני העצים המוריקים משני עבריה ניצבים כשומרי ראש. העצב שורר בגן העדן של שיש והדמות מאזכרת את ציור “הכלה התוניסאית” (2015 ) שבה ציירה שיש דמות נשית בעלת ראש דמויי לב, עיניים מלוכסנות באופן חתולי, והיא נראית כממתינה עד בוש לבוא חתנה וכולה דמעות.
ב’סיפור העין’ של ז’ורז’ בטאיי העין היא איבר ארוטי מתגרה המערער על מוסכמות הראייה, על ההיגיון והמוסר והופך לסמל של דחפים, טראומה ומעגלי תשוקה ומוות. העין של בטאיי פוצעת ובה בעת היא מוקד מיתי למתח החוויתי בסיפור. העין מתגלגלת מאיבר של ראייה לאובייקט של תשוקה. היא מגשרת בין החיים והמוות, הגוף והנפש, תוך חילול והפרה של כל גבול אפשרי. העין נשלפת מגופו של כומר ומשתלבת באקט מיני, היא עוברת טרנספורמציה לאובייקטים שונים עגוליים ונוזליים. רולאן בארת מציין בהקשר לסיפורו של בטאיי כי העין עוברת טרנספורמציות שונות אל תוך שדות משמעות שונים. בטאיי מעמיד שתי מטפורות המנהלות דיאלוג זו עם זו. הראשונה היא העין, המטפורה העיגולית והשנייה היא הנוזל. כך העין מתקיימת כביצה, שמש, והנוזל הוא הדמעות, חלמון הביצה והזרע.[4] נראה שגם בציוריה של שיש העין היא מרחב של יצריות, התרסה לצד היותה איבר בריאה, מעין היצירה דרכו מפעילה שיש את עולמה הציורי. העין העומדת בלב הקומפוזיציה היא בטן גדולה, רחם הנושא את כובד המיתולוגיה האישית של שיש. סירה – רחם שבתוכה נרקמים ונולדים הדברים ובה נעים ושטים הדימויים האסוציאטיביים. העין הפקוחה והמרצדת על מלוא עומס מרכיביה מאזכרת את ג’ון ג’ורנו, מאהבו הישֵן של אנדי וורהול, שאותו תיעד בסרטו הראשון (1963) ברגע מעורטל חדור אינטימיות וחודרני של רפיון שלאחר יחסי המין. סביבה מימית זו אצל שיש –מקור הנביעה והשפע, הדמעה, הסירה, העלה, כד ונורה –כולם אובאליים והם בסיס החלומות והכמיהות, אך גם מוות או אפלה המפעפעים לתוך סלסלות הביצים, עלי הזהב או הציפורים הפלאיות. העין מרחפת על הבדים, נתקעת בסבך צמחיה, היא רטט אנרגיה בתוך האישון הרוחש ווקטורים חשמליים. שיש מוסיפה לדימויים את שתי המילים: “חיים”, “עץ”, מרמזת לעץ החיים הקבלי, תרשים זרימה, מפת תודעה במרחב קוסמי אישי של מסע פסיכואנליטי המאזכר את הספירות וקלפי קמיעות המפרִים בחיותם עלוות פירות ומשרישים סודות בחגיגת האהבה שהיא רוקמת.
בעבר טיפלה שיש בתצלום של דיוקנה, עקרה את העיניים, ובעבודות אחרות עיוורה את כוח הראייה באיקסים אדומים תוקפניים, חסמה את האפשרות לראות, אולי כיוונה פנימה, אל מחשכי הנפש, אל הרגש הרותח בתוכה. מעשה עקירת העיניים האלים של שיש מאזכר את תפירתם העיניים בעבודותיה של יוכבד וינפלד בשנות השביעים על גבי תצלומי שחור לבן, עיוורון והשחתה כמהלך המגיב למקומה של האישה בתולדות האמנות כמי שנועדה להיות נצפית, זו שנשללה ממנה הזכות להחזיר מבט.
***
העיסוק בגבול שבין היכולת לראות לכשל הראייה עולה לא אחת באמנות מזרחית, בעיקר בשירה המזרחית, בהיקשר לעיוורון תרבותי וטלטלת ההגירה. ארז ביטון מעלה ההיגד שירי אינטימי של עיוורונו והופך אותו בשירו “סוסים חבושי עיניים” לאספקלריה אוניברסלית, מגבלה אך גם השראה ליצירתיות בהצבת השאלה של הדחף, הרצון והשירה הפנימית המבקשת לחצות את כל הסייגים.
בְּכָל אִישׁ עִוֵּר
נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר
הַשּׁוֹאֵף לִשְׁעֹט
לְמֶרְחַקִּים.[5]
בדומה, שיש שואבת מהמיסטיקה המזרח תיכונית, אמונות עממיות וארכיטיפים. העין שלה אינה ‘עין רעה’, אלא היא מבקשת להגן ולא להזיק. היא מניחה את עיניה הדומעות על ניירות, מספיגה אותם בתערובת של דמעות ושל איפור נוזלי וצבע. משהו במחוות של שיש אומר כי דמעה היא דמעה, לא רק מטפורה. זו מחווה ציורית היוצאת מתוך הגוף כולו, בקרבה למה שהחיים מזמנים. רגע המותיר קו, כתם, נזילה, רגש, הבזק של תודעה. העיניים קרועות לרווחה, עמוסות עושר סמלים, אבל הן גם נוצצות כאבני חן, מקור של חיים. הציור מוליד את עצמו והרגש מוביל את היד. ובכך העין היא הראייה של הנסתר, החוכמה והתבונה.
במציאות הישראלית דהיום עבודותיה של שיש, שאינה מזוהה כאמנית פוליטית, יכולות להיקרא גם כשואלות על עומק הראייה אל תוך הקיום האנושי והצורך להימלט מחטא העיוורון הנוכחי.
_____________
[1] גבריאל גרסיה מארקס, אהבה בימי כולרה (עם עובד, 1989) 9 .
[2] רותי דירקטור, “על עודפות ועל ויתור”, חן שיש: מאיזו גלריה מטורפת היא שואלת (קט), אוניברסיטת חיפה, הגלריה לאמנות, 2006, 7-6 .
[3] רון ברטוש, בגלל זה צריך לשמור על העין: שיחה עם חן שיש, קטלוג תערוכה, מוזיאון הנגב לאמנות, 2025, עמ’ 23 .
[4] מור קדישון, היכרות עם ז’ורז’ בטאי, בתוך ז’ורז’ בטאי, סיפור העין (בבל, 1997) 113.
[5] ארז ביטון, נופים חבושי עיניים (הקיבוץ המאוחד, 2013)
