מאמר זה נכתב במסגרת חברותא שעסקה בשייקספיר ומקרא, ביני ובין פרופ׳ אליס שלוי. היום, השתיקה על מופעיה השונים, קוראת וצועקת, דורשת יחס ומבקשת מכל העוברים והשבים לתת בה דין וחשבון. בניתוח שתיקתה של קורדליה ובהקבלה לתקיעות השופר, אנחנו מציעות מהלך של חמלה ורגישות כלפי אובדן המילים. המאמר נשמר בצורתו המקורית, ללא התאמה לימים בהם הוא רואה אור. ולפני הכל, מעשה חסידים בדבר הסתלקותה של אליס ז״ל.

הפעם האחרונה שנפגשנו, פרופ׳ שלוי ואני, היתה במרץ 2023. כרגיל, עליתי לרגל אליה לביתה בבית הכרם בירושלים. התה כבר היה מוגש והביסקויט חיכה לצידו. אני הוספתי לשולחן שוקולדים שהבאתי איתי משוויץ, והיה ניכר שהבריאות של אליס כבר לא כל כך במיטבה. דיברנו על הפוליטיקה, המחאות הענקיות, עליית הימין באירופה, פרויקטים שהשתתפתי בהם בגרמניה, ובכל היתה אליס חדה כתמיד. דיברנו על המצב בארץ בעצב רב, בכאב ודאגה. אחרי כמעט שעתיים התכוננתי ללכת, ועמדתי ללחוץ לה את היד כהרגלנו. ״אנחנו נתחבק הפעם, זו כנראה הפעם האחרונה שניפגש״ אמרה אליס.

אני שאלתי בהפתעה ״בשמחה אליס, אבל במה שונה הפעם הזו מפעמים אחרות?״

ידעתי שמצבה הבריאותי קשה, אבל היא כבר הגיעה לגיל כה מופלג, האם זו באמת הפעם האחרונה שניפגש?

״אני רוצה למות לפני שתתחיל המלחמה הבאה״ אמרה.

מודאג, אך מכבד את רצונה, התחבקנו ארוכות, חיבוק תודה.

פרופ׳ שלוי נפטרה ב2.10.2023, חמישה ימים לפני תחילת אותה מלחמה שלא מפסיקה.

אבינו מלכנו: שתיקתה של קורדליה ויללות איל העקידה

פרופ’ אליס שלוי ז״ל, יונה-דביר שלם

הטקסטים הקאנוניים של תרבויות העולם, עוסקים בתימות דומות עד כדי זהות. בסופו של דבר, בני ובנות אדם בכל התרבויות הם בני ובנות אדם, ולפיכך מדובר באותם רגשות, כאבים, געגועים וכעסים. סיפורי האהבה של שיר השירים, מערכות היחסים בין הורים וילדים בספר בראשית, וסיפורי הכיבוש והמלוכה מהנביאים, מקבילים למיתוסים והספרות ההיסטוריוגרפית האכדיים והיוונים. בה בעת, הם היוו השראה ונמצאים בדיאלוג עם יצירות ימי-בינמיות רבות. בינהן, יצירתו של המשורר האנגלי הדגול – וויליאם שייקספיר. מסה זו היא חלק מהדיאלוג המתנהל בין פרשת העקידה, עם סיפורה של קורדליה מ”המלך ליר”. מלים אלה נכתבות כהכנה והתכווננות לראש השנה, במהלך ימי אלול של סליחה, כוונה ותפילה.

בראש השנה, ישנן סיבות רבות לתקיעות השופר. הרמב”ם לא מזכיר מה הסיבות לתקיעה בשופר, למעט הציווים בבמדבר כ”ט ובויקרא כ”ה – אודות יום התרועה. רס”ג לעומת זאת, עורך רשימת בת עשר סיבות. אחת החשובות שבהן, מופיעה גם בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה (ט”ז.):

למה תוקעין בשופר של איל? – אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

הגמרא כאן מזכירה לתוקעים ולשומעי התקיעה, את אחד האילים הראשונים המוזכרים בתורה. סיפור האיל הנאחז בסבך, המהווה תחליף לעקידת אברהם את בנו. בספר בראשית (פרק כ”ב) הקב”ה בוחר לנסות את אברהם – אותו אברהם שמשוחח עם אלוהים שיחות שלמות כדי להגן על סדום, לא מתווכח בכלל כשמדובר בעקידת בנו:

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל  הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

שתיקת אברהם כאן מהדהדת באופן מזעזע – זהו אב, המוכן להקריב את בנו – מה פשר השתיקה הזו. התגובה של אברהם לציווי האלהי בניסיון הוא “הנני” חד משמעי, ונכונות לבצע את המעשה הנורא. האם מגולמת בתגובה הזו אימה כלשהי? שמחה? צייתנות של חייל בשדה קרב? הפסוקים ודחיסות העלילה שותפים לדרמה המתרחשת הרבה יותר מאברהם עצמו. או לפחות, הרבה יותר מאשר מה שאברהם בוחר לענות לאלהים. ההיכנעות של אברהם, אהבתו לאל, והמחויבות לבצע את המצווה עליו מתבטאים במידה רבה בהיענות החד משמעית ונטולת הויכוח.

המתח ממשיך להיבנות, כאשר יצחק פונה לאביו, לשאול לאן פניהם מועדות. תשובת אברהם בולטת במיוחד לאור היותה אותה מילה בדיוק בתוספת מילה הקרבה “בני”, בה הוא השתמש קודם לכן כאשר אלהים פנה אליו:

(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

לצד השתיקה של אברהם, הפסוקים האלה רק מדגישים את הזעזוע. בלב המעשה המשונה, המילים החידתיות האלה גם לא מגלות לנו את פשרה של השתיקה. האם זו שתיקה מתוך אהבה ענקית? או דווקא מתוך זעזוע מהאמת, שעוד מעט ותתגלה ליצחק? אפילו כאשר מלאך ה’ קורא מן השמים, כדי לעצור את המעשה, אברהם עונה באותה מילה שהוא כבר חזר עליה פעמיים בפרשה הזו, “הנני”:

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ: (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

ושוב אברהם עונה בחדות וחד-מילתיות, עם המילה האופיינית לו והמוכרת לנו כקוראות. במהלך הפרק, אברהם מדבר עם הנערים לפני ההתפצלות מהם, יחסית בנדיבות. עונה ליצחק גם בתשובה מפורטת יחסית, בת שישה מלים. אבל את המילה “הנני”, הוא אומר באופן שלא משתמע לשני פנים, ועם שתיקה לפני ואחרי. נדמה שה”הנני” הוא ממש חד, בלי להוסיף מלים נוספות. אני כאן, ואני מקשיב, ומבצע. בתחילה לאלהים, אחר כך במענה לבנו, ואחר כך בעצם שוב לאלהים, דרך המלאך. אפילו בתגובה למלאך הוא לא מתווכח, ולא מבקש להמשיך לקיים את המצווה שה”הנני” הראשון התחייב אליו:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה:

אברהם בהמשך מקבל ברכה מהמלאך, אבל בעצם קולו שקט כבר מאז שאלת בנו – אחרי שיצחק שואל את אביו לאן פניהם מועדות, אברהם עונה לו את אשר הוא עונה לו, ומשם ואילך אומר רק “הנני” למלאך ה’. הוא אמנם נשא את עיניו, רואה את האיל, וגם נותן שם למקום בו כל המאורע התרחש – אבל נדמה שבגוף העלילה, אברהם לא מדבר כל כך הרבה, וזהו סמל והוכחה דווקא למחויבות והצייתנות שלו לצו האלהים. המלאך מבשר לו שאלהים מרוצה מתוצאות הנסיון, וכי עכשיו אלהים יודע שאברהם “ירא אלהים” הוא. כמובן, השתיקה הזו יכולה לכלול בתוכה היבטים רגשים רבים וסותרים – כאב, תסכול, שמחה, צייתנות. אך כדרכה של השתיקה, ועל אחת כמה וכמה כשהיא מעוברת בכתב, לנו את הידע או המידע לקבוע מה טבעה או מה היא כוללת רק באמצעות הפסוקים.

נהוג לתפוס את עקידת יצחק כאחד הסיפורים המשמעותיים ביותר במסורת היהודית, אבל אולי גם נכון לזכור את ההיבט המגדרי של הסיפור הזה – מדובר כאן באבא ובן, ונדמה שגם במידת מה בהתעלמות מלאה מהאם – איך הסיפור היה נראה, לו היה מדובר בבתו של אברהם? ומה שרה חשבה על כל מה שאברהם בחר לעשות עם בנם? את זה, התורה לא מספרת לנו.

בהמשך לכך, נפנה לטקסט השני שלנו, העוסק במערכת היחסים של אב ובת. במחזה “המלך ליר” מאת וויליאם שייקספיר, המלך ליר מבקש לחלק את הממלכה שלו לבנותיו. בסצנה הראשונה, במערכה הראשונה, הוא מבקש מכל אחת מבנותיו לשאת דברים אודות האהבה שלהן אליו – ובהתאם הוא יחלק את הממלכה בינהם (שורות 52-59):

And here are to be answered. Tell me, my
daughters—
Since now we will divest us both of rule,
Interest of territory, cares of state

Which of you shall we say doth love us most,
That we our largest bounty may extend
Where nature doth with merit challenge. Goneril,
Our eldest born, speak first.

גונריל מדברת ראשונה, בהוראתו של המלך ליר אודות הטבעיות שבכך. הטבע הוא מוטיב כללי שהולך וחוזר לאורך המחזה. היא פותחת במגבלותן של המלים לתאר את האהבה הזו (שורה 60-61: Sir, I love you more than word can wield the matter). יש בכך רמז לבאות, ואולי גם מזכיר לנו את המוגבלות של אברהם להגיב לדברי האל. נשוב בהמשך לדון בחסרון המלים שהוא מוטיב חוזר בעיוננו.  קורדליה, בהמשך ובמידת מה בתגובה לאחותה, אומרת משפט קצר, פשוט וקצת חידתי (שורה 68):

“what shall Cordelia speak? Love, and be silent”.

ליר מתחיל לכעוס מדבריה של קורדליה, אבל נותן בינתיים לבתו השניה לדבר. רגן, אחותן של קורדליה וגונריל פותחת בהתמקמות לצד אחותה, אך לא מציינת איזה אחות באופן מפורש. היא רק אומרת שאחותה חוסכת מדי במלים (שורה 78:only she comes too short). אולי מדובר בגונריל, ואולי מדובר בקורדליה – בין כה וכה, רגן בוחרת להרחיב על דברי אחיותיה, כדי להדגיש את אהבתה לאביה. נדמה שהיא חושבת שבזכות כך, היא תזכה בירושה גדולה יותר.

קורדליה, הבת הממעיטה במלים, ממשיכה בשתיקה או במיעוט המילים בתשובה, ומביעה אורך רוח מכך שאהבתה כבדת משקל יותר מאשר לשונה (שורות 85-87):

Then poor Cordelia!
And yet not so, since I am sure my love’s
More ponderous than my tongue.

כעסו של המלך ליר הולך וגדל, והוא אף מאיים עליה בכך שהיא לא תקבל שום חלק מהירושה. בדרישתו ממנה לדבר, היא מתמידה בשתיקתה, ולא מוסיפה עוד אף מילה. היא אומרת לו, שאין לה מה לומר. האיום שלו, הופך להיות מפורש (שורה 99):

Nothing will come of nothing. Speak again.

למרות שהמלך ליר מבהיר לבתו, שהיא לא תקבל דבר מהירושה עקב שתיקה, קורדליה ממשיכה בסירובה. היא מתארת שאין זה ביכולתה בכלל, בהתאם לאיומים האלה, למצוא מיד סופרלטיבים על מנת לתאר את אהבתה לאביה (שורות 100-102):

Unhappy that I am, I cannot heave
My heart into my mouth. I love your Majesty
According to my bond, no more nor less.

אהבתה של קורדליה היא בגודל המדויק שהיא, ואי אפשר לשים את ליבה בפיה. היא יודעת את גודל האהבה הזו והמילים לא קיימות לתארה. לאחר דחיפה נוספת ואחרונה, מאת המלך ליר, קורדליה נאותה להגיד כמה דברים שנשמעים כמו דברי הגנה – שהם בעיקר דברי תודה ותיאור של מערכת היחסים, לצד תקיפה של אחיותיה (שורות 105-115):

Good my lord,
You have begot me, bred me, loved me.
I return those duties back as are right fit:
Obey you, love you, and most honor you.
Why have my sisters husbands if they say
They love you all? Haply, when I shall wed,
That lord whose hand must take my plight shall
carry
Half my love with him, half my care and duty.
Sure I shall never marry like my sisters,
To love my father all.

קורדליה מנכיחה בפני אביה את הטבעיות של האהבה שלה אליו – הוא הוליד אותה וגידל אותה, אהב אותה ובכך היא מחזירה את חובותיה – מצייתת, אוהבת, ומכבדת. את השילוש הזה, של לציית, לאהוב ולכבד – היא גם צריכה היתה לומר בטקס הכלולות, לו הייתה נשואה או בוחרת להינשא. לכן ויחד עם זאת, היא מציינת שאת האהבה של אחיותיה הוא חולק עם הבעלים שלהם. אין להן מחויבות מלאה אליו, כמו שהיא מחויבת אליו: ולכן היא גם לא תתחתן לעולם כמו אחיותיה. היא אמנם לא מדברת באופן ישיר על אהבתה, אך מנכיחה כנביאת זעם את הסכנה של האהבה כפי שהיא מתגלמת בליבן של אחיותיה והקשרים שלהן עם הבעלים שלהם.

בתגובה מלאת חמה, המלך ליר כועס על הצמדותה של קורדליה לאמת. הוא מאחל לה בכעס ובקללה שהנדוניה שלה, תהיה האמת הזו שלה (שורה 120: let it be so. Thy truth, then, be thy dower). ומיד אחר כך, הוא גם מחליט גם לנשל אותה מהירושה לחלוטין, ומכריז על היותה נוכרית לליבו (שורות 125-127):

Here I disclaim all my paternal care,
Propinquity, and property of blood,
And as a stranger to my heart and me

קנט מגיב בדאגה לדבריו של המלך ליר, אך מושתק בדברים כועסים גם כן. הוא מגיב לקנט ומתאר את עצמו ואת זעמו כזעמו של דרקון (שורות 136-138):

Come not between the dragon and his wrath.
I loved her most and thought to set my rest
On her kind nursery.

למרות שקורדליה היתה בתו האהובה, ולמרות דברי האהבה שהיא בחרה להציג בדרכה, זעמו של המלך גדול מדי. בסופו של דבר, ליר מפנה כמה מלים אחרונות לקורדליה (שורות 138-142):

Hence and avoid
my sight! —
So be my grave my peace as here I give
Her father’s heart from her.

המלך ליר מבקש מקורדליה להתרחק, ושהוא לא יראה אותה יותר לעולם. הכעס, כה גדול – מוביל לדרישתו לגלותה ממנו עד מותו, ולהרחיק את ליבו ממנה. מרגע זה ואילך, קורדליה איננה עוד ביתו של ליר, אלא זרה ונכריה.

המשך הסיפור, כדרכה של טרגדיה, מוביל לכאב ועצב רב. ליר מגלה שרגשותיהן של בנותיו גונריל ורגן היו שקריים, או לפחות השתנו מהר מאד – שתי בנותיו מציבות דרישות בפניו להגביל את העושר שלו, ונדמה שנאומי האהבה שהיו בסצנה הראשונה, לא תופסים עוד, והן מנסות בעיקר לנהל את אביהם ולמנוע את הבזבזנות שלו. בבת אחת, הדינמיקה מתהפכת וחושפת עלילת משנה העוסקת בהוצאת דיבה וכוחה של לשון הרע, או של הלשון בכלל – הן בידי ה”טובים” והן בידי ה”רעים”. היחידה, שנשארת מחויבת ונאמנת לאביה – הלא היא קורדליה. היא חוזרת יחד עם הצבא הצרפתי, ופוגשת את אביה הכמעט דמנטי. הסצנה הזו מובילה לשיח מרגש בינהם. אכן, ליר כבר איש זקן ומבולבל. הסצנה מלאה בקולה של קורדליה, אך בבת אחת – משהמלך ליר שב להכרה, קורדליה כבר מתקשה לדבר, מתוך התרגשות. בתחילה הוא חושב שהוא נמצא בגיהנום – כפי שהוא מוכר לנו מהקומדיה האלהית של דנטה (מערכה ארבע, סצנה שבע, שורה 51-54):

You do me wrong to take me out o’ th’ grave.
Thou art a soul in bliss, but I am bound
Upon a wheel of fire, that mine own tears
Do scald like molten lead.

בתוך התרגשותה, שאביה לא מת, היא מבקשת ממנו לזהות אותה (שורה 55):

Sir, do you know me?

ולאחר זמן מה, הוא פותח בנאום שהוא סוג של וידוי, של אדם חלש ומותש (שורות 68-79):

Pray do not mock:
I am a very foolish fond old man,
Fourscore and upward, not an hour more nor less,
And to deal plainly,
I fear I am not in my perfect mind.
Methinks I should know you and know this man,
Yet I am doubtful, for I am mainly ignorant
What place this is, and all the skill I have
Remembers not these garments; nor I know not
Where I did lodge last night. Do not laugh at me,
For, as I am a man, I think this lady
To be my child Cordelia.

בתוך אי הידיעה, והוידוי קורע הלב של אדם שאיננו במיטבו עוד, ליר מזהה את ביתו בהתרגשות רבה. למרות שהוא בחר לנתק איתה כל קשר, נישל אותה מהירושה ואסר עליה לעמוד בשדה הראייה שלו. שתי אחיותיה בגדו בו, והיא מגיעה אליו ברגע האחרון של חייו, והוא בעצם מבקש את סליחתה (שורה 97-99):

You must bear with me.
Pray you now, forget, and forgive. I am old and
foolish.

כדרכה של טרגדיה, אין סוף טוב לסיפור הזה – והמעוניינות להעמיק בו, מוזמנות לשנות במחזה מתחילתו ועד סופו, מותם הטרגי והקודר של ליר וקורדליה, זו בזרועותיו של זה למרות מחויבתה האינסופית אליו.

מוסר ההשכל, בדבר האהבה והמילים, הוא חלקלק וקשה לניסוח. נדמה ואף הודגם היטב כי האהבה הגדולה ביותר, מבין שלושת האחיות, היא של קורדליה לאביה. האהבה הזו היא אהבה שמלים לא יכלו לתאר – והחסרון במלים הוביל לכעס רב אצל האבא, המלך ליר. ישנה אהבה שהמלים לא יכולות לתפוס, וזה איננו עקב מיעוט האהבה, אלא דווקא עקב גודלה. בסופו של דבר, כאשר האב בסכנת חיים ובמצב בריאותי הרעוע, היחידה שמגיעה לעוזרו היא קורדליה.

יש אלמנט של דמיון בין קורדליה לאברהם, במיעוט המלים ביחס לאביהם (אצל קורדליה, האבא הוא המלך ליר, ואצל אברהם – תגובות ה”הנני” לאלהים). אבל יש גם ניגודיות גדולה בינהם – אצל אברהם מיעוט המילים, הוא ייצוג של צייתנות. ואילו אצל קורדליה, זהו בניגוד מוחלט לצו אביה. קורדליה בוחרת במיעוט המלים מתוך מחויבות לאמת, ולליבה, ולא לאביה. היא מחויבת לאהבה לאביה ולדיוק ברגש הזה – יותר מאשר לצו אביה לנאום במלים אודות גודל אהבתה. המשורר מנכיח בפנינו אפשרות של ההשחתה האפשרית, של הציות המלא למלך ליר – כפי שהוא מיוצג אצל אחיותיה של קורדליה. כמובן, כל קוראת יכלה גם לשער שגונריל ורגן שיקרו מההתחלה. אך אולי גם המעשה עצמו שהמלך ליר ביקש מהם – הוא המעשה אשר השחית את אהבתם אליו, וגרם לתאבת הבצע ורדיפת הכח שהובילה לחורבן המשפחה והממלכה.

שמה של קורדליה, מגיעה ככל הנראה מהמילה “cor” בלטינית, שהיא המילה ל”לב”. הסיומת “delia” שולחת אותנו למילה הלטינית הימי-בינמית “cordialis”, במשמעות של “של הלב”. ואכן, קורדליה מחויבת לליבה באופן מדויק ככל האפשר – גם במחיר של אי ציות לאביה, שהיא כה אוהבת. אביה של קורדליה, הוא גם המלך ליר בעלילה, והסמיכות בין המלים “אבא” ו”מלך” שולחת אותנו לטקסט אחר שכולנו נתפלל ביחד ממש בקרוב – בראש השנה. באמצע תפילה זו, השורות הבאות מופיעות:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵינוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה כָּל צַר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵינוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְתֹם פִּיּוֹת מַשְׂטִינֵנוּ וּמְקַטְרְגֵנוּ.

התפילה הזו, היא גם מענה לבקשתו של ליר. בנוכחות יום הדין הגדול שהנביאים מדברים עליו, כולנו באימה ולקראת מוות. האימה הזו, מביאה אותנו לימים הנוראים האלה בחרדת קודש ובחזרה בתשובה. ליר מבקש סליחה מקורדליה, אחרי שנים של פגיעה וחוסר תקשורת. עובדת היותו על ערש-דוי, מביאה אותו להבנה שעליו להתנצל ולבקש את סליחתה כעת. באותו יום הדין, השופרות יתקעו, וזה חלק מאותו הריטואל שאנחנו נבצע בבתי הכנסת – ההיות על ערש דוי, גם של ליר כמלך בשר ודם, מובילות לבקשה סליחה והבעת חרטה על החטאים הגדולים והכאב הגדול שגרמנו לו בחיינו. שנאמר בצפניה א’:

(יד) קָרוֹב יוֹם ה’ הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם ה’ מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר: (טו) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: (טז) יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת:

האימה של היום הזה, מעוררת מחשבה סביב עניין השתיקה לצד המלל הרב שיש לנו בימי ראש השנה. התפילות בראש השנה, מלאות במלים – אך נדמה שמעט מאד מהמלים האלה, הן נאומי אהבה שלנו כלפי הקב”ה. ואולי גם כאן, בעצם, אנו נוהגות כקורדליה – ולא מתארות את האהבה לאלהים, אלא את הבקשות שלנו ממנו, ואת טיבה של מערכת היחסים. מזכירות לו מה טיב הקשר, מה אבותינו עשו, וגם מה הברית ביננו לבין האלהים כוללת.

אנו מכירות שתיקות נוספות במקרא, למשל מתגובת יעקב למעשה שכם עם בתו (בראשית ל”ד), אחרי מות אבשלום (שמואל ב’ י”ט), מזמורי תפילה (למשל תהלים ל”ה, פ”ג, ק”ט), או תגובת הים לאחר זריקת יונה לתוכו (יונה א’). כמובן שממקומות רבים נוספים, אך אלה רק רשימה קטנה של מקורות רלוונטיים שיהיו לנו בתודעה, במהלך תקיעות השופר, ורגעי השתיקות שבינהם.

האיל הנאחז בסבך של אברהם, וגם המלך ליר, שניהם שקועים עמוק במיתוס של “טבעיות”. מערכת היחסים בין אב לביתו היא דבר טבעי, והאכפתיות של אב לביתו היא דבר שבנוי בטבע – על פי מה שמקובל להאמין. המעשה של אברהם הוא מעשה המנוגד לטבע, המדגיש את המחויבות הגדולה של אברהם לאלהים בתוך הניסיון הזה. הטבע הפראי והצליל המיילל של קרן האיל בה אנו נתקע, מדגישה גם לאלהים את הקשר הטבעי שבינו לביננו. הוא היוצר שלנו, אבינו ומלכנו – וככזה עליו לדאוג לנו. אנחנו בתפילה ובשתיקה כלפיו, והוא עדיין במחויבות אבהית אלינו.

בתקיעות השופר, כל עם ישראל מזכיר לקב”ה את העובדה שאברהם עמד בניסיון שאלהים ניסה אותו עם בנו. קורדליה איכזבה את אביה במבחן שהוא העמיד לה, ובכל זאת בסופו של דבר היתה היחידה שהיתה נאמנה לו. נדמה שהעמידה או אי-העמידה במבחן היא לא המדד הנכון לנאמנות. כמובן שיש הבדל בין מלך בשר ודם, לבין אבינו מלכנו – הקב”ה. ובכל זאת, אנחנו נמצאות בבקשה אליו – שלא ימשיך לנסות אותנו, שיזכור את ברית אברהם ואת ההצלחה של אבינו במשימה שהוא נתן לו. יחד עם הזכרון של האיל, אנחנו נזכרים במינון הנמוך של המלים של אברהם בתוך המעשה הזה – וכך גם במעשיה הנאמנים של קורדליה. אכן, ליבה אמר אהבה ענקית ופיה לא מצא את המלים לאהבה הזו. אך בסופו של דבר, ברגעי הצורך, היא זו שהיתה שם ודיברה בשפת הגוף והנתינה, האהבה והדאגה, אל אביה – מה שאף אחת מאחיותיה, הדוברות את שפת האהבה המילולית, לא עשתה.

המטפורה, מבחינה אטימולוגית, היא ההעברה או ההובלה של דבר אחד אל דבר אחר (μετά מעל, מעבר ו φέρωהוא הפועל ״להעביר״). השופר, במובן זה, הוא מטפורה למערכת היחסים שלנו עם הקב”ה, אבינו מלכנו. אנחנו מבקשים שהאמון שנבנה ביננו, לא יבדק שוב. מי שצריך לבדוק את האמון, הוא רק מי שיש לו קשיים באמון. לנו יש את האמונה בברית שכרתנו, וביטוי של אהבה שבשתיקה שבין תקיעות השופר. אבינו מלכנו, דע שאנחנו בשבילך ואנחנו באהבה איתך. לא יותר ולא פחות, אנחנו רק שלך ולא צריך עוד מלים לשם כך. המחויבות הזו, מתבצעת בצלילים פראיים של טבע, ולא במלים.

בתקיעות השופר, אנחנו נדרשות להקשיב לתקיעות, לגניחות וליללות.[1] כל תקיעה מורכבת מהפסקות, שתיקות, שבין צליל וצליל. אנו תקווה שהשנה כשנשמע את התקיעות, נוכל ברגעי התקיעה לחשוב הן על עקידת יצחק – וקולות האיל הנעקד במקום יצחק בן אברהם. לצד זאת, בשתיקות שבין לבין, נוכל לחשוב על שתיקות האהבה של קורדליה. על אהבה שיש בה מעשים של נאמנות ללא עוררין, גם ללא תיאורים או מלים מיותרות.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

[1] שברים ותרועה, כלשון הבבלי בראש השנה ל”ג