موتوا قبل أن تموتوا – מוּתוּ קֹדֶם שֶׁתָּמוּתוּ
כי הנה הרמצׄאן עבר, הצומות חלפו הלכו להם. חודש של צום, התרוממות הרוח והזדככות פנימית מילא את לבות המאמינים המוסלמים בארץ הקודש. יפה יהיה אם מדינת ישראל תזדהה ולוּ במעט עם אזרחיה המוסלמים ותקדיש באופן רשמי יום אחד בלוח השנה, יום שבתון, שבו ישתתפו באהבה, באחווה ובאחדות שלימה כל אזרחיה, יהודים ומוסלמים כאחד, עם אחד מחגי המוסלמים.
סבי מצד אמי, המקובל הירושלמי חכם נסים יגן נוחו עדן, ביקש לחנוך אותי בנערותי לעולמה של הקבלה ודרש ממני לצום באופן קבוע ימי שני וחמישי. עשיתי כאשר צוותי. באחד מימי הצום הבחינה סבתי שמחה, זכרונה לברכה לחיי העולם הבא, כי צם אנוכי ותשאלני לפשר הדבר. השבתי לה. כאשר שב סבי אל הבית נזפה בו סבתי בחמת זעם ואמרה לו בזה הלשון: ‘למה אתה הורג את הילד’!
לפי אחת הפרשנויות הצום ברמצׄאן הוא מוות טקסי של התשוקות והאשליות של העולם הזה, המאפשר לצמים ולצמות להיוולד מחדש בעולם הרוח ולזכות בחיים חדשים. מסגרת קלאסית להבנת טקסי מעבר הם שלושת שלבי החניכה שעליהם עמד האנתרופולוג ארנולד ואן גֶנֶפּ ואלו הם:
שלב ההיפרדות (Separation) בשלב הזה, המועמד לחניכה נפרד מהסטטוס או הזהות הקודמים שלו. שלב כולל יציאה מהקהילה שינוי לבוש איסורים מסוימים סמלים של מוות או ניתוק.
שלב המעבר (Liminality / Transition) זהו שלב הביניים — ‘האזור האפור’. האדם כבר לא מה שהיה, אבל גם עוד לא מה שהוא עומד להיות. הוא נמצא במצב של חוסר ודאות, לפעמים תחת מבחן, סבל או בידוד. מצב זה יכול לכלול: שהות במדבר או צום.
שלב השילוב מחדש (Incorporation) בסיום התהליך, האדם חוזר לחברה — אבל בזהות חדשה. הוא מתקבל כחבר בקבוצה, עם תפקיד, סטטוס או אחריות חדשים.
הצום הוא אפוא מוות טקסי של ‘שלב המעבר’ לפי שלושת שלבי החניכה של ארנולד ואן גֶנֶפּ.
מייחסים לנביא מֻחַמַּד עליו השלום את האִמרה הבאה: موتوا قبل أن تموتوا / מותו קודם שתמותו. אמנם הייחוס של אִמרה זו לנביא מחמד הוא מפוקפק מאוד, כי אינו מצוי בקובצי החדית’ים המהימנים, כגון צַחִיח אל־בֻּכַארִי, אך הוא רווח ביותר במיסטיקה הצופית כעיקרון רוחני עמוק המבטא את הצורך במוות סמלי של האגו, התשוקות הנפשיות והעצמי הארצי, כדי להגיע לחיים רוחניים אמיתיים ולהתקרבות לאללה. וכך שורר גַׄלַאל א־דִּין רוּמי (מ’ 1273):
מוּת, מוּת, בְּאַהֲבָה זֹאת מוּת;
כְּשֶׁתָּמוּת בְּאַהֲבָה זֹאת, תִּזְכֶּה בְּחַיִּים חֲדָשִׁים.
מוּת, מוּת, וְאַל תִּירָא מָוֶת זֶה,
כִּי מֵהָאֲדָמָה תִּצְמַח וְלַשָּׁמַיִם תּוֹשִׁיט יָדְךָ.
מוּת, מוּת, וְהַשְׁלֵךְ מֵעַל גֵּוְךָ נְשָׁמָה גַּשְׁמִית זוֹ,
כִּי הַנְּשָׁמָה הַגַּשְׁמִית כּוֹבֶלֶת אוֹתְךָ בְּחַרְצֻבּוֹת.
טֹל גַּרְזֶן וַחֲצֹב בּוֹ לְהִמָּלֵט מֵהַכֶּלֶא;
לִכְשֶׁתִּמָּלֵט מֵהַכֶּלֶא תִּהְיֶה כְּמֶלֶךְ וּכְנָסִיךְ.
מוּת, מוּת לְנֹכַח תִּפְאֶרֶת הַמֶּלֶךְ;
לִכְשֶׁתָּמוּת לְנֹכַח הַמֶּלֶךְ, תִּהְיֶה לְמֶלֶךְ וְנוֹדַע לִתְהִלָּה.
מוּת, מוּת, וְצֵא מֵעָנָן זֶה;
כְּשֶׁתֵּצֵא מֵעָנָן זֶה, תַּזְהִיר כַּיָּרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ.
דֹּם, דֹּם; הַדּוּמִיָּה כְּפֶסַע מֵהַמָּוֶת הִיא;
בְּשֶׁל הַחַיִּים הָפַכְתָּ מִדְּמָמָה לִצְעָקָה.
רעיון זה קשור גם למושג ה’פַנַאא’ (ביטול האני באין) בצוּפיות, שבו העצמי האישי נעלם לחלוטין בנוכחות האלוהית. אין מדובר במוות פיזי, אלא במוות של ההיבטים השליליים של האישיות – כמו גאווה, תאוותנות וחמדנות – כדי שהאדם יוכל לחיות חיים של התמסרות מלאה לאל ולהגיע לאחדות רוחנית עמו. הצוּפים רואים בכך דרך להתכונן למוות האמתי, שבו הנשמה תיפגש עם בוראה, ולחיות את החיים הארציים במצב של מודעות וקדושה.
בספרו פֻתוּחַאת אל־מַכִּיַּהֿ (התגלויות מכּאיות), פרקים 107-106, מתאר מֻחְיֵי א-דִּין אִבְּן אל־עַרַבִּי (מ’ 1240) ארבע מיתות רוחניות שחייב המבקש לעבור במסעו לאללה. זהו מוות שבוחרים בו במודע דרך תרגול רוחני, התבוננות (מֻרַאקַבָּהֿ), וזכירת אללה (דִׄכְּר). במוות הרוחני הוא רואה את שלב המעבר שבו האדם משתחרר מאשליית הנפרדות ומגלה את אחדות ההוויה (וַחְדַת אל-וֻגׄוּד). וכה כתב:
לְאַנְשֵׁי הָאֱמֶת אַרְבָּעָה מִיתוֹת בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: מָוֶת לָבָן, מָוֶת אָדֹם, מָוֶת יָרֹק, מָוֶת שָׁחֹר.
הַמָּוֶת הַלָּבָן: הָרָעָב. הָרָעָב נִקְרָא ‘הַמָּוֶת הַלָּבָן’, כִּי סֵבֶל הָרָעָב הוֹפֵךְ אֶת נַפְשְׁךָ לְטוֹבָה וַעֲדִינָה בַּעֲדִינוּת הַצִּפּוֹרִים הַלְּבָנוֹת הָרַכּוֹת.
הַמָּוֶת הָאָדֹם: הִתְנַגְּדוּת הַנֶּפֶשׁ לְתַאֲווֹתֶיהָ. הוּא נִמְשָׁל לְצֶבַע הַדָּם הָאָדֹם כִּי הַמִּתְנַגֵּד לְתַאֲוַת נַפְשׁוֹ, כְּאִלּוּ שָׁחַט אֶת עַצְמוֹ.
הַמָּוֶת הַיָּרֹק: וִתּוּר עַל לְבוּשׁ מְפֹאָר וְשִׁכְבוֹת בְּגָדִים זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. הַצֶּבַע הַיָּרֹק הוּא צֶבַע הַצְּמָחִים, שֶׁהֵם נִכָּרִים לָעַיִן, לְלֹא כִּסּוּי וּלְלֹא מַסְוֶה.
הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר: הַסֵּבֶל לְנֹכַח הֲצָקוֹת הַבְּרִיּוֹת. וְנִקְרָא ‘שָׁחֹר’ כִּי הוּא צַעַר לַנֶּפֶשׁ וּתְחוּשַׁת עָוֶל וְהַרְגָּשָׁה שֶׁל חֹשֶׁךְ וְשָׁחֹר.
‘המוות הלבן’ – מלבין את הפנים ומאיר את פני הלב. הוא אינו רק חוסר פיזי, אלא חוויה מודעת ורצונית של רעב המובילה לטיהור והארה. אִבְּן אל־עַרַבִּי רואה בו דרך להשתקף באור האלוהי, כמו שהירח משקף את השמש, כפי שתיאר זאת בשירו גַׄלַאל א־דִּין רוּמִי. תהליך זה מאפשר לנפש להבין את טבעה התאומורפי ולהשתתף בתכונת האל (אל־צַּמַד) של עצמאות נצחית וחופש ממחסור, על ידי ויתור על מזון ושתייה. הצום משקף את עצמאותו של אללה ממזון חומרי, ומאפשר למאמינים לחוות צורה של התעלות אלוהית. השתתפות זו מוגבלת ואינה מוחלטת, שכן בני אדם חייבים בסופו של דבר לשבור את הצום, בניגוד לאללה. הצום לדידם של המאמינים הוא מוות סימבולי המוביל לטיהור נפשי ולהתקרבות לאלוהי, תרגיל של התנתקות מהעולם החומרי ומוות סמלי של התשוקות.
כללו של דבר, הציר המשותף לארבעת סוגי המיתות הטקסיות הללו הוא תהליך של התבטלות והתחדשות, כי מי שמת קודם מותו, רואה את האמת בזמן שהוא עדיין חי, כי המוות הסימבולי הוא שחרור מהצעיפים (חִגַׄאבּ) המסתירים את האמת האלוהית. המוות שלפני המוות הוא אפוא התהליך שבו האדם משיל את האשליה של הנפרדות ומבין שהוא חלק מהאחדות האלוהית. אִבְּן אל־עַרַבִּי משתמש בדימוי של המראה: כשם שהמראה משקפת את האור מבלי להיות האור עצמו, כך הנפש האנושית צריכה להתרוקן מעצמה כדי לשקף את האור האלוהי במלואו. לשון אחר, ‘מותו קודם שתמותו’ הוא תהליך מיסטי של התבטלות והארה, שבו האדם משתחרר מהאשליה של נפרדות ומגלה את האחדות האלוהית שבכל דבר.
