הטוב הרע והמיינה

על התערוכה מיינה דיפרסיה של מיכל הלפרין בן-צבי

בשנה האחרונה קרה דבר מוזר מאוד. מיכל הלפרין בן-צבי כתבה וציירה את התערוכה “מיינה דיפרסיה”, שאותה היא הציגה במושב אביחיל (היכן שהיא מתגוררת עם משפחתה) ובחנות הספרים “אובלומוב” בתל-אביב. התערוכה של הלפרין בן-צבי קושרת בין ההתבוננות ביחסה הפנימי אל העולם מאז השבעה באוקטובר לבין ההתבוננות בציפורים, וליתר דיוק במיינות. זה כשלעצמו מעניין, רב השראה, אבל לא מוזר. אלא שבאותו הזמן שהדבר הזה אירע באביחיל שבשרון, בירושלים ישב לו המשורר אמיר מנשהוף וכתב את “הודעות מארץ רחוקה”, יומן פואטי שמתעד את תגובותיו בימים שאחרי השבעה באוקטובר, ובו משולבים רישומי ציפורים שרשם מנשהוף לצד הטקסטים, המתבוננים בו ובעולם שאחרי היום הנורא ההוא. עד כאן זה נשמע כמו צירוף מקרים ולא כמו “דבר מוזר מאוד”, אלא שממש במקביל לשתי ההתרחשויות האלו באביחיל ובירושלים, במעונה החדש של גלריית בארי בתל-אביב הוצגה תערוכת יחיד מרגשת במיוחד של אידית פישר-כץ, שכותרתה “על ציפורים ואנשים ושבי ותעתועים”. כבר מהכותרת אפשר להבין שבין החומרים שמהם עשויה התערוכה, שוב נמצאות הציפורים ואותו רוע המוחלט שהתפרץ בשבת ההיא.

מתקפת הציפורים הזאת זורקת אותי למלא מקומות אבל קודם כל – איך לא – להיצ’קוק ולמותחן האימה שלו משנת 1963. סרטו מתאר מערכות יחסים מעט משונות בכפר קטן לחוף האוקיינוס, אשר מותקף על-ידי ציפורים ללא הרף. מה שמאוד מעניין בסרט הזה הוא שעד סופו לתקיפות האלו אין ממש הסבר. לו היה הסבר, הסרט אולי היה זוכה בתהילה המפוקפקת של “הסרט הטוב של השנה”, אבל משלא ניתן הסבר מניח את הדעת, זכה הסרט בתהילת עולם. הרבה חוקרים ומבקרים ניסו לענות על השאלה מדוע הציפורים תוקפות ומה המשמעות של כך? רחל קואסטל במאמרה “ציפורי האהבה של היצ’קוק” מתארת בין היתר שני כיוונים מרכזיים לתשובות, כיוונים שיעסיקו אותי בהמשך ביחס לתערוכה שלפנינו.

“הפרשנויות הראשונות”, ואני מצטט ממאמרה של קואסטל, “מתמקדות בציפורים עצמן, ללא קשר לעלילה. באופן כללי אלו פרשנויות אקולוגיות, שרואות בטבע, בגילום הציפורים, זרוּת חיצונית שנוקמת באדם ההרסני, כאשר העלילה נתפשת כמשנית ומשמשת כמעין תפאורת רקע להתרחשות המרכזית”. ניתן לומר שלפי גישה זו הרוע – אם ניתן להגדיר כך את נקמנותן של הציפורים – נמצא בחוץ, בטבע, בציפורים עצמן, ותהא סיבתו טובה ככל תהא.

לפי גישה שניה, פסיכואנליטית, החוץ הוא בסה”כ השתקפות של מה שמתחולל בתוכנו, והציפורים בסרטו של היצ’קוק הן ציפורי נפש המבטאות דחפים שונים שמצויים בתוך כל אחת מהדמויות. פרשנויות שונות מזהות את התקפת הציפורים כמטאפורה לדחפים שונים של גיבורי הסרט, והמשותף לכולן הוא, כאמור, שהרוע הוא תכונה נפשית ושלפעמים ציפור – כמו סיגר – היא רק ציפור. היצ’קוק עצמו תורם להפיכת הציפורים למטאפורה כבר בסצנת הפתיחה שבה מדמה מיץ’ את מלאני – שניהם גיבורי הסרט – לציפור בכלוב.

אם כן, ברור לכולנו שהציפורים הן דבר בין הדברים שנמצאים מחוץ לנו ובו זמנית הן גם ציפורי נפשנו, ראי הנפש שלנו. הנחת המוצא למסה זאת הנה שגם לרוע ניתן להתייחס כדבר בין הדברים שמחוץ לנו ובו זמנית גם כהיבט של הנפש שלנו. עם ההבנה הזאת אני רוצה לדבר על ציפור אחת מתוך הסרט של היצ’קוק, זו שהוזמנה מחנות הציפורים על-ידי מלאני בתחילת הסרט, ושהזמנתה התעכבה ולא הגיעה אליה עד סופו – המיינה. אבל לא על המיינה החסרה בסרט אני רוצה לדבר, אף שזה מעניין מאוד כשלעצמו, אלא על שלושה סוגים של מיינות ביצירתה של הלפרין בן-צבי.

“בעולם מושלם לא היו כינים, זיעה בין הרגליים, חמאס ומיינות”.

זו מיינה מספר 1: המיינה שמייצגת את הרוע המוחלט. זהו הרוע שקיים בעולם, שאמנם נתפס ככזה בשל השפעתו הרעה על הסובייקט, אבל הגדרתו ככזה היא כמעט אובייקטיבית ומתבקשת. כמובן יש גם מובן אובייקטיבי יותר לערך “רע” כדבר שהינו “בעל איכות ירודה”, אבל כשמדברים על טוב ורוע, מתבקש יותר להתייחס לרע לכל הפחות כהגדרתו הנוספת של מילון אבן שושן: מה שהינו “מזיק, מסוכן, גורם צרות”. לכן, במילים “רוע מוחלט” כוונתי לכל מה שלא ניתן לחשוב עליו מחוץ להגדרתו כ”מזיק, מסוכן, גורם צרות”, בלי קשר לעוצמת הנזק ולגודל הצרה. מבחינה זאת, טפילים, הפרשות, רוצחים ופולשים, ללא ספק זכו ביושר בסיווגם כרעים.

הרשימה הזאת של מיכל היא רשימה מאוד מתוחכמת, שכן מצד אחד ארבעת הפריטים בה נראים שווי מעמד, אבל מצד שני יש כאן גם שלושה מדמים, ומדומה אחד – החמאס. מניית שלושת הפריטים הראשונים – כינים, זיעה והחמאס – באותה נשימה, יוצרת ברגע הראשון טון הומוריסטי, עד שעולה השאלה: רק רגע, מה בכל זאת קושר את שלושתם? הבלעדיות של הרוע כנראה, שהרי האם יכול לצאת משהו טוב משלושת אלו? לא. רק גירוד, שפשפת והשבעה באוקטובר. אבל אז, ההומור מתחלף בזעזוע (לפחות אצל כל מי שאלימות – בטח אם היא אלימותו שלו – עדיין מזעזעת אותו), כי תיכף ומיד מתברר גם מה צריך לעשות עם הרוע המוחלט הזה – להיפטר ממנו. צריך לפלוט, לייבש ולהשמיד. למה?

על השאלה הזאת עונה המיינה. בעוד שהצמדת החמאס לשני הפריטים/המדמים הראשונים ברשימה – כינים וזיעה – מייצרת את הטון ההומוריסטי של הטקסט, הצמדתו לפריט/המדמה האחרון, המופיע מיד אחריו – המיינה – מייצרת את הטון האניגמטי. מה קשורה המיינה?

המיינה היא מין פולש, שהגיע לארץ רק בשנות ה90 ומאז משתלט על המזון ואתרי הקינון של המינים המקומיים, דוחק את המינים האלו ומהווה סכנה לקיום שלהם. רק כדי לסבר את האוזן, באתר “ויקיפדיה” נכתב כי מיינות נצפו בפארק הירקון נכנסות לתיבת קינון שבה היו זוג דרורים וארבעה גוזלים, הוציאו ממנה את הגוזלים וכעבור שבוע נצפו זוג המיינות מקונן באותה התיבה. כך ממש ראיתי אף אני במו עיניי בגן הסמוך לביתי באחד מטיולי השבת שערכתי. סיפורים דומים על פלישה אקטיבית יותר והשמדת זוגות עם כל ילדיהם, מוכרים לנו מאוד לצערנו מהשבעה באוקטובר, ויכולים להסביר איך חמאס והמיינות נכנסו לאותה רשימה.

אבל המשך הקריאה ב”ויקיפדיה” הייתה מסעירה אף יותר. התברר לי שכליאת המיינות לא מועילה כי הן מצטיינות בבריחה מהכלא, לכן רשות הטבע והגנים התירה לירות בציפור הפולשת ללא כל הגבלה. משלא האמנתי למה שנכתב שם בדקתי את העניין בהיתר הרשמי של רשות הטבע והגנים ומצאתי שזה אכן כך. שוב עולה השאלה: מה זה שחמאס והמיינות נמצאות באותה רשימה אומר עלינו, על המשאלות האלימות שלנו?

זו שאלת השאלות שמעלה בפנינו המיינה מספר 1 ביצירתה של הלפרין בן-צבי, וכמובן היא נשענת על תפיסת רוע כדבר מה שמצוי במציאות ושנמצא בסתירה גמורה ל”משאלת-לב לטוב”, שאיתה בקענו אל העולם, כמו שמציינת היוצרת בטקסט אחר. מיינות מספר 1, הן “פולשות. ציפורים רעות.” כך היא כותבת, ואולי בשל כך, ומשום שהרוע שלהן הוא מוחלט והוא בהן, אז לצד המשאלה שאיתה בקענו אל העולם, בוקעת גם משאלת לב חדשה: “להשמיד את המיינות מעל פני האדמה”.

“אבל יש גם רגעים אחרים-

רגעים שבהם אתן מרצפות את האספלט ויוצרות קורים שחורים-אפורים עם מעט צהוב ומקשטות את מה שיכול היה להיות שגרה סדורה, רק אוטו, בית וכביש,

ואני אסירת תודה שבכל זאת יש איזה בעל כנף שבחר לחיות ככה בינינו”.

מיינה מספר 2: זו המיינה שמייצגת את הרוע היחסי – ביחס לשאון הנורא של כביש החוף, כפי שכותבת הלפרין בן-צבי בטקסט אחר, ציוצי המיינות יפים, ומשום כך רעים פחות. הרוע שמיינה מספר 2 מצביעה עליו אינו קשור למציאות חיצונית של רוע בעולם, אלא הוא “חוויית הרוע” שנמצאת בתוכנו ושתלויה בנו ובתפיסה הסובייקטיבית שלנו. זהו רוע שנתון במשא ומתן עם עצמנו ועם הסביבה. עוצמתו נקבעת לפי נקודת הייחוס שלפיה הוא נמדד, ואם נזיז את נקודת הייחוס על ציר דמיוני, עוצמת הרוע תפחת בהדרגה עד שתתבטל ואולי בכלל תהפוך לדבר מה יפה וטוב.

שאלת השאלות של מיינה מספר 2 היא: איך הרוע המוחלט הופך בהדרגה ליחסי עד שהוא נעשה לטוב? איך אותן מיינות שהלפרין בן-צבי הגדירה כ”ציפורים רעות”, נקודה, הופכות ברגע אחד, כמתואר בטקסט אחר, לדבר מה מנחם, מענג וחברי? פשוט כי מיקומו של הרוע השתנה. כשהטוב והרע הם ערכים אובייקטיביים חיצוניים, אפשר להפשיט את הדברים מהתגלמותם המוחשית ובאיזה מן ראייה בעלת אופטיקה משוכללת לאתר את הערכים המוחלטים שמאחוריהם כאילו היו תכונה של הדברים עצמם. ואולם, אם הטוב והרע הם ערכים סובייקטיביים פנימיים, הם תמיד יחסיים. ואם כבר יחסיים, אז מתוך אמפתיית יתר, זהירות יתר, או הוגנות יתר, אין לנו אלא להפשיט את הדברים מהתגלמותם הרגשית והמנטלית שלנו, ובאיזו מן אינטרוספקציה דקת אבחנה נגלה שהכל בעצם הוא טוב מיסודו, שלהכל מניע חיובי, או שיש איזה מסר חיובי, שהדברים – כל הדברים – טומנים בחובם עבורנו. כשהייתה בחוץ, בעולם, המיינה – מיינה מספר 1 – הצביעה על הרוע המוחלט שיש להשמידו, ואולם מרגע שנתנו לה דריסת כנף בעולמנו הפנימי התחלנו להכיל אותה ולהתנחם בה. מיינה מספר 2 שוללת מעצם קיומה את הרוע עליו מצביעה מיינה מספר 1.

“נוצות סדורות על גוף”

ויש גם מיינה מספר 3. את מיינה מספר 3 מייצגות המיינות המצויירות, ופה ושם אפשר למצוא אותן גם בטקסטים. הן מצביעות על נטייה הפוכה מזאת של קודמותיה. מיינות 1 ו-2 עוברות מהכללה להכללה עד שנחשפת רשעותן של הציפורים הפולשות או עד שמתחילים לשמוע את משק כנפיהן הטוב והמנחם של ציפורי הנפש. מיינה מספר 3 מתקדמת בדיוק בכיוון ההפוך – מהיפרטות להיפרטות – עד שנוכל לראות את המיינה בכל דקויותיה בלי להיסחף אחרי שיפוטים ערכיים. שתי המיינות הראשונות – נציגותיהן של ההכללות הערכיות – שתיהן חשובות לחיינו כחתיכת בוץ מוסרי (נראה לי שמתאימה כאן הפרפרזה על שירו של מאיר אריאל).  מיינה מספר 3 – המיינה של ההיפרטות – חשובה לחיינו כבעלי נשמה.

הפסיכולוג ג’ימס הילמן כתב ב”מחשבת הלב ונשמת העולם”, שיצא בהוצאת בבל בתרגומה של מור קדישזון, שעלינו להעניק “תשומת לב לכל אירוע ואירוע” כי היא “פעילותה הראשונית של הנשמה”. אלא מה, כותב הילמן ואני מצטט, “תפיסתנו הסובייקטיבית של המציאות הנפשית צמצמה [אותה…]. כאשר אני נשאל, למשל, ‘איך הייתה הנסיעה באוטובוס’, אני עונה ‘איומה, נוראית, מייאשת’. אלא שמילים אלה מתארים אותי, את רגשותיי, את החוויה שלי, ולא את נסיעתו של האוטובוס, שהייתה רצופת מהמורות, צפופה, מהבילה, דחוסה […]. ה’אני’ בלע את האוטובוס״.

תשומת הלב שהילמן מדבר עליה עושה את התנועה ההפוכה מאותה תנועה שהצביעו עליה המיינה מספר 1 והמיינה מספר 2. הן הצביעו על תנועה של הכללות ערכיות הולכות ומתרחבות אל עבר הטוב והרע, הפנימי והחיצוני, במחיר איבוד הפרטים שבדרך. לעומתן, הילמן מצביע על התנועה ההפוכה, תנועת ההיפרטות, שמוותרת על הטוב והרע לטובת הפרטים. עליה מצביעות גם המיינות המצויירות שמסרבות להתאים לתבניות המוכללות, כמו אותה מיינה סילמן, למשל, המהפנטת בעקשנותה.

הילמן, וכמוהו גם מיינה מספר 3, קוראים לנו לשוב אל העולם מהרבה סיבות, אבל בעיקר כי אנחנו הורסים את הסיכוי שלנו להימצא באינטימיות בעולם, ובמילותיו: אם נעניק לדברים מחדש את פניהם החיות אז “החיפוש הנואש אחר אינטימיות יוקל מעט, וכמוהו גם הפרסונליזציה הצרה של האהבה, הפחד מבדידות. זאת משום שאינטימיות, מתקיימת כאשר אנו חיים בעולם של אירועים פרטיקולריים, קונרטיים, כאלה שאנו מבחינים בהם”. ואם כן, ההיפך מאינטימיות, ממפגש אמיתי עם אחר, מתקיים כאשר אנו חיים בעולם של הכללות.

הצורך בהכללות ערכיות הוא צורך מובן: צורך בריאותי לפעמים (בריא לא בריא), צורך מוסרי לפעמים (צודק לא צודק), צורך אסתטי (יפה לא יפה), צורך אישי שמקרב אותנו להגשמה, סיפוק וייעוד (זה מדויק לי או לא, מקדם אותי או לא), צורך הישרדותי (מסוכן או לא), צורך חינוכי (ראוי או לא), צורך תרבותי (קנוני או לא), צורך חברתי (מקובל או לא), צורך פסיכולוגי (שמיתרגם לא אחת לכל מיני הכללות כגון עונג או כאב) ואפשר להמשיך למנות את נציגיהם של הטוב והרוע, שמיינות 1 ו-2 נושאות בכנפיהן. כולם צרכים נעלים, שמיינה מספר 3 – המיינה של הילמן, של הנוכחות המיינדפולית “כאן ועכשיו” בתוך העולם ועם האחר – נזהרת מהם כמו מאש. כתרבות ניו אייג’ אנחנו מאוד אוהבים להגיד שחשובה הנוכחות ושההווה הוא כל מה שישנו, אבל כחברה אנחנו מבעירים את הרחובות בגלל המלחמה על עיצוב העתיד של המדינה הזאת. אנחנו לא רוצים להיות שיפוטיים כדי שנצליח לראות את האחר כמו שהוא, אבל רק בתנאי שהוא נראה כמו שאנחנו רוצים שייראה, אחרת אנחנו שולפים את הטוב והרע, שיצדיקו את המלחמות שלנו. ואלוהים יודע שאנחנו יודעים להצדיק את המלחמות שלנו.

מיינה מספר 3 מציעה לנו את עצמה, מפורטת לפרטי פרטים, ממתינה שנבחין בה, לא שנכליל אותה. היא מבקשת מאיתנו תשומת לב ולא שיפוט ערכי. היא מציגה את עצמה כמות שהיא ושאלת השאלות שלה היא: האם נצליח לראות אותה ככזאת?

ובכלל, האם נוכל לשים לב?

להעניק מבט?

מיינה מספר 3 רומזת לנו בנוכחות המצויירת, שהדרך הן אל העולם הן אל הנשמה תלויה ביכולת שלנו לשים את לבנו כאן ועכשיו ולהעניק לאחר, לפני כל דבר אחר, מבט. אחר כך נעניק לו גם מילים אם עוד יהיה צורך, או אי אלו דברי ערך.

השפה שאנחנו כה זקוקים לה כעת, כשהכל מסביב פצוע ולא מאוד ברורה החלוקה בין טוב ורע (כי ישנם גם טובים שהם רעים וישנו הרע שהוא הטוב היחיד האפשרי), היא לא שפה שמורכבת אך ממילים. היא שפה שחוזרת קודם כל אל אותה פעולה עתיקה של הנשמה – שימת הלב. בתוך (או מתוך) כך היא מעניקה מבט למישהו, למשהו. לבסוף, רק לבסוף, היא נאספת אל המילים. מבין שלושת המרכיבים של השפה הנחוצה לנו כיום – שימת לב, הענקת מבט וההסמלה המילולית – שני הראשונים הם ההכרחיים. השפה, מעצם טבעה, עושה את התנועה מהממשי לסימבולי, ואילו חיינו כיום תלויים ביכולת לעשות את התנועה ההפוכה מהסימבולי לממשי. זו הצעתה השקטה, המרגשת, המכרעת, של מיינה מספר 3.

המיינות הכתובות (מספר 1 ומספר 2) מציבות בפניי מראה שלפעמים קשה לי להסתכל בה. במראה שהן מציבות בפניי אני שופט – זה טוב וזה רע – בין היתר כי אין לי ברירה, כי עליי לסור מרע ולעשות טוב. מיינות 1 ו-2 הן המיינות של האין ברירה, בעוד שאלו המצויירות (מיינה מספר 3) מושכות אותי אליהן, מבקשות את תשומת הלב שלי, מציעות לי להסתכל מעבר לטוב ולרוע, בעיקר מעבר לרוע בימים האלו, וכמה שאני זקוק להן בתקופה הזאת. אלו מיינות, שמסרבות למבט המלזלז ומאפשרות את המפגש החי, הפתוח, של “אני ואתה” (ויהא האתה אשר יהא – אדם אחר, אלוהים, אילן או מיינה). במילותיו של מרטין בובר ניתן לומר: “ללא ‘לז’ [כלומר, ללא מיינות מס’ 1 ו-2] אין אדם יכול לחיות. אבל החי עמו בלבד אינו אדם”. בשביל להיות אדם אנחנו זקוקים ל”אתה”, למיינה מספר 3.

המשיכה שלי למיינות המצויירות, לא מייתרות את שני הסוגים האחרים שהלפרין בן-צבי הביאה בפנינו. שלושת הזנים חשובים לנו לחיים: חשוב הזיהוי האובייקטיבי של הרוע בחוץ כדי שנסור ממנו ובמידת הצורך – נמגר אותו, חשוב גם המאמץ הסובייקטיבי למצוא את הטוב בתוכנו ובאחר כדי להצדיק את הקיום האנושי שלנו, אך חשובה לא פחות גם יכולת ההתבוננות השקטה, נטולת המאמץ, בנו ובעיקר בעולם.

איך לבחור את המיינה הנכונה להביט בה בכל רגע ורגע, זו השאלה הגדולה של התערוכה בעיניי. על השאלה הזאת התערוכה לא משיבה, וטוב שכך.
התערוכה מציעה לנו שפה לחשוב באמצעותה
את העולם. יותר מזה היא לא תוכל לתת.

מקורות

1. מיכל הלפרין בן-צבי, מיינה דיפרסיה (התערוכה).
2. רחל קואסטל, “ציפורי האהבה של היצ’קוק”, אלכסון נדלה ב-19.4.25 מאתר כתב העת האלקטרוני כאן.
3. ג’יימס הילמן (תר’ מור קדישזון), מחשבת הלב ונשמת העולם, בבל, 2021.
4. מרדכי מרטין בובר (תר’ אהרון פלשמן), אני ואתה, מוסד ביאליק, 2013.
5. הערך “מיינה מצויה” באתר ויקיפדיה. נדלה ב-19.4.25 מכאן.
6. הערך “רע” במילון אבן שושן (כרך חמישי מתוך שישה), המילון החדש בע”מ, 2003.