מקץ שנתיים ימים לשבעה באוקטובר
“נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום”
כמה מילים ומחשבות על הצורך להעניק משמעות מחודשת ל”יומא” – יום הכיפורים שלאחר “השבעה באוקטובר”.
היום – יבקשו לזכור את ההפקרה וההשתמטות מן האחריות
היום – יבקשו להזמין להקשבה ולקבלת אחריות כלפי הזולת
היום – יקבלו על עצמם תיקון וקבלת אחריות כלפי החברה
היום – יתייצבו ישראל מחדש בפני אומות העולם
היום – ייענו לקול המצווה לקדש שמו של ה’ בעולמו – מתוך המחויבות האנושית לחסד ולמעשים טובים.
א.
כיוון שחרב בית המקדש, כיוון שחרב היכל של מטה, וכל עבודת המקדש ועבודת הקורבנות אבדו מן העולם, נדרש היה לעצב מחדש או אף ליצור מחדש את מעשה יום הכיפורים. ככל תהליך של עיצוב מחדש, נדרש היה תהליך יוצר שיהיו בו הכרה בהכרח לשנות מחד גיסא, ובחירה לשמר את המסורת מאידך גיסא, כך שהתוצאה תהא גיבוש משמעות מחודשת מתוך כבוד למסורת ורצון לרפורמה. בדומה לתהליכים טקסיים ודתיים, מדובר היה בתהליך של דור ועוד דור ועוד דור, עד שהיה אופיו של יום הכיפורים דומה ליום שאותו אנו מכירים. שכן יום הכיפורים שלנו הוא יום של תפילה, ובקשת סליחה, יום שעיקרו בחמישה עינויים, ובשהות ארוכה בבתי הכנסת, עם שתי נקודות השיא המובהקות: כניסת הצום ותפילת כל נדרי, תקיעת השופר של תפילת הנעילה.
המעיינים במסכת יומא במשנה ובתלמודים יכולים להתחיל ולעקוב אחר התהליך הארוך הזה של השינוי. הם יודעים היטב כי מתוך שמונת הפרקים של המסכת “יומא” שהוא “היום” – הלא הוא יום הכיפורים, שבעה מן הפרקים מוקדשים ליום הכיפורים שאיננו זה המוכר לנו, או להם, הלא הוא יום הכיפורים של בית המקדש, של עבודת הכהן הגדול, של הכניסה לקדש הקדשים. ורק הפרק השמיני עוסק ביום הכיפורים המוכר לנו, שעניינו חמישה עינויים, שאלת הכפרה שבוידוי, ורק מקצת שבמקצת ממנו מוקדש לנושא הסליחה שבין אדם לחברו. במובן עמוק, נושא הסליחה והריצוי נודעים כעניין החשוב ביותר של יום הכיפורים בעת הזאת. ואילו ענייני בית הכנסת והתפילות שהן העניין המוכר יותר לתיאור חוויית יום הכיפורים של יהודים רבים בעולם, כמעט ואיננו נידון. דרכו של הפרק השמיני שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת בנוגע לשאלת הצום וההימנעות ממאכל ומשתה, והיחס שבין בקשת הסליחה מן הקב”ה, ומתוך כך הוא גוזר גם את ההתעניינות באופני הריצוי שבין אדם לחברו שכן, “אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו”. ועדיין, את מקומה ומעמדה של התפילה הארוכה המאפיינת את יום הכיפורים, נוכל למצוא כמעט ורק בין השורות, ואולי בניסיון המופיע במחזורי התפילות, לשחזר במילים ובפיוט את “סדר העבודה”. בדברים שלהלן, אני מבקש להציע נקודת מבט תיאולוגית אנושית, לאחת מן האפשרויות המעניינות לתיאור עיצוב התפילה והפיוטים של יום הכיפורים.
ב.
בין האופנים השונים שבהם ביקשו לציין את יום הכיפורים שלאחר החורבן, דומה שראוי לציין במיוחד את זה של מי שביקשו והמשיכו להגיע אל “הקודש”, ונכנסו אל לפני ולפנים של ההיכלות. היו אלו הצדיקים והחסידים שעסקו בכתיבת הפיוטים הגדולים לשבחו של המלך הקדוש. יום הכיפורים המיוחד שלהם שיחזר את הכניסה אל הקדש של הכהנים והכהן הגדול, אלא שהפעם ביקשו להיכנס אל הקדש ואל המקדש של אותן ההיכלות של מעלה. כידוע הוא, שגם לאחר החורבן של ההיכל של מטה, שבעה היכלות של מעלה המשיכו לתפקד כמקדם. היכל של מטה – בית המקדש שבירושלים – הוא בית של קורבנות, ולמרבה הצער היו בו גם שחיתות, שוחד, מעשים שאינם ראויים, ואנשים שאינם ראויים – כהנים שלא היה מן המותר שיכנסו אל הקדש פנימה. לעומתו, בית המקדש של מעלה – היכל של מעלה – הרי הוא היכל מטוהר ונקי, ואליו לא ניתן להיכנס אלא בטהרה מלאה ובנקיות ראויה. כפי שלימד הפסוק בתהלים “מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו ? נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה”. כמה עצוב היה בית המקדש של מטה, שזכה לראות אנשים שאינם נקיי כפיים, ואין לבבם טהור, ואשר נושאים את שמו של אלוהים לשוא, נכנסים ומכהנים, ומקריבים בו קורבנות. ואילו בית המקדש של מעלה, אין בו קורבנות של בעלי חיים, ואפילו אינו דומה למשכן הראשון של פרשת תרומה, שעניינו הריח העולה לטובה. מה יש בו ? שירים ופיוטים, ונגינות.
את הכניסה להיכל של מעלה, היו עושים על ידי תהליך מדיטטיבי של התכנסות פנימה, שהרי מדובר בכניסה רוחנית, בהתעלות אל הקודש. את הכניסה להיכל של מעלה, עושה אדם לאחר שמשביעים אותו לשמור על עצמו, ולאחר שהוא נודר להיות נקי, ומקבל על עצמו מיני קבלות טובות. והוא שומר את החותמות, ואת השמות הקדושים, שבהם יוכל לעבור מהיכל להיכל. ואף את החותם שבו יוכל לעבור את השער אל ההיכל השישי, הוא שומר אתו בעלותו אל ההיכלות. ובכניסתו אל הקדש רוצה הוא לחזות באלוהי ישראל, שהרי הוא נכנס אל האהל שנמתח בין דרי מעלה, ושם ייראה אליו האל ומראהו כדמות הקשת בתוך הענן. לא מעט מן השירים והפיוטים המושרים בהיכלות של מעלה מוכרים לנו, כיוון שנתקנו בתפילות ובאופן שבו הזכירו ושירמו אותן המסורות. כך במסורת חסידות אשכנז, שיש לא מעט מן המתפללים שמשמרים אותה, על ידי סדרת שבעה השירים, שיר היחוד שאותו הם משמרים באמירתו בליל יום הכיפורים. ואת הפיוט המופלא “האדרת והאמונה” שהיו מגדולי ישראל שהתירו לשיר ולנגן רק ביום הכיפורים ובראש השנה, שבהם מתעלה האדם כביכול הוא בהיכלות של מעלה. ואת הפיוט הידוע “מראה כהן” שאינו מתאר את מראה הכהן הגדול, אלא את מראה האל כפי שהוא נראה בהיכלות של מעלה. או שמא את מראה דמות הכהן המגלם במראהו את דמות האל.
ג.
תפילות יום הכיפורים שלנו מבוססות בהרבה היבטים על תפילות יום הכיפורים של ההיכלות של מעלה. אולם, כאן מגיע השינוי הגדול והנועז, שהוא הלימוד הגדול שמלמדים אותנו החכמים בתיקון התפילות. שכן בפיוטים ובשירים של יום הכיפורים, שאותם תיקנו חכמים בדורות שמתקופת הגאונים, ביקשו ללמד את המסר החשוב: איננו אלא בני אדם, על הטוב והרע שיש בהיות אדם, וזהו גם השיעור הגדול של האחריות, התפקיד האלוהי הגדול שהוטל עלינו כבני אדם: לקדש את שם האלוהים בעולם הארצי, על ידי מעשים טובים ותיקון החברה. את אותם פיוטים השמורים למלאכים ולשרי מעלה, אנו מממשים ושרים ומפייטים, במקדש מעט של מטה. את אותן האמירות הגדולות השמורות רק לדרי מעלה, אנו הופכים לאמירות אנושיות של דרי מטה. איננו מתייראים מפני המלאכים, איננו מנמיכים קומתנו בפני יורדי המרכבה. להפך, אנו מרימים ראשנו ואומרים כי נוכל לקבל על עצמנו לקדש את שמו של האל, בעולם הזה הארצי.
בתפילות שלנו, אין אנו מקבלים על עצמנו נדרים ושבועות, אלא להפך מתירין אנו לאחרים ולעצמנו להתפלל עם העברינים. יודעים אנו שאדם אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מכירים אנו בחולשות האדם, ומפייטים בנחת ובניגון: אשמנו, בגדנו, גזלנו. יודעים אנו שגם כל אותן קבלות שנקבל על עצמנו, לא נוכל לעמוד בהן, “טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם”. ואנו שרים ומשבחים ומקלסים כמעט כמו בהיכלות של מעלה. אלא שתוך כדי השיר והפיוט, אנו משנים את המילים, בכדי להבהיר לבית הדין של מעלה, כי אנחנו כאן בארץ למטה. ובעוד בהיכלות של מעלה – בבית הדין של מעלה – ממשיכים לשיר את שלושה עשרה המידות בנוסח שלימד משה, כפי שהתעטף לפניו ריבונו של עולם ולימדו “ה’ ה’ אל רחום וחנון…” והוא יודע כי בבית הדין של מעלה, ה’ אלוהים מאריך אפיים, בעל סבלנות, דוחה את התשלומים אך איננו מוחק את החובות ואת העוונות, שכן “נקה לא ינקה”. הויתור המלא, מן התביעה מן האדם לשלם ולהיענש על חטאיו – על זה, אין הקב”ה מוכן לוותר. ואילו אנו בני האדם, מלמדים את הקב”ה את דרך הרחמים החדשה, כפי שלימדו אותו חכמים: לנקות ולוותר. העזו חכמים בחוכמתם לשנות את נוסח המקרא, וללמד את הקב”ה את המידה השלוש עשרה הלא היא מידת “ונקה”. אלוהים שלנו, זה הרוצה להיות בקשר עם העולם הארצי והאנושי, מקבל על עצמו את הכללים, ודווקא מוכן למחוק את החובות לחלוטין. הוא מוכן להניח בצד, לדחות ובסוף אף לוותר לחלוטין ולמחוק את החוב על החטא.
וכך, מוצאים אנו את עצמנו בשיעור שאותו יש ללמוד בעקבות המסע המיסטי הגדול של יורדי המרכבה והנכנסים אל הקדש הפנימה. שכן, אנחנו מבקשים לכבד את היותנו בגוף, את האנושיות שלנו, את היותנו בני אדם. אך אין אנו עושים זאת, בכדי להיות וותרנים ונחמדים אל עצמנו, אלא בכדי שנדע ונבין את התפקיד שלנו כבני אדם בעולמו של הקב”ה.
ד.
מדוע רוצים אנו לעלות להיכלות של מעלה? למיסטיקאים אולי היו עניינים משלהם: לחזות את המלך בתפארתו. אבל העם נותן עיניו בשליחי מעלה, ברבי עקיבא וברבי ישמעאל, דורשים מהם שיעלו אל מאחורי הפרגוד לשאול. ושלוש שאלות מטרידות ביותר הם שואלים, ותובעים מן המרומים לקבל להן מענה:
א. האם היה זה רצונו של הקב”ה ? האם נגזרה גזירה ?
ב. ואם היה זה רצונו, מדוע ? על מה נגזר עלינו ?
ג. ובעיקר את השאלה השלישית, וכיצד נוכל לתקן ?
“אנו דור של חורבן” הם אומרים לעצמם. אנו חייבים לדעת בשל מה החורבן הזה. אנו ראינו את ההיכל בירושלים, אנו ראינו את המלחמה הגדולה, ואנו ראינו את השריפה והחורבן הגדול. ועל כן, מבקשים אנו מרבי ישמעאל כהן גדול, שילבש את הבגדים ויעלה אל בין הבדים, וישאל לבין הכרובים: האם אכן נגזרה גזירה?
וגם אנו נענה להם ונאמר, כדור של חורבן אחד לדור של חורבן אחר. גם אנחנו רוצים לדעת, מוכרחים לדעת, האם אכן היה זה רצונו של הקב”ה ? ואם ברצונו נגזר הגזירה, מדוע נגזרה, ומדוע כל כך קשה ? ובעיקר, חפצים אנו לדעת, ומה נעשה בכדי לתקן.
מזה שנתיים ימים ששם ישראל מחולל בעולם כולו. מזה שנתיים ימים ששמו של הקב”ה מחולל בין העמים. תחילה מחולל היה שמו בשל סיבה אחת. ואחר מחולל הוא שמו משום סיבה אחרת. תחילה חולל שמו שלא שמרנו זה על זה, שהפקרנו, והתפרקנו, ואחר חולל שמו בשל האופן שבו אנו פועלים ומשיבים מלחמה, וממשיכים להתנהל זה כלפי זה בחוסר כבוד. ביטויי האיבה השנאה וההכחדה קשים מנשוא. מבלי לדעת שאלו הם דברי כפירה של ממש, ומרד כנגד בורא עולם, ויוצר האדם. מי שזוכה להסתובב בעולם – מוצא עצמו לא פעם כמי שנושא איתו אות קלון. כי בשם ישראל יכונה. ראש ממשלת ישראל נושא את שמו של ה’ ומביישו. אינני משפטן. ובכל זאת כאשר בית הדין הבינלאומי מוציא צו עיכוב כנגד מנהיגי ישראל. אוי לאוזניים שכך שומעות. ואנו תוהים לעצמנו. איך נהיה לנו כזאת. אוי מה היה לנו. מה חרי האף הגדול הזה. וכי עד כדי כך היינו חטאים ?! וכי עד כדי כך היינו טועים?!
ה.
ומקץ שנתיים ימים, כאשר אנו מונים את הימים מאז השבעה באוקטובר, ומתפללים לשובים של החטופים החיים והחללים, וחושבים על כל אותם עקורים מבית, ושואלים את עצמנו על המעשים שאנו עושים לאחרים, ועל אותם מעשי המלחמה הנעשים בשמנו. מקץ שנתיים ימים, כשאנו מודעים לשפה הקשה שהפכה להיות שפתנו, ואנו נבהלים מן המילים האלימות והנוראיות שהפכו להיות חלק מן העברית שלאחרי טבח השבעה באוקטובר. המילים הרעות המוטחות במי שבשם ישראל יכונה, ומילות הביקורת המוטחות בנו מטעם מוסדות הצדק הבינלאומיים וארגוני השותפות הלאומיים כדוגמת ארגון האומות המאוחדות.
זה הזמן שלנו לשאול את עצמנו את השאלה התיאולוגית הדתית האולטימטיבית: האם נגזרה גזירה מלפני הקב”ה? האם ראינו במו עינינו את חרון אף ה’ כאשר הוא פונה כנגד עמו ישראל ? ומכאן, נוכל לשאול את עצמנו, ובשל מי הרעה הגדולה הזאת ? ובדומה לפעמים רבות אחרות, גם במקרה הזה, רבים יאשימו את זה שלידם, את הפוליטיקאים, את אנשי המערכות ועוד ועוד. ואנו נעצור ונשאל שוב את עצמנו, ובשל מי הרעה הגדולה הזאת ? בשלנו, ומדוע וכיצד באה עלינו הרעה הזאת ? וכאשר האיש לבוש המדים איננו יורד מן המרומים לגלות לנו את הרז של דרי מעלה, וכאשר אין נביא שיבוא ויגער בנו על דרכי ההתנהגות שלנו – אנו נאלצים להפנות את המבט פנימה, אך לא בשביל לצאת למסע אל המרומים, אלא להיפך לשוב ולשאול עצמנו מי הוא זה שיעיד על עצמו “נקי כפים ובר לבב”.
ואנו כעומדים נדהמים, ובוכים וזועקים, ומבינים שהאחריות הגדולה מוטלת עלינו. שלא נוכל להתחמק מלהבין כי האחריות הגדולה מוטלת עלינו – על כל אחד ואחת מאיתנו. בין אם הייתה זאת האחריות של עצימת העיניים, ובין אם הייתה זאת האחריות לשיסוי ולשנאה, ובין אם הייתה זאת האחריות לחוסר ההכנה. אך את משא האחריות יהא עלינו לשאת על כפיים, ובהכנעה גדולה. משא האחריות כבד מאד הוא, אך הוא שווה בערכו לצער ולעלבון ולכאב, של כל מי ששילמו באופן אישי בגוף ובנפש על הימים הקשים הללו.
ה.
תפילות יום הכיפורים הם מעין מסע של לימוד האחריות המוטלת עלינו כבני אדם. אנו נכונים להצטרף לשירת המלאכים “כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה”. אנו נכונים לשיר ולקלס ולשבח, בפני ישראל ובפני העמים את תהילתו של האל. ואנו רוצים ללמוד וללמד כיצד מקדשים את שמו של הקב”ה בעולם – על ידי עשיית מעשים טובים, על ידי העבודה של תיקון החברה, על ידי ההתייצבות בפני האנושות כולה, כמי שמקבלים על עצמם לבשר טוב בעולם.
לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַ-ה’. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה’ יַאַסְפֶךָ. (ישעיהו נח)
