העבודה “נחל איתן” נפתחת בעלייה למרומי סולם, למרחב עילי ואינסטלטורי, מארגן, בורא. העלייה היא לשם יציקה של שמן ליריעת ניילון פרוסה כמרבד עליון; השמן הוא שמן שקדים מעורב עם שמן אורן, ובעל ניחוח עצי.
לאחר מזיגת השמן, ישנה ירידה מטה לשלבי הסולם התחתונים. השמן מטפטף לאט אל הגוף השמוט, הנשען, המוטל. השמן מטפטף לאורך זמן, דרך שיער הראש ואיברי הפנים, ומצטברת שלולית סמיכה למרגלות הגוף.
“נחל איתן” הוא המקום אליו מתבקשים לרדת זקני העם והכוהנים לבצע את טקס עגלה ערופה, לאחר שנמצא חלל בשדה, גופה שעליה ניכרים סימני אלימות. בפרשנות המוקדמת, נחל איתן מסתמן כמרחב עקשן, יבש, שלא יצמח ממנו דבר. כיום אנחנו פוגשות נחל איתן כנחל שוצף, עשיר, שטוף ומוצף. החזקה של שני הצדדים האלו, כשתי פנים של אותה המשגה- המציף, הגדוש, העמוס, הוא גם הדל, הריקני, העייף.
טפטוף השמן האיטי, השותק, האילם, הוא גם היוצר של המפגש הלא מווסת בין גוף המקבל כמויות שמן לא מותאמות. עלייה מעלה למשיחה של שמן, משיחה חסרת קשב לגוף הנמשח. המציאות מוצפת במסה של מידע, דימוי, קריאות, מוטיבציות מלחמתיות, שהן פניה של ריקנות חברתית, מרחבית, אילמות נשמתית, הצפה של היצע מתיש, חסר קשב. דלות. ניסיונות עיבוד טראומה שמייצרים השתקה, הדחקה, אלם.