והיה מקום בו אילנות ועצים נותני פרי. בניהם כיסא ועליו ‘אהיה אשר אהיה’ יושב וקולו הולך וגובר בבכי. קול מהדהד בין האילנות ועשבי השדה עד שהצהיבו העלים ושפלו מאוד.
ויישמע איש את הקולות ויקרב וישאלהו מדוע אתה בוכה?
ויענהו שאיננו מוצא מידת הרחמים בתוכו וכבר שלח בקשתו חץ ושיגר תפילותיו בדין.
והשיב האיש: הרי ידוע שרק אתה יכול לשגר חץ ולהשיבו למקומו וזה החץ אנא השיבו ונתפלל.
והחל היושב על הכיסא שופך את אשר על ליבו וכי רעה גדולה בארץ ובניו משחיתים ומעשיהם רק תאוות. ורוח רעה. ואין עצה ממלאכים ושרפים. וכולם אוחזים במידת הדין.
והשיב האיש: ואני מה? הנה תפילתי תפילתך. ידוע, אינני בא מהתלם לא ראשונים ואחרונים,
אינני נמנה עם יודעי תורתך ומשהחלטתי לבוא בשערייך אראה מראות שעין לא ראתה זולתך ובקרבי העונג שבבינה וההם הטוענים על מידת הדין, ידעו כי נפש האדם רע מנעוריו.
ובשעה שמדבר איליו חדל לבכות והיה מקשיב לתפילותיו.
והמשיך האיש, ותאוות הנפש. ושכל וכוח. היודעים מלאכייך יועציך להודות בפני עצמם ? הרי באו בגוף וחמדו ממון ובנות הארץ.
הנני בעל תשובה. לא איש של תלם ומשנה סדורה. ולמרות זאת שמעתי את חריקת השמש בשעה שעושה את מסלולה ממזרח למערב.
ואכן יש הבדל בין מלאך בשמים לבין מלאך בשר ודם. וכך קיים הבדל בין הבנת הטקסט על הקלף שהוא בחינת שמים לבין הלכה למעשה בעולם ההסתרה.
ואין חמלה היכן שאין הודאה. ולכן יש הבדלה בין שם לכאן, אך אומר לך זאת “יפה רעייתך ומום אין בה”.
ולקח המטפחת מכיסו וניגב דמעותיו ואת הטל משערות ראשו ובחר לנהוג לפנים משורת הדין.
והאילנות והעצים זקפו קומתם והעשבים נגינתם וקולו של התור נשמע בארצנו.
