שנתיים מאז פרצה המלחמה. אותה מלחמה שפגעה בגוף העם ועוררה בו פצעי זיכרון עמוקים סיפורים הרואיים ממש של הצלה התגבשות אחווה; אותה מלחמה שהתחילה במצב חירום ובמאבק קיומי מיידי והפכה למלחמה הנמשכת ונמשכת ללא תיכלה וקץ. מלחמה שבחסות מנהיגים לא אחראים הפכה למכשיר הפרדה הולכת ונמשכת בין עם ובין מדינה. על הכף מוטלת שאלת חייהם של שני עמים במרחב המזרח התיכון העם היהודי והעם הפלסטיני וכך הפכה מדינת ישראל לזירת מאבק בין שני ציבורים שמנהיגים לא אחראים מגבשים אותם יותר ויותר באופן העלול להוביל לנתק ולהסלמת מאבק. שנאה גדולה והכחשה. דבר שעלול למנוע הכרה במציאות, למנוע תהליך השלמה עם האחריות, התפייסות עם השברים, נטילת אשמה ואחריות והתחלת תהליכי ריפוי. שנתיים! ויום יום בשבוע זה מצפים ומקווים לסיומה. שנתיים! ויש החוגגים ברחבי העולם את יום זה כסיבה למסיבה.
אולם בלילו של היום השמיני פרצה סיבה למסיבה ושמחה גם בישראל עם ההודעה על החתימה על העיסקה. שמחה בכיכר החטופים שמפניות חיבוקים. סיום המלחמה
ההכנות ליסוד כתב העת שפה חדשה החלו בשנת השבר 2023-4 ובאוקטובר שעבר השקנו את הגליון הראשון גליון שמחת תורה. במהלך השנה החולפת הפקנו 4 גליונות. היינו בטוחים שהשנה הזאת תהיה שנת החלמה ושיקום, תחת זאת הפכה השנה החולפת לשנת הרחבת הפורענות ומקטסטרופה לקטסטרופה. בה במידה ששנה זאת היה שנת הפרדות ופיצולים והעמקת קיטוב בחברה הישראלית בעולם היהודי ובעולם בכלל, החרפה קיצונית של עוינות ואיבה בין קבוצות כאלה ואחרות של יהודים ופלסטינים, התהוו גם קבוצות אחווה חדשות, קהילות סולידריות חדשות ואסכולות שהתבלטו. גם כתב העת הצעיר “שפה חדשה” החל להתבלט כמי שמתגבשת סביבו חבורה. עתה אנו מגיעים לקץ השנה השנייה למלחמה שכשעיני הכל נשואות לתקוות הסכמים איזורים, למרגוע ושיקום האוכלוסיות החפות מפשע, לבנייה של עתיד מחודש של הקץ לנשק והחזרת החטופים והחטופה. ויהי ביום השמיני ויהי מקץ שנתיים ימים – ברגעים אלה ממש אנו שומעים את הבשורה הטובה הזאת. הנה רגע של “ושמחת”.
שנתיים לאחר מכן הטראומה של ה7.10 חקוקה במרחב: טראומה לא סגורה שמגלגלת עוד ועוד טראומות בצירים ובנתיבים רבים. בראש ובראשונה איננה סגורה כי אנשים חיים שנחטפו או אנשים שנרצחו באותו יום לא שבו לבתיהם אם לחיים ואם להבדיל לקבורה ולאבל. כי המלחמה נמשכת ונמשכת האף שרוב העם חלוק בדבר חיוניותה והצורך בה ומפני שהמלחמה הנמשכת לא רק שאיננה מאפשרת התחלת תהליך של החלמה ושיקום של משפחות שכולות של חיילים בהלם קרב של פצועים ונכים של קהילות נודדות אלא מייצרת קטסטרופות בקנה מידה עצום במרחב הרצועה. תמה מלחמת איראן מועד יציאת הגליון הקודם ואז טולטלנו בקריסת אוכלוסיות בעזה מרעב ובאמצע ספטמבר ההודעה על כניסת הצבא מחדש אל הרצועה לשם לחימה. פני הדברים הלכו והדרדרו לנוכח החזרה למלחמה עצימה וקריסת הרעב הקיצונית, התעצם המהלך של אינתיפאדה גלובלית בעוד שסיסמאות על “פתיחת שערי הגהנום בעזה” הופרחו לאויר נפתחו השערים לאנטישמיות הרובצת מתחת לפני השטח בארצות אירופאיות רבות.
ברגעים אלה ממש אנו מצפים לחתימה על ההסכמים שהושגו, לשיבת החטופים ולהפסקת המלחמה.
הויכוחים על מוסר, על שלום, על שאלות של פשעי רעב והשמדה כנגד אוכלוסיות, הופכים להיות מכשיר להתרחבות פשעי שנאה בעולם ולמיתוג של שני קיבוצים. הדיכוטומיות של ימין קנאי ושל שמאל פרוגרסיבי משרתות את המשך התהוותו של החור השחור שנפער במרכז הישראליות ושאינו מאפשר הכרה במציאות ומתוך כך מעכב כל אפשרות להחלמה.
אנו נדרשים להגיע לחג הסוכות, לבוא אל תוך הסוכה, בזמן שמולנו אוכלוסיית פליטים נודדת ומוכה. מדינת ישראל נבלמת ממהלך המשך המלחמה על ידי דונאלד טראמפ; יוזמת הסכמי השלום שלו גורמת לציבורים שלמים לעצור נשימה בייחולים ובתקווה להפסקת המלחמה, להחזרת החטופים ולהתחלת הכוונת היום שעכשוו לפרויקט הריפוי והתיקון העמוק הנדרש. הדיכוטומיות הקיצוניות המקודמות במרחב מונעות את הצורך האפשרות והחובה לקחת אחריות, לשאת אשמה, לרצות בתיקון, בנייה, ריפוי, כפרה והתחלה מחדש.
על פרספקטיבות הנובעות מן המשכים הארוכים של ההיסטוריה; של דתות, משטרים וציוויליזציות אני עומדת במסה שלי השמדה והשמדה סימבולית. הגודזילה שנדונה בגליון הקודם מלווה את הווית המלחמה לתוך חג הסוכות שהמיתוסים המרכזיים שלו מיוחסים בין היתר אל הלוויתן. הברכה “הרחמן הוא יזכנו לשבת בסוכה מעורו של לוויתן” היא ברכה שכפי שאני מבינה אותה מייחלת לריכוך העור לאור, הווה אומר הברכה הזאת מייחלת למציאת שביל הפיוס והנחמה בין סוכת הפליט ובין עוצמת האלימות היכולה לנבוע מגוף טרור או מגוף מדינה. העידן בו אנו שרויים מטיל את התנהגות הלוויתן והפליט בו זמנית על כל אחד מאיתנו כאינדווידואל ועל כל קהילה ועם. ישראל ופלסטין לא תחדלנה מריקוד המוות כל עוד תימשך ההטלה הדיכוטומית של קרבן ומקרבן זה על זה.
דרישתו של האל מיונה היא דרישה לשמור על הקיימות של זה שאינו קיים למענך אלא קיים למען עצמו. להיות באופן זה כאלהים – הוא להתחייב לקיים את ההוויה של האחר למען עצמו, להכיר בכך כערך עליון דורש מבני אנוש הכרה הדדית.
דניאל אפשטיין דן במהפך האתי ביחסים בין בני אדם אותו תובעים הימים הנוראים תוך כדי שהוא משוטט בהגות הילסום, לוינס, הרבי מקוצק, פרויד והנציב מוולוז’ין.
אני מביאה בגליון זה את הפרספקטיבה שלי על סוכות של שנת תשפ”ה בעיצומם של הימים הנוראים של שנה שעברה.
החוט המשולש של העיסוק ביונה (מגילה הנקראת בבית הכנסת בתפילת מנחה של כפור) והקיקיון על ידי אפשטיין ועל ידי, נכרך ונקשר עת דנות בו גם עבודותיו המיוחדות של האומן והאוצר יורם בלומנקרנץ
את תיבת התהודה של הדו-קיום יהודי ערבי בשפה ברוח ובפואטיקה מביאים אלדד פרדו נתנאל לאור ואור מור מלאך. עבר-ערב הלשון והתרגום כמאפשרים לשתי שפות להיוולד מחדש בדיבור ובמציאות מתבלטים בעבודת התרגום של אלדד פרדו ובהרהורים של נדב כהן על מחשבה יהודית ומיסטיקה סופית. על צורות חיים נוספות מהזווית הלבנטינית, תוך כדי הידרשות לז’קלין כהנוב, דנים בשיחה ליאת ארלט סידס ועידן צבעוני.
אלדד פרדו מתרגם את הקטע המיסטי שכתב מוחמד אל ניפארי במאה העשירית ומציע שתי קריאות עבריות ב׳עמידת מי אתה ומי אני׳. ולצידו נתנאל לאור שהוא משורר ופסיכיאטר מומחה לטראומה מביאים את רגע של אמת מאת המשורר מרזוק אל חלבי יחד עם דיון שהם מציעים לחוד וביחד. בשיבה חוזרת אל ספרות המקום אנו מהלכים בין מילותיו ומשיכות המכחול של שמעון פינטו העוסקת בשיבה עצמה.
את היותם של שני עמים נתונים למאבק בו הם לפותים לחיים ולמוות מתבטא בשני טקסטים שמהדיר ומביא לדפוס החוקר שלום מתן שלום
לא בכדי שני הקולות מאוב הנמשים מן הארכיון הם קולות של אנשים אשר ידעו את השואה. ק. צטניק המפורסם העד שהתעלף במשפט אייכמן ומחברם של ספרים רבים והחוקר דויד וויס הליבני חוקר תלמוד ידוע מתלמידי שאול ליברמן שנולד בצ’כוסלובקיה וגדל בעיר סיגט (רומניה) שהובל למהטאהאוזן ולאושוויץ.
הלבני כותב: ” כלפי כל המוסדות נקטנו – ובצדק – יחס של פקפוק וחשד, מלבד כלפי צה”ל שחיינו תלויים בו. איך לא תפסנו שחברה שבטלה מקצתה בטלה כולה, שאי אפשר להיות מוסרי לחצאין, ביום ולא בלילה, בבית ולא ברחוב, בשדה ולא בעיר, ואפילו לא בזמן שיש מלחמה ולא בזמן שיש שלום?
הרגשנו שאנו סוטים מן הדרך הישרה, שחיינו אינם תואמים את דרכי המוסר היהודי, שאנחנו טובעים ביוון מצולה. איך לא עשינו חשבון הנפש מקודם וחיכינו עד שיבוא הזעם? למה לא קידמנו את פני הרעה?
לא פסקנו מלהזכיר שאין לך דבר העומד נגד רצון חזק, שאין כוח בעולם היכול לעכב קבוצת אנשים הרוצה להיות עם, לעצור עם הרוצה לשוב לאדמתו, לארצו לתרבותו. איך לא חשבנו שחוקים אלה חלים לא רק עלינו אלא גם על אחרים?”
דויד וויס הלבני היה היחיד מבני משפחתו ששרד את השואה. ק. צטניק היה שם העט של יחיאל דינור. שלום מתן שלום מביא תרגום לעברית של ההקדמה שראתה אור רק במהדורה האנגלית של הספר לאחר שבשיחה אישית עם החוקר יחיאל שינטוך סיפר ק צטניק כי המפתחות להבנת האליגוריה שכתב מצויים בהקדמה זאת.
אריאל ביר, אלעד נבו, בנימין זינגר חושבים מחדש את היהדות בזיקות שונות במרחב ובזמן תוך כדי תנועה מול הוגי דעות שונים בכולם מתרחשת תנועה גם כלפי הגותו של ר’ נחמן מברסלב. כל אחד מהם מנסה בדרכו לבחון את מחשבת ההווה ממקום של תיקון ריפוי או התחדשות. מול מושגי מדאוב כעצב ודיכאון ומול דרישת הענווה להסתפק בגאולה של “יום קטנות”.
בעיתוי ה7.10 בו נחרטה בתודעה הקולקטיבית דמותה של התצפיתנית שקולה לא נשמע ובכך אסון לאומי וכללי לא נמנע כעקדת הבת של דורנו (וראו מה שכתבתי על התצפיתניות בהארץ ובספרי 7.10); עוד לפני מועד אימים זה יונה-דביר שלם ואליס שלוי מהרהרות בעקדת הבת מול שקספיר ומול המקרא; יונה דביר מביא עדות מצמררת אודות פרידתה של אליס ממנו מתוך תחושה מוקדמת של מותה במלים שאיננה רוצה לראות עוד מלחמה. ויהיו הדברים גם נר לזכרה במלאת שנתיים למותה.
קולם של הילדים במעבדת הטראומה בעבודותיהן של אפרת בזרקון ודרך השפה הוויזואלית אצל נטע גנור, חלון זעיר לאופטימיות
על ספרו של ערן שאשא עברון כותב אור מור מלאך ומביא לדיון את נקודת המוצא של היות בן לחלל. על ספרי שלי ה7.10 כותבת לילך לחמן ומרחיבה את המסה שראתה אור במקורה בעיתון הארץ. בתיבת התהודה יצירת פרפורמנס של מוריה לוין, גוף נמשח ומציאות המוצפת בתת מודע קולקטיבי, תוך הדהוד חוויה רגשית של נחל יבש שאין בו מים. שלוש יצירות וידאו מאת דן להיאני בוחנות את אותה ארעיות של חג הסוכות
באומנותו תורתו יורם בלומנקרנץ מתל אביב יפו אומן ופעיל חברתי בעל תודעה מזרחית מציג את משנת הקיקיון שלו. את הצמח הזה הוא רואה כביטוי אליגורי לזרם הקנוני.
דניאל ישוע מבאר שבע שנע בשנתיים אלה מישראל לעולם וחוזר חלילה לוכד בעין המצלמה מצבי בדידות וקיום אנושי המבליחים כהבזקי אור
מיקי לזר מגרמניה על שפת הרוח שהיא מרחב מעבר בין עמים ודתות עומדת בעין הסערה יציבה וחולפת את הגלריה אל המרחב הציבורי
זאב מאור מברצלונה בשירת אשכבה לחבר שירה חזקה ומטלטלת הבודקת את גבולות שם האב ותוהה על מקורות שפה וזהות.
“שפה חדשה” בגליונו החמישי שמח לארח את התערוכה המוצגת בימים אלה ממש בגלריה הקואפרטיבית הירושלמית באגריפס 12 ועדיין ניתן לצפות בה. התערוכה ׳שטף דם׳ באצירת יורם בלומנקרנץ ועודד זידל נוגעת בהוויה החשופה של המציאות הישראלית, האם שטף דם כפצע או שטף דם שעובר עלינו על כולנו ובולע אותנו? אריאן ליטמן רינה פלד אהרון קריצר ריטה מנדס פלור בתיה רוזנק מירי נשרי ירמי עדני וקולו הבוקע מן הציור של דב אור נר מבטאים ומשקפים חתכי שתי וערב שונים של דימום מתוך הזיכרון הישראלי והיהודי.
פני אדם של צביקה לחמן מהווה כעין כפיל מבעית של האומן עצמו, שאלת פני האני ופני האחר מסתבכות ומסתכסכות כשכל יום הופך לעוד סימן בספירה לאחור ובטבלת יאוש של סימנים
פני האני והאחר מזווית הארכטיפית של האחים והמיתוס אצל ענת שרייבר, ונסיונות לעבוד עם האילמות בעדינות שכבה אחר שכבה אצל עינת מטצל הנוטלת זכרונות הקודמים ל7.10 ומוצאת בהם רבדים נוספים שכבות הוספה והחסרה.
הדס טובל מעלה את שאלת המחול שאלה שגם מועד השנה של סוכות ושמחת תורה שב ומזכיר אותה בימים כתיקונם ובימי שבר. בימים בהם הטראומה כתובה בגוף היא מתירה וקושרת מנסה לצרוף מחדש רכיבים למשמעות.
נעה פרדו בעבודתה הייחודית זכריני נוגעת בפרח הצנוע הגדל גם בעוטף עזה. זהו פרח שיש לו מקום נכבד בתרבות ספרות ואומנות מאות בשנים. הפרח נתפס בתרבויות רבות כמייצג את הבקשה אל תשכחני. ככזה נזכר אחרי מלחמת העולם הראשונה וזוהה עם שואת העם הארמני. מסמל מקובל בין אוהבים ובקשתם לא לשכוח זה את זה התפתח לסמל לקורבנות מלחמה ופוליטיקה.
ביאליק בשירתו קרא לפרחים אלה פרחי זכריה. כשם הנביא שהיה בין הנביאים שהתנבאו בימי בית שני מתוך ענווה וציפייה לגאולת יום קטנות. פנים אל פנים ביום קטנות – לכך נייחל.
“קומי צאי אחותי כלה בשורת אביב לך הבאתי” -ישנן סיבות רבות מדוע משורר הופך למשורר לאומי. כנראה שאחת מהן היא שאפילו שיר אינדיבידואלי שלו רווי תשוקה עשוי לבטא תחושה קולקטיבית ברגע היסטורי אחר. התקווה גואה לחתימות סופיות, שיבת החטופים והפסקת המלחמה. נשימה. התחלת השלב הבא של עבודת השלום. התמודדות עם ההרס מראות הכאב הקשים, התחלת הליכי ריפוי והחלמה בניית מסלול להתמדת השלום, לשיקום עמוק וארוך של אינדיבידואלים קהילות ועמים, תוך קיום מלא של חובות וזכויות בני אנוש אזרחים מדינות ועמים. וזה יהיה קשה בגלל עומק האבל השנאה והחורבן. אך אני רוצה להאמין שכמו שיש כאלה המקדמים איבה הקולות המקדמים תקווה תיקון ובנייה יגברו. לאורך שנתיים, החשיבה שלי על צער החטופים והשבויים התנתבה לשורות הפיוט של ר’ אברהם חזן: “אחות קטנה” ולזעקת התפילה: “מתי תעלה בתך מבור”. אותה זעקה שהדהדה בשירתו של אבא קובנר אחותי כלה ובשירת מטהאוזן של תאודוראקיס.
עם עלייתו לאויר של גליון 5 של שפה חדשה “שנתיים” אנו חברי המערכת חשים שעשינו כברת דרך יחד בעריכה המשותפת שלי, של בן בן-עמי, אמי בוגנים וז’ואל אפללו. אנו חשים בהתגבשותה של חברותה ומודים לכל ההולכים וההולכות איתנו יחד בדרך.
סביב פרחי “זכריני” התפתחו מיתוסים רבים כמייצגים הן את שברון לב האהבה והן את שברון המלחמה וחורבן של אוכלוסיות שלמות והם בין היתר נתפסו כמייצגים את שואת העם הארמני. תהפוכות ההיסטוריה – כעת הציר הטורקי הוא שמסייע בחתימות. ואילו פרחי זכריני מייצגים את המתים משני עברי הגבול כאותה גליליה שק. צטניק מעמידה כמיבבת על בניה משני העברים (ראו ברשימה של שלום מתן שלום) כפי שכתבתי גם על רחל אמנו בספרי שיחות מלחמה. השיר הזה אוסף עבורי כרגע הן את הרגע המתרונן של התקווה ליציאת אנשים ממנהרות ובורות: קומי צאי אחותי כלה והן את ההתחייבות לפרחי זיכריני, ( זִכְרִיָה שביאליק מזכיר הוא הפרח זִכְרִיני)
לא לשכוח מה מחייבים אותנו הקורבנות כולם. את עבודת השלום והתיקון, את עצירתו של שטף הדם (ראו התערוכה באצירת יורם ועודד), וכמו שכתב לי אחד מהעוקבים על הגדת השלום האינסופי: הייתי מסתפק גם בשלום סופי. ואהבתי.
קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי.
מִן הַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים סִפֵּךְ
זָהֳרֵי גִיל, זָהֳרֵי גִיל,
נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחַיִךְ;
צְאִי אֲלֵיהֶם, תַּמָּה, בָּרָה,
וּשְׁטָפוּךְ וְחִדְּשׁוּךְ,
וְהִקְרִינוּ אֶת-עֵינַיִךְ.
עָבַר חֶסֶד-אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף-אוֹר, עַל כְּנַף-אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.
גַּם-בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי
פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ –
צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ;
אַף אֲנִי, אַף אֲנִי
אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה
וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ.
עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,
וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת,
צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!
וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ,
וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,
וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.
יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה
וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגַּיְא,
וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת;
אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי-טַל,
פְּנִינֵי-טָל –
אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.
אָסֹף אֶאֱסֹף קַרְנֵי אוֹר,
קַרְנֵי אוֹר,
וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים;
אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו,
צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז,
וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים.
יַחְדָּו נֵרֵד אֶל הַמַּעְיָן,
וְכָמוֹךְ, מָלֵא רֹךְ,
עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,
תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי
עִם הַגַּל וְעִם הַדְּרוֹר
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. שביאליק מהדהד כאן נתפס בידי המקובלים כרגע נורא של אסיף נשמות למוות והראשון לצטט פרשנות מדרשית זאת הוא ר’ יצחק סגי נהור.
ועוד הידהוד: “אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ, קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה, כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם.” (מיכה ב י”ב) הוא מובא בחוויה האישית מלאת האירוס של ביאליק בשיר זה אולם מהדהד עתה קולקטיב נפעם
יום חתימת ההסכמים הזה הוא תוצאה של מאמצים פוליטיים לחצים של מנהיגי עולם שאינם דמות מופת כזאת או אחרת כל חשיבותם ביצירת מסגרת הסכמית עליה צריך לשמור ולתחזק ולעשות בענווה את עבודת השלום התיקון והריפוי של יום קטנות. כי זאת מהות ההיסטוריה. פנים אל פנים, פני אדם, פני אני והוא ביום קטנות.
