במדבר היכן שחול יבש מכסה את השורשים, פורח יסמין קטן. כמו התרבות שלנו, הוא צומח מתוך קושי, לעיתים כמעט בלתי נראה. זהו פרח עדין, נושא ניחוח ייחודי שמזכיר לנו כי גם במציאות הצחיחה ביותר מתחת לפני השטח מתנהל מאבק עיקש על חיים, קיום ותקווה. אבל המסה הזו נכתבת מתוך מקום אחר, מתוך כאב חד ואסון שמכה בעוצמה ומותיר אותנו פעורי פה מול שברי המציאות. ברגעים בהם השכול עוטף את הכל בשחור עמוק והלב כבד מאובדן, מתבהרת אמת קשה. אין לנו את הלוקסוס לשבת בחיבוק ידיים. איננו יכולים להרשות לעצמנו להתכנס בדממה ולהמתין שהזמן יתקן את מה שנשבר.
דווקא מתוך החורבן, מתוך האדמה הסדוקה והלב הקרוע, אנו מחויבים להצמיח משהו חדש. כמו היסמין הקטן במדבר, גם אנחנו נדרשים לשאוב כוח מהשברים, לחפש שורשים מתחת לחול היבש, ולצמוח למרות הכל. הרב-תרבותיות שבימים רגילים אולי נתפסת כמושג רך, כחזון יפה של התחדשות, הופכת בשעת שבר למבחן אמיתי. האם היא באמת יוצרת מרחב לצמיחה משותפת, או שמא היא אשליה המסתירה מתחים סמויים, גבולות בלתי נראים שמפרידים בינינו? במסה זו, אנסה לחשוף את המתח שבין מסורות, את המאבק המתמיד על זהות וצמיחה, ואת הכאב שמזין לא פעם את תהליכי ההתחדשות. כי האור האמיתי אינו זורח מאליו. הוא נדלק מתוך האפלה וההבנה שאנו מוכרחים לפעול, להתבונן באומץ בכאב, ולבנות, אבן אחר אבן, עתיד עמוק ואמיתי יותר.
ככה קוראים לו, עבוד?
עבוד חי במסע מתמיד של למידה, מונע מרצון עמוק לצמוח ולהתפתח. עבורו למידה אינה רק רכישת ידע, היא תהליך של גילוי עצמי, מסע של התבוננות פנימית והתרחבות מחשבתית. כל שאלה שהוא שואל, כל רעיון שהוא בוחן, וכל תובנה שהוא מגלה הם זרעים שהוא זורע באדמת נפשו, מתוך תקווה שיום אחד ינבטו ויהפכו לחכמה עמוקה. הצעדים שהוא עושה הם תנועה מתמדת קדימה, דרך שמובילה אותו לראות את העולם בעיניים פקוחות ולב ער.
הדרך הזו דורשת סבלנות עיקשת ויכולת להישאר ממוקד גם כשהדרך מתמלאת רעשי רקע, דעות סותרות, ספקות מכרסמים וקשיים פנימיים. עבוד יודע שבכל אתגר מסתתר שיעור חדש, ובכל מכשול יש הזדמנות להתחזק. צמיחה אמיתית לא צומחת מנוחות אלא מתוך עימות עם הספק, מתוך הבלבול שמכריח אותך לחפש את האור.
אבל יותר מהכל, עבוד מבין שצניעות היא הקרקע שממנה צומחים באמת. למרות שהסובבים אותו טועים בשמו פעם אחר פעם, קוראים לו “עבוד” במקום שמו האמיתי. הוא מתקן בעדינות, לא בזעם אלא בחיוך שקט “שמי אינו עבוד”. גם כשהוא נאלץ לחזור על כך שוב ושוב, הוא אינו נשבר. הוא יודע שהערך העצמי שלו אינו תלוי בהכרה מבחוץ, אלא בשקט הפנימי שמוביל אותו להמשיך ללמוד, לשאול ולגדול, גם כשאיש לא שם לב למאבקו.
למעשה, שלושה שמות יש לעבוד. השם שקראו לו הוריו, השם שאנשים קוראים לו, והשם שהוא בונה לעצמו. השם השלישי זה שמתגבש מתוך המסע הפנימי שלו הוא החשוב מכולם. זהו השם שנולד מתוך הבחירות שלו מהדרך שהוא סולל בעקשנות ובאמונה. ועבוד מזכיר לי את החקלאים בשדה התרבות. גם הם, לא פעם, מצאתי אותם קרועים בין השם שניתן בלידה לבין הזהות שרצו לעצב במו ידיהם. כמוהם, אני מבין שוב ושוב שהשם האמיתי ביותר הוא זה שאדם רוקם לעצמו. שם שנכתב בזיעה במאבקים ובכמיהה מתמדת לצמיחה והתפתחות.
עבוד אינו רואה את עצמו כקורבן של טעויות להפך. הוא בוחר להיות תלמיד של החיים, אדם שמוצא בכל אי-הבנה הזדמנות להעמיק. עבורו למידה אמיתית אינה מתרחשת בחדרי הרצאות שקטים, אלא במפגש הישיר עם המציאות, עם אתגרים שמנערים את עולמו, עם אנשים שמאתגרים את מחשבתו, ועם הרגעים בהם הדרך מתערפלת. מתוך המפגשים הללו נולדת ההבנה העמוקה ביותר, זו שאינה באה מבחוץ אלא צומחת מתוכו.
שישי נפגשים במערת אלכהף
בכל יום שישי, ללא קשר לעונה או למצב הרוח, קריאת סורת אל-כהף היא רגע של עצירה, טקס שמזמן אותנו להניח בצד את רעש העולם ולהתבונן פנימה. זה לא רק מעשה דתי אלא מסע לימוד ומוסר, שבו אנו נבחנים מול המילים העתיקות ובוחנים את עצמנו, איך אנו מתמודדים עם ספקות? כיצד אנו מנווטים בין פחד ותקווה? סורת אל-כהף פורסת בפנינו שלושה סיפורים, וכל אחד מהם הוא מראה לנפש האנושית. הנערים במערה מסמלים את הבריחה מהרדיפה החיצונית לטובת חירות פנימית. האיש הנודד הוא התגלמות המסע האינסופי לחיפוש אחר האמת, והמלך בעל שתי הקרניים ד’ו אל-קרנין, מציב בפנינו שאלה עמוקה על כוח ואחריות. שלושתם יחד יוצרים מארג מוסרי שמכריח אותנו לשאול האם הכוח שבידינו משרת צדק, האם החיפוש שלנו מוביל אותנו למקום הנכון, והאם יש בנו את האומץ להתנתק מהרעש ולבחור באמת שלנו?
אבל הסורה הזו היא גם מסע היסטורי של כאב ותקווה. היא ירדה בעיר מכה הקדושה, בתקופה בה המוסלמים הראשונים נרדפו ונאלצו למצוא עוגן פנימי מול עולם עוין. בכך היא מזכירה לנו שאמונה לעיתים קרובות צומחת דווקא בחשכה, כשהלב מתעמת עם הספקות והנפש לומדת למצוא אור בתוך הצל. אני מוצא את עצמי, כמו עבוד, אוחז בפסוקים הללו. יש ימים שהחיים מרגישים כמו מערה סגורה, שקטה ולוחצת ויש ימים שאנחנו כמו האיש הנודד צועדים קדימה, מחפשים פתח של הבנה בקצוות הארץ. בדיוק כמו הנביא מוחמד שהמתין 15 לילות ללא התגלות, גם אנחנו לעיתים נאלצים לקבל את השתיקה כחלק מהמסע. סורת אל-כהף מזכירה לי ולעבוד שהדרך הארוכה זו שמלאה בשתיקות ובציפייה, אינה סימן לכישלון היא חלק מהתהליך. וכך בכל שישי, כשאנו מתכנסים לקרוא את הסורה, בין אם בתוך מערת המחשבות שלנו או במעגל קהילתי, אנחנו לא רק שרים את המילים אלא מצטרפים לשרשרת ארוכה של מאמינים וחולמים. כל שישי הוא הזדמנות להתכנס פנימה להיפגש עם עצמנו מחדש ולשאול באיזו דרך אנחנו בוחרים לצעוד?
בכל יום שישי בלי קשר לעונה, קריאת סורת אל-כהף היא טקס קבוע, רגע של עצירה והתבוננות פנימה. זהו מפגש שבועי עם טקסט עתיק שמצליח בכל פעם מחדש להציב מראה מול עצמנו, איך אנו מתמודדים עם ספקות, פחדים ותקוות. הסורה היא הזמנה למסע מוסרי, בו אנו צועדים בין שלושת הסיפורים. הנערים במערה, האיש הנודד, ובעל שתי הקרניים — ד’ו אל-קרנין. כל סיפור הוא מפתח לעולם פנימי. הנערים במערה מסמלים את הבריחה לחירות פנימית מול רדיפה חיצונית. האיש הנודד משקף את החיפוש המתמיד אחר האמת, והמלך בעל שתי הקרניים מציב שאלה נוקבת על כוח ואחריות. יחד הם יוצרים מארג של חכמה שמאלץ אותנו לבחון מחדש את הערכים שמנחים אותנו.
אבל מעבר לעומק הסיפורים, סורת אל-כהף נושאת גם היסטוריה של כאב ותקווה. היא ירדה במכה, בעיר שבה המוסלמים הראשונים היו מבודדים ונרדפים, ובתוכה מהדהדת הקריאה להתחזקות פנימית דווקא בזמנים של מצוקה. זהו תזכורת שהאמונה, כמו הנערים במערה פורחת לעיתים דווקא בחשכה. כל חוויה כל מכשול הם שיעור נוסף. כפי שנאמר “החכמים הם יורשיהם של הנביאים. הנביאים לא הורישו דינארים ולא דרהמים, אלא הם הורישו את הידע. מי שלקח את הידע, לקח חלק גדול” (חדית’ מהתירמיזי, בשם הנביא מוחמד).
שלושה שמות נקראו לאדם
אמרו חז”ל: “שלושה שמות נקראו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, אחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו”. זהו מהות עמוקה על זהות ובחירה. השם הראשון זה שניתן לנו בלידה הוא סימן שמטביעים בנו אחרים, מגדירים אותנו דרך עיניהם. השם השני הוא הדימוי שלנו בעיני החברה איך רואים אותנו, איך תופסים אותנו, לעיתים בניגוד גמור למי שאנחנו באמת. אך השם השלישי, זה שאנו קונים בעצמנו, הוא השם שנרקם מתוך המאבקים הפנימיים, מתוך המעשים שלנו והערכים שבחרנו להניח כעמודי תווך לחיינו.
המסע אל השם השלישי אינו פשוט. זהו מסע אל המהות, אל מי שאנחנו מתחת לכל הכינויים והתוויות. כמו משה שפגש את אל-חא’דר, לא כדי לשמוע את מה שכבר ידע, אלא כדי להתמודד עם מה שלא הכיר. הידע של אל-חא’דר היה פנימי נסתר כזה שלא נענה לחוקים הגלויים של העולם. לעומתו, משה הביא עמו את הידע ההלכתי הסדור והמוכר. אך החכמה האמיתית כך מתגלה נמצאת במקום בו אדם מעז לשאול את השאלות הקשות ולחפש את מה שמעבר לגלוי.
כדי לזכות בשם השלישי, אדם חייב לצאת מאזור הנוחות שלו. הוא חייב לפגוש את החכמים של חייו לא תמיד אלו עם התארים או המעמד, אלא אלו שמאלצים אותו לראות את העולם מזווית אחרת, גם אם זה טורף את כל מה שחשב שהוא יודע. לא במקרה נאמר למשה: “לך אל הים, שם תמצא דג”. זהו סמל למסע פנימי, ללכת למקום שנראה אבסורדי, להישיר מבט למה שלא ברור או הגיוני ולהמשיך לחפש גם כשנדמה שהכל אבוד. השכחה של הדג במסע היא נקודת מפתח, המזכירה לנו שחיפוש אמיתי אחרי משמעות לא נשען רק על מפת דרכים ברורה, אלא דורש סבלנות ונכונות ללכת לאיבוד. כי לפעמים, רק כשאנו טועים בדרך, אנו מוצאים את מי שאנחנו באמת. וזה בדיוק מה שמחבר בין משה, אל-חא’דר, ועבוד. כל אחד מהם נושא שלושה שמות, השם שניתן לו השם שהעולם העניק לו והשם שהרוויח בזכות עצמו. ועבוד כמו כולנו, יודע שהשם החשוב ביותר הוא זה שאנו יוצרים דרך ההתמודדות, דרך הלמידה ודרך החיפוש העיקש אחר האמת.
השמות משתנים, אבל המהות נותרת. ח’אדר, שמופיע באסלאם, ביהדות, בנצרות ובמסורת הדרוזית, מוכיח שדמות יכולה ללבוש שמות רבים, אך תפקידה הרוחני נותר יציב. אליהו הנביא, אלח’דאר אבו אלעבאס, מאר אליאס, כולם שמות שונים לאותו עיקרון. החכמה האמיתית נמצאת מעבר לתוויות. זו קריאה לנו לבחון את עצמנו, האם אנחנו חיים תחת השמות שהעניקו לנו או שאנחנו צועדים בביטחון אל עבר השם שבנינו בעצמנו?
אל-עברביה
בעולם האקדמי, בו הידע מתעטף במגוון מסורות, מהפרנקופונית והאנגלו-סקסית, דרך הגרמנית, הרוסית-סלאבית והלטינית, ועד למסורות הסינית, היפנית וההודית, עולה השאלה. האם ניתן באמת להכתיר זהות מוגדרת וברורה לידע? האם ניתן לגדר את הידע בגבולות של לאום או תרבות, כשהמזרח התיכון עצמו הוא גשר חי ונושם בין עולמות, מארג מורכב ורב-תרבותי שאינו ניתן להפרדה?
מאז 1975, במשך 50 שנה, ניסה העולם המוסלמי לעצב אסכולה אקדמית “ערבית-אסלאמית” שתעמוד בזכות עצמה נאבקת להשתלב בשיח האקדמי הגלובלי. ניסיון זה הדומה לשאיפה היהודית-ישראלית לטעון למדעים “יהודיים” או “ישראלים”, חושף פרדוקס עמוק. כיצד ניתן לצמצם את הידע האנושי, ידע שמטבעו הוא אוניברסלי וחוצה גבולות וזמנים למסגרות זהותיות נוקשות? אבל הפרדוקס נולד מתוך כאב וחוויות של הדרה ושבר. זוהי שאלה שנחרטת בזיכרון של מי שחוו על בשרם מהי זהות הנאבקת על מקומה, של מי שהכאב נגע בהם בגופם וניפץ את עולמם. אלה שמבינים היטב איך זה להרגיש זר גם בשיח האקדמי. לדעת שהידע שלך, מחשבותיך והשאלות שאתה שואל כולם נבחנים דרך עדשה שמבקשת לסווג, להגדיר, ולהצר את מרחב הרעיונות. דווקא מתוך המקום הזה, מקום שמכיר את הכאב, את האובדן ואת תחושת המחנק, עולה השאלה האם הידע יכול להיות באמת חופשי אם אנו כולאים אותו בתוך גבולות של לאום או דת? האם אפשר לטעון לתרבות “טהורה” כשאנחנו עצמנו תוצרים של תנועת רעיונות מתמדת של מסורות שמזינות זו את זו לאורך ההיסטוריה? במאמץ להכתיר את הידע בזהות לאומית, אנחנו עלולים להחמיץ את מהותו האמיתית, את היותו תנועה חופשית בין רעיונות ושיח פתוח בין תרבויות ואת היכולת של המחשבה לצמוח דווקא מתוך מפגש ושבר. הידע כמו האדם אינו נולד בחלל ריק, הוא מתעצב במאבק, בכאב ובשאלות שנשאלות בעיניים פקוחות גם כשהתשובות קשות וכואבות.
אל מול ההגדרות הצרות הללו, מתנשא דמותו של אליהו הנביא, שהוא סמל למסע החוצה זמן, מקום ותרבות. אליהו אינו כבול ללאום אחד או לדת אחת. הוא מופיע באסלאם, ביהדות, בנצרות ובמסורת הדרוזית, דמות אחת בשמות רבים. זה מה שמעניק לו כוח, היכולת לחרוג מגבולות מוכרים ולשמש מגדלור של אמת אוניברסלית. הוא מזכיר לנו שהאקדמיה כמו החיים עצמם אינה אמורה להימדד בתוויות לאומיות או דתיות, אלא להיבנות ממפגש בלתי פוסק בין רעיונות חוויות וזהויות. הכישלון בניסיון “להכתיר” אסכולה מוסלמית-ערבית או יהודית-ישראלית מדגיש אמת חדה. ידע אינו יכול להצטמצם למסגרת אחת, כי הוא מטבעו רב-שכבתי משתנה ונודד. המזרח התיכון, מרחב של מפגש מתמיד בין תרבויות מוכיח שרב-תרבותיות היא לא בחירה או טרנד, אלא מציאות יומיומית, זוהי הקרקע עליה הידע צומח.
בתוך מרחב זה, הביקורת מציעה רובד נוסף, היא קוראת לנו לפרק טקסים ישנים, לשבור את הכלים שהכתיבו תפקידים קפואים, ולברוא שפה חדשה. שפה שמקשיבה לקולות שהודרו, שמרכיבה מחדש את הסיפורים שסופרו מהצד האחד של ההיסטוריה. במקום טקסים כמציאות נוקשה, הביקורת הפמיניסטית רואה בהם קרקע פורייה ליצירת גשרים בין דורות, למימוש שוויון ולחלום על חברה שבה הקולות השונים הן חלק בלתי נפרד מעיצוב המציאות.
העומק בדמותו של אליהו מתחבר גם כאן. אם בעבר היה סמל לתקווה ולגאולה במסורת היהודית, ממתין על הכיסא הריק בליל הסדר, הרי שהיום הוא גם עדות לתחייה מתמדת של המסורות. בדיוק כמו “כוס יסמין” שהציעה הביקורת הפמיניסטית להציב לצד “כוס אליהו” מחווה פשוטה אך חדה שמכירה בנוכחותן של נשים כמובילות ומושיעות.
האמת כמו הידע, אינה מתגוררת בגבולות סגורים. היא מתעצבת במפגש בין רעיונות, תרבויות וזהויות. אבל האמת הזו מתגלה בבהירות דווקא ברגעים של שבר גדול. בימים שבהם הכאב צורב את הנשמה והשכול שוטף הכל בשחור סמיך, כשהמציאות מתנפצת והעולם נדמה מפורק לרסיסים. דווקא אז במרחבים החרוכים של הצער מתבהרת ההבנה שהאור האמיתי אינו נמצא מאחורי חומות שמפרידות בין עמים ומגדרים אלא בגשרים שמחברים בין החלקים הפגועים. זהו החיבור שבין השבור לשלמות, בין הקול האילם לצעקה רועמת, בין אלו שנפגעו לאלו שמנסים לאחות.
אליהו מזכיר לנו שאין צמיחה אמיתית בלי הכרה בכאב, שאין ידע עמוק בלי להישיר מבט אל השכול. הדרך לידע ולצמיחה אינה מסע פשוט, היא דורשת מאיתנו לחצות גשרים שבנויים על יסודות של אובדן, להושיט יד אל האחר מתוך ההבנה שגם הוא נושא עמו פצעים. רק מתוך ההסכמה לראות את הכאב של זולתנו ומתוך האומץ לשתף בכאב שלנו נוכל לבנות יחד מציאות עגולה ועמוקה יותר.
