מבוא לתרגום ‘הערת המחבר’ והקשרה
ה’רומן’ – או כפי שמחברו העדיף להגדירו, ה’כרוניקה’ – הנושא את השם העימות (1989) ובפרסומו הראשון תחת השם ‘כְּחוֹל מֵאֵפֶר’ (1966) מאת יחיאל די־נור (ק. צטניק), מציב תשתית אלגורית־אתית להבנת הסכסוך היהודי־ערבי. דרך הזוג הארי פרלשניק וגליליה גליק (שאינם אלא בני דמותם הספרותית של יחיאל די־נור ורעייתו השנייה נינה די־נור־אשרמן) הוא משרטט מפגש טעון בין זיכרון שואה, פחד מתמשך וסטריאוטיפים, לבין כמיהה לפרק את מעגל האיבה באמצעות דיבור, אחריות אזרחית והכרה הדדית. ביתם הופך לזירת שיחה יהודית־ערבית שיש בה מחלוקת והקשבה גם יחד; שם נשמעים כאב, קיפוח וחשדנות, אך גם רצון לשותפות אזרחית. השאלה ‘דור חדש צמח בארץ, גם אצלנו. גם אצלם. האם לא נשבור אנחנו את מעגל השנאה?’ (עמ׳ 175) מנסחת את ציר התנועה של פתרון הספר להחלמה מן הטראומה לאפשרות פיוס.
דמותה של גליליה מתפקדת כמנוע המוסרי־אזרחי של העלילה: במוקד הטקסט עומד מנגנון של ‘טראומה מושאלת’ בדמותה הכוללת הזדהות טוטלית עם זיכרון־הגוף של הארי ניצול השואה וההופכת את אימי המחנות לחוויה הנחווית־בגופה ובנפשה, אף שמעולם לא הייתה שם. הקריאה ב’סלמנדרה’ מעמיקה את הקליטה הסומטית – ‘שאיבת הסוד’ מן הדף, וכותרות עיתון על ‘מארב פדאיון’ (מחבלים מתאבדים) מציפות טריגרים של זיכרונות־אימים ומבנות חזיונות עכשוויים. כך נשזרת טראומה היסטורית בדימויי ההווה ומסבירה את עוצמת החרדה. “שביל סמוי אחד הוביל בנפשה, אנה ואנה, מפחד אושוויץ אל פחד האיום [ה]ערבי. שניהם אחזו בה להרסה […] בתיקון השניים תיקונה”. ‘כפצע פעור עומד בין שני פחדים אלה האדם, עם סבלו הבוער בנפשו החצויה. האדם בן ארץ חצויה שותתת־דם’. (עמ’ 154).
ברגע המפתח של התרת הסבך שביצירה, שומעת גליליה בקרבה את הדהוד דבריו של הארי:
‘אושוויץ תיהפך לעשן חולף אם לא ילמד ממנה האדם את לקחו, ואם אמנם תהיה אושוויץ כלא־הייתה מעולם – לא יהיה האדם ממילא ראוי להמשך קיומו’. ולפתע נהיה נהיר עבורה ‘מוסר ההשכלה שעליה להסיק מאושוויץ’. ‘מעתה נהירים לה יעודה והדרך בה תלך. ובעצם נהירות זו בקרבה, היתה לה כבר הרווחה’. עתה ידעה: את ביתה, מוגף הפחד עד־כה, תפתח לפני הערבים כבית ראשון בעיר העברית המקבלם ומארחם’ (עמ’ 157).
ההתגברות על הפחד מבוססת על התגברות על הסטיגמה שבחותם ההכללה של השם ‘ערבי’. ההבנה כי על אדמת ארץ ישראל שוכנים בני אדם חצויים: ‘האדם הערבי […] האם לא שסועה גם נפשו לשניים’ (עמ’ 154).
גליליה מייצרת הבחנה בין אחריות המדינה לסיכול טרור לבין חובת האזרח לאחריות המוסרית־אזרחית. בנסיעה לערב האחווה בכפר הערבי שיזמה, גליליה משיבה לאיש המחלקה הערבית בממשל:
‘”בעיניים פקוחות אני רואה את המוקשים הצפויים לי בדרכי”, אמרה. “דבר אחד ברור לפני: כיהודיה אסור עלי המונח הכוללני ‘ערבי’, ‘כושי’ או ‘יהודי’. […] אלחם בשם־ההכללה ‘ערבי’. ואם גם מצויים בתוך כלל האוכלוסייה הערבית טיפוסים חשודים או חתרניים, לא מחובתי ולא מתפקדי לגלות אותם. זוהי חובתכם, חובת הרשות. אבל אני חובתי היהודית והאזרחית שונה בתכלית. מסורת־הגיטו של סבל עמי מחייבת אותי לצאת לכפרי הערבים ולהביא אליהם ראשונה את ברכת ‘סלאם עליכום’ הפשוטה והאנושית’ (עמ’ 171).
גליליה מושיטה יד לשיח של שלום, ופותחת את ביתה למפגשי אחווה שבהם כאב וכעס נאמרים בגלוי ונענים. המפגשים הבין־אישיים – עדויות על אפליה יומיומית מחד גיסא, ושבירת חרדות מופשטות מאידך גיסא – מעמידים יעד בין־דורי. יעדה המובהק הוא לשבור את מעגל השנאה הבין־דורי בין היהודים לערבים, לבסס ‘גשר חי’ של שכנות טובה, ולהמיר עמידה לאומית הנשענת על שנאת האויב באהבת הארץ והחיים; על ידי כך יתאפשר כך היא מאמינה לאחות את הפיצול החוצה את נפשו של האדם, הוא הוא הפיצול החוצה את הארץ. אותה ארץ המתוארת כבעלת נשמה (עמ’ 172).
בעלילת הספר, כמו ביצירות אחרות של די־נור, משולב ושזור באופן ברור גם רובד אוטוביוגרפי. טענה זו מבוססת הן על עדותו עצמו שהוא אינו סופר אלא כותב כרוניקה, אולם הדברים ניכרים גם בתיאורים הכלולים ביצירות, והן בפרטים המוזכרים ביצירה וידועים ממקורות חיצוניים על חייו של די־נור. כך למשל, בהקשר לסכסוך היהודי־ערבי, ניתן להזכיר כי בדומה לבני־דמותם הספרותיים, ייסדו בני הזוג די־נור בשנת 1965 את ‘התנועה הישראלית לשיתוף פעולה יהודי־ערבי.
אולם חידוש חשוב עולה מן ‘הערת המחבר’ (Author’s Note) האנגלית שחיבר די־נור לתרגום האנגלי (Phoenix Over the Galilee, 1969) של ספרו זה, המתפרסמת (ככל הידוע לנו) כאן לראשונה בתרגום עברי: הערה זו של המחבר מאשרת ומעניקה מפתח מוצהר לקריאה אלגורית־סימבולית של היצירה, השואבת את השראתה מפרשנות סימבולית לשיר־השירים – הארי מייצג את שארית העם העולה מן האפר, גליליה היא ארץ ישראל הממתינה לגאולתה, ואיחודם מבטא את שיבת העם לארצו – איחודם מעמיד אהבה וגאולה עצמית כתרופה לטראומה במקום נקם. הערה זו, שאינה מצויה במהדורה העברית, חושפת במפורש את בחירת הכתיבה הסימבולית וממקמת את הרומן כמסע ריפוי אישי־קולקטיבי המבקש תשתית של חמלה והבנה הדדית ליהודים ולערבים כאחד. אופן קריאה זה מלמד גם על תפיסתו העצמית של המחבר את עצמו דמותו ועלילת־חייו כסימבולים המבטאים את זרמי העומק של המציאות ושל עם ישראל. זיהויה של גליליה עם הארץ עצמה מעלה את חתימת הדברים לרובד סמלי עמוק, לפיה גליליה אינה (רק) בת דמותה של רעייתו נינה, אלא גליליה מהווה (גם) סמל לארץ ישראל עצמה. עולה מכך כי בתפיסתו ובקריאה סימבולית זו שהעניק, הרי שהארץ עצמה היא ש’מבקשת רחמים’ על בניה משני צדי הגבול, והספר מציב אידיאל של הבנה בין יהודים לערבים, ואהבה לארץ כבסיס האפשרי לחיים משותפים.
על חשיבותה של הערה זו די־נור עצמו עמד על כך בשיחותיו עם חוקר הגותו ודמותו פרופ’ יחיאל שיינטוך בשיחותיהם ‘כמסיח לפי תומו – שיחות עם יחיאל די־נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות’, וציין כי בהקדמות לתרגומים של ספריו, גילה היבטים אישיים מתהליך הכתיבה שלא נחשפו בפני הקורא הישראלי. וכך אמר לשיינטוך:
‘ההקדמות שכתבתי לתרגומים הלועזיים יכולים לעניין אותך מאוד. למשל, ההקדמה שכתבתי ל’כְּחוֹל מֵאֵפֶר’ – הוא ‘העימות’ – שבה אני מסביר איך הגעתי לכתיבת הספר. […] שם אני מספר איך הייתי זרוק בין פרדסים, והייתה לי בעיה איך לכתוב את הספר, ופתאום – הארה… פתאום התברר לי כי הכול סמלים… אינני יודע למה כתבתי את זה דווקא בלועזית; הקדמה חשובה זו גם צריכה להיות בעברית. אבל לא – היא קיימת רק בלועזית. גם זה עניין פסיכולוגי עמוק…’ (עמ’ 76). שיינטוך הוסיף כי בהזדמנות אחרת די־נור ביאר לו: ‘הסיבה היא כנראה שהתבייש, כיוון שהפירוש שלו להעימות בהקדמה האנגלית הוא אישי מדי; באנגלית – כלפי קהל שאינו מכיר אותו, קהל רחוק – הוא העז’ (עמ’ 80).
*
די־נור (ק. צטניק) נחרט כמי שטבע את הדימוי ‘הפלנטה האחרת’ כדי לבטא את הזרות המוחלטת של אושוויץ – מרחב שבו הזמן, הלשון והיחסים האנושיים נעקרים מן המוכר; בשנות השבעים, לאחר טיפול טראומה ניסיוני בהולנד אצל יאן בסטייאנס (שכלל שימוש ב־LSD), התחוללה אצלו ‘תפנית’: ב’צופן אדמע’ שהתפרסם כעשור לאחר מכן ותיעד את הטיפולים שעבר, ובראיונות מאוחרים הבהיר שאושוויץ איננה ‘פלנטה אחרת’ אלא גיהינום מעשה ידי אדם, שבו התליין והקורבן נותרים בני־אדם ולפיכך תיתכן החלפת תפקידים עד כדי כך שהקורבן עלול להיהפך למקרבן. דיונים שונים עוסקים בהיפרדות מדימוי ‘הפלנטה האחרת’ ובהיפתחות הקול המאוחר של די־נור לשיח מוסרי אוניברסלי. חביבה פדיה עמדָה על חזיונותיו של דינור בספר ‘צופן אדמע’, אלו שהובילוהו לתובנותיו החדשות, וכינתה אותם ‘התגלויות של בעתה’. לדוגמה מתוארת חוויית חזיון שבה ראה את דמותו המתחלפת בדמות המקרבן הנאצי. לאור זאת, ודווקא מתוך ההבנה כי מדובר בתובנה שהתגלתה בהתגלות של בעתה, יש לחדד כי אין מדובר בביטול הדימוי המקורי וחזרה מוחלטת ממנו, כמו כן אין מדובר בדה־מיסטיפיקציה שלו, המפרקת אותו לרמות פסיכולוגיות של רוע אנושי פוטנציאלי גרידא (כעין תפיסת ‘הבנאליות של הרוע’ ו’אנשים רגלים’), נראה כי דווקא להפך – מדובר בהקצנה דמונולוגית שלו. לא חלה נסיגה מן המיתוס של ה”אחרות המוחלטת”, אלא מעבר אל הבנה קיצונית יותר: שהפוטנציאל הנאצי־דמונולוגי הוא מצב מתמיד, חבוי בתוך האנושי עצמו. אושוויץ, על כן, אינה עוד ‘פלנטה אחרת’ במובן זר ומנותק, אלא מצב־חירום תרבותי ואתי הנמצא בלב האנושי – המקום שבו האדם עצמו הוא האחר, הוא ה’פלנטה האחרת’ ואזרחיה. במובן זה, הדימוי של ‘הפלנטה האחרת’ אינו מתבטל אלא משנה כתובתו: הוא נעשה צמוד לעולמנו, נוכח תמיד כסכנה ממשית, כפוטנציאל הרסני שבו כל אחד מאיתנו עלול להישבות, להשתתף ואף להנהיג את מחול השדים של ‘הפלנטה האחרת’. ‘הפלנטה האחרת’ עצמה, אם כך אינה עוד אושוויץ בלבד, אלא בתפיסתו של ק. צטניק כלל עולמנו על יושביו אינו אלא בסכנת מימוש מתמדת לאותה ‘פלנטה אחרת’.
*
בתרגום המצורף כאן אנו מגשימים גם את בקשתו של יחיאל די־נור עצמו: ‘הקדמה חשובה זו גם צריכה להיות בעברית’.
תרגום הערת המחבר לתרגום האנגלי לספרו ‘העימות’ (‘כְּחוֹל מֵאֵפֶר’)
אין זה מנהגו של סופר לספר לקוראיו על תהפוכות כתיבתו, או למסור להם דין וחשבון על עמלו. היחסים בין הסופר לקורא שייכים לסדר שונה לחלוטין. אך הפעם, מתוך תחושת חובה, אני חש שעליי להעניק לקורא מפתח לעמודים הבאים, כמו מנגינת רקע שאינה נשמעת.
כבר עשרים שנה אני מנסה להביא את עצמי לכתוב את הספר הזה. אך ברגע שאני מתחיל, אני מוצא את עצמי קיים לא בתוך תחומי הזמן כפי שנמדדים במחוגי שעוננו, אלא על פלנטה אחרת: הפלנטה הבוערת של אושוויץ. לעיתים אני נזרק ממנו, וכשאני מפנה את ראשי להביט לאחור, הפלנטה הזו נמצאת – שרופה. אפר.
ראיתי עם שלם, עמי שלי – תינוקותיו וזקניו, אמהות ובתולות – הופכים לאש ולאפר.
וגם אני, ‘עט ביד’, הפכתי להיות כאש ואפר.
במשך עשרים שנה נאבקתי בניסיונות נואשים אלה, אך העט שלי סירב לי. עד שבוקר אחד, לאחר ליל שימורים, קרה הנס. החלון היה פתוח. בחוץ נפרשו פרדסי ההדרים של עמק השרון, כלי הבושם של ארצי. האביב היה בעיצומו, והרוח שנשבה דרך החלון הביאה אליי את ניחוח פרחי התפוזים. לפתע התמלאתי בשרון הקדום, זה של משורר “שיר השירים”. התמלאתי געגועים לימי ילדותי, כשהורו לי את הסמלים המקודשים שלפיהם נכתב “שיר השירים”; אותם ימי ילדות שבהם למדתי כי אהבתה של שולמית לרועה אינה אלא אהבת ישראל, הכלה, לאלוהיה.
זה היה רגע פתאומי של חסד. והמפתח שניתן לי באותו שחר לכתיבת הספר הזה, אני מוסר כעת לקורא:
… הארי פרלשניק, גיבור הסיפור, הוא סמל למה שנותר מעמו – עם אשר במשך אלפיים שנות נדודים נשרף על המוקדים של כל ארץ זרה. הוא שב מאושוויץ, כמו תינוק הזוחל יחף לאחר רעידת אדמה, אל המקום שבו עמד פעם ביתו, עריסתו.
גליליה, גיבורת הסיפור, סמל לאדמת המולדת, מחכה לאהובה שישוב אליה מהגלות ויגאל אותה. רבות הן האומות, השבטים והכובשים שעברו בדרכה וחמדו אותה במהלך אלפיים שנה. אך גליליה, בליבה חקוקים וחתומים דברי ימיו של אהובה כמצוות גורל, ממתינה.
היא מכירה אותו, אף שעיניה טרם חזו בפניו הנוכחיים; היא זוכרת אותו מימים עתיקים, מלפני שהופרדו. וכאשר הוא שב, עטוף בגלימת אפרו, רק היא, בכוח אהבתה, מסוגלת להחיות את הניצוץ השורד באפרו.
בליל ה־29 בנובמבר 1947, עם הקדשתה של מדינת ישראל על ידי האומות המאוחדות, מתקדש איחודם של הארי וגליליה.
אך הלילה הארוך טרם תם. כל הייסורים שגליליה חוותה במשך אלפי השנים מאז תחילת הגלות ועד אושוויץ, כעת נפשה סופגת בעוצמה מדהימה. הייסורים שהיו מנת חלקו הם עתה מנת חלקה.
נעה על הגבול הדקיק המפריד בין החיים למתים, גליליה מושיטה יד למצוא מרפא למחלתה. לא על ספת הפסיכולוג היא מוצאת את התרופה שחיפשה זמן כה רב, אלא במבט הדומם שבעיני אהובה: הדרך שבה בחר לרפא את פצעי אושוויץ שלו אינה דרך של נוקם דמים או גואל דמים, אלא של מחפש גאולתו שלו.
בעומדה בצומת הדרכים בין בית לחם לירושלים, גליליה מבקשת כעת רחמים על בניה הנופלים משני צדי הגבול – הגבול המדמם החותך את ליבה.
ק. צטניק 135633
