לפני חודש ליוויתי חברה לקיבוץ בו גדלה בעוטף עזה. קיבוץ שלא דרכה בו כף רגלה במשך שנתיים אחרי שפונתה משם משפחתה. במסע ברכב אל הקיבוץ ניטח עלינו מפל של זכרונות. חברתי נעה בין זכרונות רכים מילדותה, לבין זכרונות כואבים וקשים, בין שרידי האסון שנראו בשטח, לבין הנוף הירוק, המאובק, ורעש ההפצצות מעזה. תפקידי היה להיות עדה.
בעבודתי, ברישום, גדל הפרח הזעיר “זכריני” למימדי ענק וקורא לי לזכור. בין עליו שיבצתי דימויים מן המסע, וכן, זכרונות פרטיים של אובדן ורגעי-אין.
וכמו בחלום, הרגעים שניסיתי להדחיק צפים ומתחברים בהגיון פנימי. חיפשתי מרחבים ללא נוכחות אדם, הד של פעולה שהתרחשה ממש לפני רגע. מרחבים שמזכירים — או מונעים ממני לשכוח — את מה שאיננו.
וקרדיט לצילום: דניאל חנוך
