תקציר
במאמר זה אנסה להתמקד בדמיונו ורוחו של האדם כפי שעולה מעל אתיקה ונובטת מתוך מושג חדש שראיתי בעיניי רוחי באותיות ושהורכבו מחדש כ’מד נוי’ ובו אסתטיקה כחלופה לפתרון והבראה סוציולוגית. אציג זאת באמצעות חשיפת אירועים נקודתיים בחיי הכותב, שמצא בשפה חזותית ציורית פלטפורמה לתקשורת אוניברסאלית לצד אבא פטריארכלי התובע ממנו לא לצייר בטענה שציור הוא מעשה נשים; ואירוע שבו ניסה הילד לבנות מטוס משאריות חומרים דלים, ובזמן העשייה אירעה תאונת עבודה מצערת ומברג חדר לכף ידו. אלה הם אירועים שמהם בחר הכותב להיצמד לרוח השואפת לתנועה והתחדשות במסע רעיוני סובייקטיבי ועובר הוא דרך תחנות חשובות שהורישו לנו פסיכואנליטיקאים, פילוסופים ואנשי רוח: שפינוזה, ניטשה, אפלטון, קאנט, פרויד, יונג, הילמן ועוד. אותם עוגנים יוצאים מתוך ה’עכשיו’ אל הסיפא של האירועים והם שזורים וארוגים במקרא וראשית השפה החזותית שבתוכה רוחו של הפרט משתהה נוכח האסתטיקה והרפלקסיביות בהכרת הטוב. במרכז הדמיון נביעה או מעיין ובהם ילד תם שכל מהותו והווייתו להוסיף טוב לתוך בארות ה’אנחנו’ באשר אנחנו.
הקדמה
בנם הבכור של זוג הורים שנישאו בעיר דרומית בישראל, נולד בשנת 1967 וגדל לתוך שפה זרה. הוא בגיל שלוש התבונן במטוס שעושה את מסלולו בין מערב למזרח ובתוך שמיים רחבים שהאופק המדברי אִפשר לו פליאה ארוכה בגילוי בתולי וראשון של גוש מתכת ענקי תלוי באוויר. כיוון שידע רק צרפתית פלט את פליאתו בקול רם לאימו: “Maman, regarde, un oiseau de fer dans le ciel”. (“אימא, תראי, ציפור מברזל בשמיים”).
אימו גדלה כיתומה באליאנס קזבלנקה שבמרוקו, ואביו גדל במוגדור שבמחוז תאפיללת ומידלט. משם עלו לישראל בשנת 1956.
אימו הייתה בת שמונה־עשרה בחופתה. אביו עבד בחברת הבנייה ‘סולל בונה’ ומצא עניין בבנייה. כמו לא מעט מקהילת יהדות מרוקו, גם הם עברו תהליך חילון בעליה לארץ, אך שמרו על מסורות ומנהגי יהדות לא מחייבות. בנם בן יחיד ולו שלוש אחיות קטנות. שפתו הראשונה של בנם הייתה צרפתית. בגן נאלץ לדבר עברית ואז גם פיתח שפה חזותית עצמאית שבה אחז למרות הפצרות האב, “אתה לא תצייר! זה בנות מציירות”. בין החשש שאבא יצליף בו לא לצייר מצא הבן מרחב תמרון ליצור ולצייר כשאביו היה יוצא לחמישה ימים רצופים בסיני.
שפה חזותית היא ביטחונו וגורלו.
השיח הפנימי היה שלם אף שצורות חדות ומעוגלות שונות הן בזוויות הקריטיים לעומת עיגול רך עוטף ומכיל קו צורה צבע שמהם בראתי עולמות דמיוניים. החוק הבסיסי הוא שכל ההפכים דרים במרחבי הפורמט, הנייר, הקרטון או הבד בשלום. הכאב של הצלפות האב והפצרות קולניות “אתה לא תצייר זה בנות מציירות.” הביא והניח את החיסרון בצורותיו המצולקות על גופו של הילד ואילו הוא התפכח מתוך הכאב שאביו יצר בהלקאות ודרכן נפתח פתח לעבר הפטריארכלי של אביו. דרך הכאב הוא ראה את חוסר האונים של האב, את הפאניקה, את החרדה, הפחדים, הבדידות והדחייה. חוליה אחר חוליה של שרשרת דורות. עטורה במלבוש טווס השבט גאוות השגשוג הכלכלי ומפץ טסטוסטרון שאליו נמשכו תשוקותיהם הבלתי נשלטות. והאב עמד שם והצליף על ידיו המציירות של הבן, על גבו ועל גופו. הילד הפך לבוגר בגוף של ילד בן ארבע או בהמשך בן חמש. התפרצות בלתי נשלטת ואובדן השליטה של האב הנכיחו לבנו את השאיפה לפתרון למזור והחלמה פרטית וסוציולוגית, וזו הייתה מונחת כפרגמנט של ציורים בודדים שנשלחו מנפשו של הילד לחלל העולם באמצעות נפשו המפוחדת והחרדתית של האב. ובשאיפה להגיע לליבו הטראומטי של העולם ולהוסיף לו מאגר אינפורמטיבי של החלמה ומזור. בליבו הפועם והמוסתר של העולם קיים מעין, מחסן תודעתי ועל מדפיו נארגים מעשים טובים. מחשבות טובות. והם בפוטנצאיל להיוולד לתוך המציאות התובענית. והיד שרושמת ציור ועוד ציור זו ידו הבוטחת של התום. העיבוד שנעשה לכאב פתח צוהר ללאנד סקייפ חדש ועוד אחד ועוד ועוד. האם המחשבה על הציור הבא הייתה הזרָז שהסיט מהכאב האובייקטיבי והסובייקטיבי של הילד? האם הרחיק את התודעה מניסיון לההנכיח פתולוגיה של חיסרון וכאב?ואילו זה המרחק שהסיט מהריכוז העצמי בכאב הפרטי והפנה לכאב הקולקטיבי ועוצמת השתוקקות הכללית למזור ויציאה ממתקן הכליאה הפרדיגמטי.
כאמור, ציפור מברזל (מטוס) הייתה רחוקה וקטנה ביריעת שמיים כחולים וגדולים.
באחד הימים החליט הילד בגיל חמש וחצי או שש לבנות ציפור/מטוס. פקקים של בירה ‘נשר’ היו הגלגלים. בעזרת פטיש ומסמר חורר חור ולתוכו השחיל חוט ברזל ועיצב מִרכב גלגלים מקלקר שעטף מכונות כביסה בקופסאות קרטון, הקלקר הפך לכנפיים, גומי מכתבים עבה הפך למנוע הפלופלור, וחתיכה ממקל המגב של אימו הפכה לגוף המטוס/לציפור. כעת צריך חור להשחיל את הפלופלור לגוף המקל. וזהו, יש ציפור. לאחר ניסיונות לא מוצלחים וחשש שאימו תראה שמקל המגב קוצר, מיהר, תפס מברג והתחיל מכרסם בעץ בניסיון לעבור מצד אחד לשני. שוב ושוב ניסה אך ללא הצלחה, סובב וסובב אך אל חור לא מגיע. רק חלק קטן מהמברג חדר אל העץ פנימה. בסוף החליט לאחוז בפיסת העץ כגוף המטוס ולדפוק על הרצפה בקת המברג.
מכה אחת ועוד אחת… אימו שומעת את הרעש ושואלת בקול רם: “שמעון, מה אתה עושה?” ואילו הוא ממהר לחורר את החור. כף ידו אוחזת בעץ, ובמכה חזקה יותר של קת המברג לרצפה בתוספת משקל גופו – והמברג נלחץ בחוזקה לרצפה, כף היד אוחזת גם בפיסת העץ. הלחץ עוזר והמברג חודר לעץ, סודק אותו וממשיך וחודר אל תוך כף היד הקטנה של הילד, ויוצא מהצד השני.
המראה נורא: כף יד ובה תקוע מברג.
דימוי ישו הגלילי.
התבוננות שקטה בכאב מעלה בי פליאה: “ואו, ככה ישו הגלילי הרגיש כשתקעו בכפות ידיו מסמרים?” תמונתו של ישו ואירוע הצליבה נכח בעת הפליאה ומול מראה של חלק המברג תקוע בכף ידו של ילד בן שש… מעולם לא ראיתי ולא שמעתי סיפור על ה’צלוב’ עד גיל זה.
האם הכאב הוא ששלח את תודעתי לחבר בין האירוע הפרטי לקולקטיבי ההיסטורי? כיצד ילד שחווה כאב קונקרטי מייד הוביל לתנועה חזותית שמוליכה אל תמונות ואירועים שהתרחשו בזמן אחר ורחוק? מאוד רחוק. האם הזיה או דמיון הם שהובילו אל הסיפא של האירוע ולמקורו?
נכנסתי למיטה, עטפתי את היד בסדין ונרדמתי. אימא חיפשה אותי, הלכה למיטה מבוהלת אחרי טפטוף הדם וצרחה נוכח מראה בנה בשלולית הדם שנספג לתוך הסדינים.
“מה זה? מה קרה?” הפצירה בי להסביר. הסתכלתי לתוך העיניים של אימי והשבתי: “זה מה שקרה לישו”.
אימא לא מצאה את נפשה בין חשש לשלומי ובריאותי לבין האינפורמציה ההיסטורית שהבן חושף.
“מה? מה? מי סיפר לך על ישו? מאיפה אתה יודע? מי דיבר איתך עליו?”
עוד ועוד שאלות מאימא מפוחדת פתחו צוהר נוסף להתבונן בכאב.
חשוב לציין, בעת התרחשות אין ידיעה מודעת אלא העיניים נעצמות בזמן הצלפות של האב המפוחד שראה במעשה הציור של בנו יחידו “כמעשה נשים” ואו כניסת המברג לכף היד, הטראומה שהגוף עובר מחשיכה את האירוע בעצימת עיניים לכמה שניות שבהן מתרחשת ערות חלומית ולתוכה רצף דימויים חזותיים עולה מתוך הערות החלומית ובשעה שהעיניים עצומות לרווחה.
רוצה לומר, הבחירה בדימויים אינה בשליטת הסובייקט, במקרה זה כותב המסה. הדימויים עולים בהתאמה ישירה לאירוע, כמו נשמרו כאנרגייה בתודעת הזיכרון הקולקטיבי שנשמר בחלל הפנוי.
הלב הפועם כתיקון
וכמו שניסיתי להסביר למעלה, הלב הפועם של העולם כתיקון, דהיינו בלב נרשמו אירועים מטלטלים שהפכו לקלקול. או־אז נחקק מעשה והוא עובר בירושה, אזוק בשרשרת בין־דורית מדור לדור, אותה פוזיציה של “תום” מרגיש את החוויה שיש בה שיבוש, מעבד אותה באמצעות תבונה על־חושית ופולט אותה בקו, בצבע ובצורה. במקרה שלי ציור או מעשה אמנות נשלח למאגר הזיכרון הקולקטיבי כתפילה חזותית למזור והחלמה. זה כוחו של דמיון. דמיון ולא כוח מדמה. ההבדל ביניהם הוא בשאיפה הגלומה בסינרגטיות ובתיאום בין כוחות תבונה, יצירה, פתרון, חמלה ועוד. כוח מדמה הוא למעשה חיקוי צורת “אונים” והיצמדות אליה בשאיפה לצאת מתוך אותו “חוסר אונים”. הכוח המדמה משכנע שאילו היית סופרמן למשל, היית מוחק לכאורה את ה”חוסר” והופך ל”אונים”, לכוח שמתלבש בצורך לצאת מהמצב מהמבוכה או מהטראומה. צורה זו של הכוח המדמה משתנה וערמומית, לפעמים היא מחפשת ואף דורשת מעמד יוקרה וכל מיני כיבודים, כסף וכבוד. לכן המדמה לכוח עליון שונה ממרחב הדמיון. במרחב הדמיון חוסר אונים הוא הפתח לפתרון שבאמצעותו נכנסים למרחבי המזור במנעד כלים שנובעים ממעיין התום, ובו פוליפוניה שנעה בין חמלה, ענווה, סליחה ואהבה ללא תנאי כמערכת סינרגטית – וזו שואפת למזור, להבראה ולתיקון.
זו מערכת כוחות סינרגטיים השואפים לתיקון על ידי תינוק תם. הערך שלה מכיל את הכול ולא כלום בעת ובעונה אחת, שכן מדובר בכוחות ראשוניים ובהיבטים אוניברסליים כלליים שלמדע אין יכולת לתפוס ולהעריך. לכן עומדת סכנה שמא יתקבלו בביטול. מנגד יש בהם היכולת להתמסר ללב הפועם שיש בכל אחד, ובלבד שיצליחו לעבור את מסך האינטלקט ויגיעו ישירות לכל מה שקיים מתחת לעור ולציפוי.
רבי נחמן מברסלב מביא ציטוט מהוראת הטיפול בכלי המשכן: ציפוי זהב תצפה אותו. רבי נחמן מרחיב: ציפה ציפייה – אומנם מדובר בחומר בעל ערך אך הוא עדות לציפייה או לכיסופים לאל עליון באמצעות החומר. מכיוון שפרנסה ושפע כספי יורדים לפרט ולעולם מכיסאו (של האל), גם נקבע ויורד תקציב ממונו של האדם, לכן המשיכה למקור היא באמצעות החומר.
מרחב התום בדמיון הוא המקום שממנו דרדר הוא רק צמח פשוט. המילה ‘דרדר’ מורכבת מצירוף של ‘דר’ ו’דר’, דהיינו פעמיים גר, שוכן – האל שוכן בנמוך ובגבוה והוא דמיון. ובמילים אחרות, הדרדר והאילן אינם נפרדים אלא הם חלק שלם הקיים בתוכנו.
כוח מדמה לעומת זאת הוא כאמור כוח האשליה והחיקוי, אדמֶּה לאל עליון, אך בפועל הוא כוח הרסני של שליטה באחרים. מכיוון שהתם איננו כזה בעליל, הוא ההפך משליטה ובו שוכנות כל האפשרויות כולן ולא כלום בעת ובעונה אחת.
כמו בחלום שבו הגוף במצב סטטי והתודעה משוטטת, גם בתמימות אין שליטה על מקבץ הדימויים שעולים כמו בשעת החלימה, אך בשניהם השפה החזותית היא אמצעי התקשורת. האדם החולם רואה דימויים חזותיים שהוא מתרגם למילים בתוך החלימה או אז מתעורר ואולי מנסה לפרשם. בחלום הגוף סטטי ואיננו מובל אל כבשן המציאות ולמאורעות סובייקטיביים ואובייקטיביים. במושג ‘כבשן המציאות’ אני מכוון לגרימת הכאב לסובייקט על ידי אחרים, תוצאה ישירה מאותה ירושה משובשת או קלקול שלובש צורה חיובית, או לחלופין קביעת טוב באמצעות נורמות ואתיקה. כבשן המציאות עשוי ללבוש צורת נורמה גם במסגרת חינוכית או כל דוקטרינה אחרת. הגדרתו של מישל פוקו מדגישה את הקושי של החברה לקבל את האחר/אחרות של הפרט או הסובייקט.
שדות הפילוסופיה והפסיכואנליזה סללו דרך להנעת תובנות באשר למבנה העצמי והאופן שבו הדמיון מתפתח כפעולה תבונית בזיקה ליחסים חברתיים, ולמה שכיניתי “הלב הפועם של העולם”. בד בבד לסטרוקטורה הפילוסופית בשדה הפסיכואנליזה מציעה פרופסור רות רונן “לאקאן ושפינוזה” (מאמר- סביב הסרט המוחרם 26/02/23 ).
מכאן אני ממשיך לקיים דיון בין האובייקט לסובייקט כאשר הפסיכואנליזה מתקיימת בין שלושה: הסובייקט, האובייקט והמטפל. בשלב הראשון האירוע עולה ומתואר כנרטיב בשלב השני נבחר מקרה (אובייקט). זה יכול להיות החברה והמבנה הסוציולוגי שלה: משפחה, גן, כיתה, עיר, עבודה וכיוצא באלה. תיאור האירועים מרחיב זוויות התבוננות שונות, אך סופם הוא משפט, גזר דין והוצאה לפועל. לכן במקרים כאלה התיקון נעדר מהסובייקט ומתקיים רק בחלקו, ואילו הסובייקט חי את חייו בפיצוי של נקמה על היעדרם, אך תביעת הדין נשארת בו(קורבן-מקרבן). תהליכי הרגרסיה יובילו להרס עצמי ומחזוריות היעדר התיקון תעבור בירושה הלאה לדורות הבאים. דמיון הוא המקום הנמוך ביותר שממנו נפכח מבט אל האופקים הרחוקים. (השימוש במילה ‘נפכח’ היא מלשון פיכח ולא כנהוג בלשון פקח עיניים) אין בדמיון שכר ועונש, טוב ורע, ברכה או קללה, אלא שלם על כל חלקיו, שלום, הכרת הטוב ותודה.
ויניקוט מסביר: יכולתה של אם להודיע לעצמה שהיא עייפה וחסרת אונים, היא יכולת שנובטת ממצב נמוך, כשנוצרת התנגשות פנימית בין האידאה של אם טובה לבין ההפך. הרי האשמה תקַנן ותפציר בה שהיא לא טובה (דייה?), ואז תגייס האם כוחות להדחיק את האשמה ותחפש כוחות להיכנס לקטגוריה של ‘אימא טובה’. הגוף והעייפות יצטברו והזעם יופנה להורה האחר, לצורכי הקיום הדורש ותובע, להורים שאינם עוזרים – וישוב לקבוע משכנו אצל האֵם. משם יצבור שגרה של הרס עצמי. ויניקוט מציע למעשה ההפך מהדחקה. הוא מציע הודאה כנה בחוסר האונים של אֵם מול ילד שבוכה לאחר שאימו נרדמה שפופה מעייפות. החומר האנושי מורכב מגוף פיזי, מחשבות טורדניות ואובססיביות. הנפש חסרת סיפוק תמידי. רגש, עצבות סוחטת וחוסר ישע. רוח, ריכוז עצמי/נרקיסיסטיות. מתוך זה מצטרף ויניקוט לפסיכונאליטיקאים כדוגמת לאקאן שלא הסתפקו בחקירת הנפש הפרוידיאנית.. אולי בגלל המחזוריות הבלתי נגמרת של דחפי הילדי והמוסריות/הצדקנות המוגזמת וה”אני” העליון לא נוצר פתח לחילוץ הסובייקט מהכלוב המדומיין. האנלוגיה לכלוב שבו לכוד הסובייקט אולי יוצרת הצרנה אזי אתאר נדנדה עליה יושב הסובייקט ומתנדנד בין הדחף ילדי/ID לסיפוק והבנתו בכנות, לבין האני העליון/SUPEREGO מצפון אתיקה ומוסר בניית המפשר השדכן בכלים שיש בהם מזור וחמלה נעדרים מהאגו/EGO ולכן הבוגר רווי בפשרות שנעות בין משטור וחוקיות נוקשה לבין צדקנות מוסרית אוטופית (במודל הסטרוקטורלי של פרויד). ההקצנה שאני מתאר מובילה לצורותיו של הרס עצמי שרק משתנות בעוד שלאקאן מציע יציאה מהכלוב הנרקיסיסטי/פסיכוטי אל מרחבי החמלה וההשלמה, כלומר חיבוק הצלקת ואו החוסר ופנייה אל מרחבי הדמיון והנתינה ללא אינטרס.
לא מן הנמנע להזכיר כי בחקירתה את המוטיבציות האנושיות, על ציר שבין סופיות לאין סופיות, הפילוסופיה נטתה לחלוק תובנה ביחס לפוטנציאל האדם בעולם החומר. עד 1700 פילוסופיית ה’טבע’ ששלטה בעולם המדע באופן כמעט בלעדי הייתה זו האריסטוטלית. על פי אריסטו, כל שינוי המתרחש בטבע מוסבר בארבע סיבות: הסיבה החומרית, הצורנית, הפועלת והתכליתית. שתי הראשונות הן סיבות סטטיות המסבירות מדוע הוא כפי שהוא. הסיבה התכליתית והסיבה הפועלת מסבירות מדוע עצמים משתנים. הסיבה הפועלת מסבירה את השינוי על ידי מנגנון חיצוני של סיבה ותוצאה, לדוגמה – הנגר הוא סיבתו הפועלת של הכיסא, כדור הביליארד הזיז את הכדור האחר. הסיבה התכליתית מסבירה את השינוי או את המוטיבציה הסיבתית.
אי אפשר להצביע על הנקודה המדויקת שבה החל המרד בתפיסת הטבע האריסטוטלית, אך נוכל למצוא ניצנים ראשונים של התנגדות כבר בכתביו של ניקולאוס קוזאנוס במאה החמש־עשרה, שהיה הראשון שחלק על אריסטו באשר לסופיותו של היקום. דמויות מרכזיות שהמשיכו את הפולמוס נגד תפיסת הטבע האריסטוטלית הן ג’ורדאנו ברונו וקופרניקוס. ברונו בספרו “על היקום האינסופי והעולמות” טען אף הוא כי היקום אין־סופי וכי קיימות שמשות נוספות רבות בשמיים, טענות שבגינן הועלה לבסוף על המוקד בידי האינקוויזיציה בשנת 1600. קופרניקוס היה הראשון בתקופתו על התפיסה המקובלת באותן שנים.
כעת נחזור לקאנט וננסה לפי החוויות הסובייקטיביות שעברתי לנתח אותן ביחס ישיר לדמיון כפעולה תבונית שאיננה לעניות דעתי נשלטת על ידי השכלה ואינה תלוית ידע מקדים.
למשל, ילד שיושב עם הגב לפסנתר יכול לראות בעיני רוחו את אצבעותיו מנגנות, נפשו ורוחו יקשיבו לניגון, הצד הפיזי של אצבעותיו ינוע בדמיון. אך כשיסתובב לקונקרטי, דהיינו אל הפסנתר וינסה להניע את אצבעותיו על הקלידים, הניגון יישכח והזיכרון ייעלם. זהו תיאור הלידה למציאות הקונקרטית או לפי תורת הקבלה היהודית, הנסירה – שלב שבו זכר ונקבה פוצלו נפרדו מגב אל גב .
להיעדר תלות הדימיון בידע, אפשר להוסיף את האגדה לפיה המלאך סוטר על פי הנולד ופוקד: שכח. כאן נראה ששיכחת אוצרות ידע הכרחית להופעת חידוש. אומנם המחזת הפסנתר היא הצעה מודרנית, אך היא מתקיימת בתוך המציאות ובשפה חזותית אינטר־טקסטואלית, ואילו הטקסט המקראי עצמו הוא הסתרה.
לעניות דעתי, התרדמה פוגשת אותנו בתוך הטקסט המקראי אך השפה שלנו כאן בקונקרטי היא שפה הסכמית או הסכמתית: אנחנו מסכימים עם המוחשי ונטייתנו היא להלביש את המילה ‘תרדמה’ באלחוש כמו הרדמה מקומית. אך אם נתבונן בפרשת “וירא אל אברהם” , והוא יושב פתח האוהל ושלושה מלאכים מגיעים, פונה אליהם בבקשות להסיר את האבק ולשבת תחת העץ, פונה לשרה ומבקש ממנה להכין בצק לחם, רץ להביא בקר, הולך איתם להשקיף על סדום… ואז כמה פסוקים קדימה – פרק יט פסוק כו, “וישכם אברהם בבוקר” – רק אז אברהם מתעורר ואז מציב אותנו הטקסט מול השאלה, האם כל התיאור של שלושת המלאכים, הפנייה לשרה, ההליכה לנקודת התצפית לסדום – האם כל אלה מתקיימים במראה נבואי? תרדמה? בחלימה? בדמיון?
אנו רואים גם בבריחה של רבי שמעון בר־יוחאי למערה. גופו בעפר כל היום ובגדיו בצד. מים הוא שותה ממעיין נסתר, וכולו אש ושלהבת הלימוד שזורה ברוח. שוב תרדמה?
יש לשים לב שבשעה שהתרדמה נוכחת הדמיון פועל כטקסט אינטר־טקסטואלי – כמכלול דימויים ויזואליים שיש בהם קול וצורה. פעם אחת ככה פתאום אליהו שמגיע לפתח המערה ומודיע לו שהקיסר שפקד להמיתו ולהורגו מת והגזרה הוסרה ואז הוא ובנו יוצאים. ופעם שנייה כאשר הם הולכים בתוך המציאות הקונקרטית ורואים ממקום ביקורתי ובתוקף את העובדה שהציבור עזבו את חיי הלימוד והתורה ובחרו בחיי השעה והקיום הגשמי. ההקפדה גורמת למציאות להישרף ולמות. ואז שוב נשמע קול: “להחריב את עולמי יצאתם? חִזרו למערה”. לאחר שנים־עשר חודשים נוספים במערה אומר רבי שמעון בר־יוחאי: רשעים נידונים בגיהינום שנים־עשר חודשים. ואז בת הקול מאשרת להם לצאת שוב. והפעם רבי שמעון בר־יוחאי מתקן את כל מה שבנו שורף בהקפדה. רבי שמעון בר־יוחאי מראה לבנו את הכרת הטוב: ראה בני, שני זרי הדסים, אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור.
כאמור כל הכניסה של רבי שמעון בר־יוחאי למערה הייתה בעקבות ביקורת שלו על ממלכת רומי והקיסר, “מה תיקונו או הועילו? לעצמם בלבד. תיקנו גשרים לקחת מס, תיקנו שווקים להניח בהן פריצות, תיקנו בתי מרחץ להתענג בהן”.
ובהזמנה זו להתבוננות אנו רואים שכל אותן שלוש־עשרה שנה שבהן היה רבי שמעון בר־יוחאי בתרדמה הוא למעשה מת ונולד מחדש. וכל הדרך במסכת שבת לג’, עמוד ב’ אנו רואים וקוראים שתיקן את כל אחד מהמקומות שלמעשה בא בביקורת אליהם.
את ספר הזוהר קיבל אישור להוציא רק לאחר הבנה ברורה שתחילתה אחת – תועלת הציבור.
אם כך , כיבוי מעגלי הגוף ומערכות המוטיריקה, נותנת דרור לדימיון להיכנס בפתח. פותחת פתח למחשבות לעלות מעבר למעגלים התפקודיים היומיומיים שרותמים אותנו לכבשן המציאות ולערוגות הקיום. סיפוריהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו שנכנסים למערה, מעלים על הדעת תרדמה שאינה מהסוג היומיומי המחזורי, אלא מסוג המסע הטרנספורמטיבי המתרחש במערה-רחם כמרחב שבו עוברים התמרה. הדמיון מתחייב כדי להגיע לאיפה שלא היית, לדעת את הנתיב שלא הלכת בו קודם, בלי זיכרון וללא מדריך.
במבוא לספרה על הספר האדום של יונג מציינת רות נצר שלפי יונג, ניטשה לא הבין שטעות גדולה היא להוציא לאור ספר של חזיונותיו והגותו שרוב בני האדם אינם מסוגלים להבין. מצד אחד יונג מציע להתבונן בטעות שעשה ניטשה ושהובילה אותו לשיגעון ומוות כדרך ללימוד, ומצד אחר יונג מניח חשש אישי שלו ומבסס אותו בהצהרתו של פרויד שמציע לא לכתוב תוכן שאינו אפשרי לבחינה מדעית. יונג משתף חברים קרובים ומטופלים אך מעדיף שהספר יֵצא לאור לא בחייו.
הירושה – באופן טבעי ופשוט ירושה מתקבלת “כיש שפע שניתן”, כלומר דבר שאפשר למדוד בכלים מטריאליסטים: בית, זהב, יהלומים, אומנות, כתבים עתיקים.
לפי חוק ומשפט המונח ‘ירושה’ או ‘הורשה’, בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה.
כאמור נמדד מדעית ומשפטית , מדעית מבחינה גנטית ומשפטים הסכם ירושה כתוב וחתום – אצל דוד המלך הגדרה זו איננה רלוונטית בתוך ספר שמואל, הנביא מגיע לבית ישי והאב מביא את כל בניו מתוך בקשתו של הנביא כאמור, “אחד מבניך הוא מלך ומושיע.” לאחר ששמואל מצהיר לא, אף לא אחד מהם, האב מודיע: אין עוד.
כלומר דוד בנו אפילו לא נכלל בתודעת ירושה מהאב הביולוגי. ואז נזכר בדוד, אה יש אחד עם עדר כבשים, משוגע, איש שיגיונות. וכאשר מביאו לשמואל, הצהרה זה הוא ה”איש” מתרחשת בנוכחות כולם ולאחר שנבדקו כולם בנוכחות האב ישי. אז דוד אומר על עצמו “עיניי לא רמו וליבי לא גבה”. כלומר היכולת להיכלל בתוך המקום הנמוך בדמיון דומה להשוואת צורה עם בורא שמיים וארץ. ושם בתוך הפוזיציה הזאת השלום והשלם הוא על סך כל חלקיו, צפון ודרום דרים בכפיפה אחת ויחד איתם כל ההפכים. הנמוך הוא הגבוה והגבוה הוא הנמוך. וכל הטוב הזה מונח בספר תהילים.
אצל רבי נחמן מברסלב במעשה מאורח בעל כנפיים, האורח מזמין את בעל הבית לעשות טרנספורמציה חדשה לתודעתו. בעל הבית מתקשה. אולי כוונתו לבעל הבית, דהיינו המשרת שמבקש השני למלכות מהמלך כעזר לצאת למסע החיפוש של האבדה? שהרי המשרת מנסה להעיר אותו משינה כמה פעמים (כל פעם שבעים שנה) והוא השני למלכות, כמו נשאב לשינה ולתרדמה כמקום מפלט בתוך המציאות? או אולי הכוונה שהוא יוצא מהריכוז העצמי הנרקיסיסטי?
הדבר מחייב תרדמה, שהיא הפך האינטלקט ובתוכה שפה אינטר־טקסטואלית שעליה אין בעלות אחת והיא היא ירושה לנו לתקן. כמו חטא אדם הראשון, קין והבל, בני האלוהים, נמרוד, עשו, לבן, פרעה, אבימלך ועוד. ודמיון הוא הכלי או הכלים?
ובכן, חלימה במובן שחרור התודעה מגבולות הגוף המקום והזמן מתקיימת בשינה, ואילו דמיון כמו שאני מציע מתקיים ברגע עצימת העיניים ובערנות – בשניהם השפה היא אינטר־טקסטואלית: דימויים, תמונות שפה חזותית. אלא שבדמיון ביטויי העיוות באמצעות גרימת כאב הדימויים עולים מתוך הכאב, ואילו בחלום הדימויים עולים בזמן שהגוף פסיבי.
אם כך שדה האתיקה הוא חוק שנוצר כדי לשמור על מוטיבציות שבכוחן להרחיק ממעיין התום וככלל יוגדר איש נאיבי ביחס לחוק והאתיקה. הרי לא יעלה על הדעת שתם יִזום מהלך ערמומי ומפוכח לגרום צער וסבל לאחר. שדה הפסיכואנליזה הפרוידיאני רואה בכוחות המדמים יצרים ודחפים, שמקצתם נוצרו כפרגמנטציה. התפרקות זו לחלקים עשויה ליצור אישיות גבולית במקרה הרע או אישיות רב־שכבתית במקרה הטוב. ריבוי השכבות מאפשר לפרט להכיל בתוכו את המורכבות שהתפרקה כל פרגמנט מודע באופן כן לצרכיו. למשל תאווה שמוצאת מזור באכילה כפייתית היא ביטוי שלילי של הפרגמנט שנפגע. כלומר האוכל כפתרון והאיש אוכל ללא כל הסבר אובייקטיבי לדחף לאכול, שהרי אין מחסור או רעב. לכן במקרה זה האכילה בלתי נשלטת ונותנת מענה חיצוני שכל מטרתו להשתיק את הרעש או את ההפרעה הפנימית.
כעת אציג את אותו הסבר רק הפוך, כלומר לצד החיובי: איש שמודע בכנות שהַתאווה לאכול אינה הבעיה אלא ביטוי של תסמין. באותו רגע יש הודאה ותהליך של קבלת הפרגמנט וחוסר אונים מול הקולות שהוא פיתח כמנגנון הגנה. השקט נמצא בפנים ולא מבחוץ. מצב חיובי זה יגלה אמפתיה וסלחנות עם תמיכה קונסטרוקטיבית כלפי האחר ומתוך הרב־שכבתיות ייווצר מעגל תומך.
דמיון כפי שאני מציע אינו נמצא במרחבים הללו, דמיון בקריאה הפוכה יתקבל כנוי מד, אותו מדד שרואה חווה מפרש, מביע ופועל במרחב כפרקטיקה של געגוע ומזור.
הבסיס הוא מעין תום גדוש בפליאה, בהכרת הטוב ובתודה, והראייה באמצעות החושים, תאי העור, ריח, טעם, ראייה, שמיעה. רק שימו לב שהפה הוחלף לאיבר טועם ולא מדבר, טעם הכרת הטוב באשר הוא או יהיה אשר יהיה. אלה הכלים שמאפשרים אסתטיקה והם המזור וההחלמה.
כאמור, דמיון כפי שאני מנסה לנסח אינו חלום, כוח מדמה או ציפוי ושאר כוחות הסתרה שלילית מהדבר המהותי. דמיון הוא מצב תודעתי הסופג ממעיין התום, ממרחב תם.
שם במרחב יש תבונה, אהבה וחמלה כמערכת סינרגטית אחת שיש בה הכול ולא־כלום בעת ובעונה אחת מכיוון שמדובר במרחב של ילד, תינוק תם, גם כשהגוף ותיק בעולם.
לכן הלא־כלום נוכח. כי הכלים המדעיים והאתיקה שאפשר למדוד יגדירו ילד ראשוני ונאיבי – ויפתחו את הדלת החוצה. הדמיון יימשך כי כל מהותו לגרום אושר לאחרים.
דמיון ואסתטיקה מחבקים את השיבוש, נכנסים בהתמסרות מוחלטת לכבשן המציאות, יולדים ונולדים איתם ומחודשים מתוכם. במקרה שלי בעזרת האמנות – קו, צורה וצבע. וכמובן גם בפיוט ושירה – דוד המלך, תהלים, חכמי ספרד, אבן גבירול ועוד רבים וטובים.
הכלים ששפינוזה מניח ביחס להבנת הגדרות מערכת אתיקה בין האין־סוף, הגוף והמחשבה נמדדים בבסיסם בכלים מטריאליסטיים אימננטיים. לעניות דעתי כלים אלו מרוצפים בתוך ההווה האובייקטיבי־לכאורה. העבר והעתיד הופכים להווה מתמשך ובו המרחב הנמדד מרוצף בהתקה של מערכת יחסים נרכשים המושלכים למרחב הקונקרטי וחוזרים כאור חוזר לסובייקט וחוזר חלילה – מתקופת איבוד האתיקה מול אלוהים בשבירת הכללים בקיום יחסי אישות בין אדם לחווה כדי להשיג עונג גופני בדעת טוב ורע, ומתוך ידיעה שכל האפשרויות הקיימות בזרע מוקרבות על מזבח העונג החולף שמזמין עונג חדש שאיננו יודע שובע.
שפינוזה ממשיך לאיבוד האתיקה ברציחת הבל על ידי קין אחיו. צורותיו המבועתות של השיבוש וההתרחקות מדמיון יצרו נפש מיוסרת שעוברת כירושה ובה נרשם זעזוע אחר זעזוע והשאיפה לחזור למעיין הלב לתום שבדמיון ולשגשוג שבהכרת הטוב נדחקת לתהום הנשייה, והטוב והרע משמשים בערבוביה בניסיון לחלץ אותנו מהמבוכה.
מסכת סנהדרין ד, משנה ה בסדר נזיקין מגדירה אתיקה משפטית ביחס לרצח אדם: מכניסים את העדים לַמעשה, מאיימים עליהם ומבהירים באופן ברור את האתיקה: אתם ראיתם ותספרו רק מה שראיתם ולא שמעתם או הרגשתם וכל דבר שהוא צד שני או שלישי חוץ משבעת איברים בגופכם, שמיעה, ראייה, ריח ופה. ומחזירים אותם מייד לזיכרון הקולקטיבי שנחקק – רצח הבל על ידי קין, “קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה” אומר האל לקין. לא נאמר “דמו של אחיך” או “דם אחיך” אלא “דמי אחיך” – ברבים – כלומר כל האפשרויות ריבוי וביטוי של דמיון של הבל, כל האופציות האסתטיות של הבל הן הקול או הקולות שעולים מהאדמה.
לפיכך נברא אדם יחיד בעולם, ונפש אחת היא עולם ומלואו. לכן כל המציל עצמו כאילו הציל עולם ומלואו. והבחירה בדמיון כמוה כבחירה בחיים, ואין חיים אלא השם יתברך הנקרא אל חי וחיים חובק עולם שהציע ברוב חסדו שנבחר באסתטיקה והודיה ולא נזדקק לחוק ואתיקה שמנסה לכבוש עני מחזק ממנו. המאבק המרכזי שלנו מששת ימי בראשית הוא נגד הפרגמנטציה שחוללנו בבראשית.
התפרקות או התחלקות לפרגמטיים ותוצאותיהם מציב אותנו במבוכה, וזו יוצרת מוטיבציה להכחיש את ידיעת החיסרון. הנחש אומר, “כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”. גרעין התום נדחק לתהום הנשייה ואילו התודעה פיתחה תנועה הכרתית מודעת להכחשת הרע והפיכתו לטוב וחילופין הטוב לרע. חוק המסירה או העברת הכדור מזה לזה, אדם לחווה וחווה לנחש מסתכם באמירת חווה “זה הנחש השיאני”.
רבי שלמה יצחקי (רש”י) כותב בפירושו שם: פיתה אותי. כלומר הפיתוי היה לפנות לבחירה בהצעת הנחש להידמות לאלוהים על דרך השלילה, כלומר אם לא “אכלכם” לא נפקחו עיניכם וכמוהו לכאורה לפנות ליודעי טוב ורע. ומה שלילי בזה? ההפך, יודע טוב ורע יהדר בקודש, יקדש שפיקחון עיניים, לא? ירושה זו גם היא לנו מימי קדם כפי שניסיתי להסביר, ואילו אנו מנסים ללא לאות להסביר עוד חומרות אתיקה ועוד חומות אתיקה בכוונה טובה ונמרצת, מעורסלת בתקנוני חברה מתוקנת בשפה משפטית, מודרנית, יפה וטובה עד זוב דם.
בחירה זו היא אפוא דלת יציאה ממעיין התם והקדום (“גן עדן”). שם למעשה ניצבים הכרובים ו”חרב הלהט המתהפכת” לשמור את דרך עץ החיים. הפרגמנטים הללו הם ירושה כמו ירושות נוספות, וכעת אנו לבושי צורה שיודעת טוב ורע בתוך העפר ומתוכו נזחל ליצירת עולם של מציאות אימננטית חדשה. הדמיון הוא שפה לא ממשטרת, בדמיון אותיות לובשות צורה נפרדת מהנראה בשפה ההסכמית, רוצה לומר שהאות ב כפי שהיא נראית משתנה מהכללים והחוקים הסוציולוגיים והלשוניים, וכך למעשה ב הופכת לדימוי של המילה ‘בית’, ובהרכבת צליל, הברה, קו, כתם צבע וצורה נקבל את בראשית כבית לחזור אליו גם במובן של חזרה לסיפא של הדברים. כך המילה וגם המשפט הופכים לציור ולדימוי.
חשוב לזכור שבמצב כזה הגוף שעבר טראומה, נשאב לכאב ומקבל צורת דימוי כשפה חזותית ורחוקה מחלימה, מחלום. הפרט או הסובייקט ימצא את האחריות האישית כפתרון ואז יבחר לשוב לתום שבו הקונפליקט הקדום שלבש צורותיו שנים רבות וארוכות לאין שיעור, יהפוך לתיקון.
זה נשמע נהדר אך בה בעת הוא יתרחק מהאתיקה שמהווה מכשול אדיר לדמיון ואסתטיקה, והאתיקה תילחם ותיאבק להיות על־העליונה. הרי בכל מוסד חינוכי הקיצוץ בתקציב פונה ראשית ללימודי אמנות ותרבות בית־ספרית לטובת היסטוריה, גדרות, גבולות שטח בית הספר כדי לדאוג לשלום ילדינו. אך שימו לב שזה תעתוע. דלת נסגרת, אבל החלון פתוח ומשם התלמיד ייכנס או יברח. אך אם ההשקעה תהיה בתרבות ובאומנות, לא יהיה נחוץ תקציב לגדרות וחומות. איך מי יקשיב?
כאמור גם בדוגמה זו ניתנת לנו היכולת לראות דרך האפשרות ובבחינת האפשרות את מרחבי הפתרון, המזור וההחלמה באמצעות האסתטיקה והדמיון. ההשקעה תיעדר מתחומי מדעי הרוח – אמנות ואסתטיקה, ודורות של ילדים יצמחו לאתיקה ומשטור וחוזר חלילה.
כמו כן, בששת ימי בראשית וכל יום בנפרד הם יצירה אסתטית. יש מפרשים שכותבים אל תגיד יצר אלא צייר, ואם ניקח את הצעתם שהבורא צייר ולא יצר, אזי נקבל דימוי אחד שיש בו אין סוף דימויים ופרטים שבתוכם איש: אדם וחווה. אם כך, כל אחד בנפרד, שורשם מכוח המחשבה “נעשה אדם כדמותנו” וחותם את התבנית בפסוק כז: “ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם”.
ומה באשר לאל עליון? הוא היה ויהיה בכוח הדמיון שבו כל אין סוף הדימויים שיוצאים לפועל בכוח העשייה האימננטית והמוחשית, אך לכל צד החיובי והשלילי והטוב והרע, ולאלוהים יש את אותם צדדים במרחב האימננטי כדרך התגלמותם. וכן בהתלבשות הצד האחר באמצעות הבחירה שהתרחשה בגן עדן מקדם ולאחר שהניח האלוהים את האדם בגן. הוראתו אתיקה מכל עץ הגן, אכול תאכל ועץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ראשית הפרגמנט נעשה ביום שאכלו או ביום שהכחישו? זו שאלה פתוחה ולעניות דעתי הגירוש מגן העדן הוא גירוש מגן התום אל תביעת המציאות ליצור יותר אתיקה ופחות אסתטיקה. האות הראשונה בי”ת היא כאמור ביתה של הראשית לפי התאוריה והאפשרות, ובתוך הבית נוכחת הראשית באין־סוף צורותיה בתוך המוחשי. דהיינו העולם נגלה ונראה: דרדר, אילן, עלה שלכת, פריחה, צמיחה, גרעין, זרע ועוד.
לאור האמור בעקבות התפיסה הפסיכולוגית והפסיכואנליזה ובה מרובע פיזי־נפשי־רגשי־רוחני כוללת בתוכה את ההווה המתמשך (present progressive). תפיסה רווחת זו אוספת את האירועים מהתפתחותו של הסובייקט ומרצפת את קרקע המציאות בהווה לעתיד. היא מאפיינת את הכלים שעליהם נבנה תהליך פרגמנטציה של חלקים מודעים, אך אותם חלקים כמוהם כפסיפס שעליו ניצב האדם בתקווה למצוא בהם ערך וחן. אך כחלק מתהליך אורגני חי ודינמי ייתכנו אירועים דומים, ומהם תיתכן הצפה ורגרסיה השלכה, העתקה העברה ועוד. מתוך עובדות אלו בוחנים אנשי המקצוע בחדר הקליני את עברו של הסובייקט במטרה לקבל תמונת מצב ברורה וכוללת כמה שאפשר, מה שנקרא תהליך אינטייק (intake) ראשוני שממנו תירשם אנמנזה (Anamnesis). אבחנות שיעלו היסטורית/עבר רחוק וקרוב ועכשוויות יכללו מצב פיזי רפואי, נפשי קליני ורגשי – תסמינים כאלה ואחרים עד האם, ההיריון ולידתו של הסובייקט שהייתה מודעת ורצונית.
נחזור כעת לטענת הירושה באמצעות החומר הפיזי דהיינו גוף האיש.
תהליך שעובר הזרע במפגש עם הביצית ברחם האם מתקבל כתחילת היריון. לאחר השלב הראשון בין שבוע לשישה שבועות תיראה צורה ובתוכה דופק. רבי נחמן מברסלב מגדיר זאת: ״עשרה מיני דפיקין״. הראשון הוא דופק (pulse) לאחר האמבריוני, הכפלת התאים, בתוכו מתחלקים התאים בדינמיות ובקצב מובנה משורטטים הלב ועמוד השדרה עד עצם הזנב. המוח ואיברי הגוף הפנימים והחיצוניים מתהווים עד צורתם הסופית בלידת העובר לאוויר העולם. הציר המרכזי נרכש יש מיש ומועבר בתורשה באמצעות הדם ללב ולשלד האדם, וכך נרשמת ההיסטוריה. דוד המלך מנכיח זאת באמירה “הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי”.
אם כן, זה החטא הקדום של חווה וכן החטא של אימו של דוד – שנאמר על ישי אביו שגירש את ניצבת בת עדאל כשהייתה בהיריון עם דוד. כיוון שילדה אותו אדמוני ולאחר שגורשה על ידי אביו ישי, חשבו שבחטא התעברה וילדה.
הצהרתו של דוד המלך והניסיון להציע הסבר להבנת רישום החטא הקדום עם הנוכחי, שניהם עברו בתורשה באמצעות רישום בעצמות דם שזורם בגוף האדם אל הלב וממנו אל הפאשיה – יריעות רקמה סיבית, וממנה למערכת העיכול עד נוזל המוח שבו מתקיים דופק נפרד מדופק הלב ובעל קצב שונה. נוזל המוח שקוף ומועבר לחוט השדרה הכולל את עצם הלוז עד עצם הזנב. הסבר אנטומי זה בא לשרטט את גוף האדם ככלי וחומר שראוי להתייחס אליו ביראה וכתבנית יצירי כפיו של הבורא, ובתוכו נשמת חיים שלה אין מקום וזמן. נפש האדם מתפתחת כתוצאה ישירה של זרימת הדם וקצת הדופק ובתוכם חיילי המזון הנפשי.
דימוי עצמי נמוך ייתן תחושה ירודה, תיתכן גם עצבות ואף כעס. ומייד דימוי עצמי גבוה ינסה להציל את המצב. כך מתפתחת גאווה כמסכה שומרת ומגינה. הרגש מפעיל את המנגנון שפועל במרחב מסיפא עד הנקודה הנוכחית.
רוצה לומר, הדגש על דמיון אסתטי יבדיל ויבדל את הקליפה על כל רובדי העובי שהתהווה במהלך השנים כאקט שכל מהותו חסד גבול ואחריות פאר, יופי, פליאה, חמלה, ענווה. אהבה תסלול את הדרך למזור והבראה. ואם תתעורר שאלה מדוע הבראה ולא החלמה, מפני שזהו תהליך אימון ובחירה יום ביומו ולעיתים דקה לדקה או שעה לשעה עד ה”מעת לעת שלוש מאות שישים וחמש ימים בשנה ועוד ועוד עד יתמזגו לאחד גלגלי הזמן הנמדדים בין חמה ללבנה”. ראוי לציין שאין בי השכל להבין את האמור כאן אלמלא האחד שאמר “ויהי עולם”.
אחדותנו תסיר אשמה והאשמה פנימית וחיצונית מראשית החטא, ועד השתקפותו של האיש הישראלי באחדותו של האחר יהפכו עוונות לזכויות וידבר פינו רננות כי יראה טוב.
אחריות לאחדות מפתחת בתוכנו התמסרות לבוראנו , בחירה בנשגב מחייבת התמסרות וקשר הכרתי עם ׳מעיין׳- חתום, דהיינו נסתר, ביילתי מושג. בליקוטי מוהרן כב מביא רבי נחמן ציטוט מתפילת שלמה המלך ״תן בי לב שומע״ לכאורה היה נכון לדייק את הבקשה ל״תן בי תבונה״ אך לא כך מבקש שלמה המלך אלא ״לב שומע״ צריך להבין ש״נעשה ונשמע״ הוא מושג ובילתי מושג, כלומר: נעשה , מצוות ברורות וגלויות. אותם מתחייב הפרט לעשות מיתוך מה שגלוי לו, כיבוד הורים , צדקה, נתינה, מעשרות, שמיטה , יובל וכו .והם נאמרות במפורש ויש בהם הסבר גלוי. ונשמע , הם מצוות מוסתרות שטרם נחשפו ורק עם ההתמדה ובמהלך הזמן יתגלו מיתוך ההסתרה לעתיד. כמו פרה אדומה ועוד. כאמור לב שומע היינו איבר בגוף שכולו שריר ובטרם התפתחו האיברים הלב פועם ומספק דם לכל איברי הגוף גם לאלו שטרם התפתחו לצורתם וגודלם הפרופרציונאלי לגוף. בהמשך ישיר לדוגמא זו – ׳עם ישראל׳ הוא גוף אחד והלב הוא לב אחד. ומה שמבקש שלמה המלך הוא לב שומע את צורכו והתפתחותו של האחר שניצב מולו ולפי מצבו מציאותו חסרונותיו יתרונותיו וכן הלאה לב שומע זהו לב חשוף ופועם בכלל ישראל בין עני או עשיר שחור או לבן שומר מצוות או לא , ידען או ההפך. לב פועם באחדות ובהשלמה עם כול אחד/ת לפי מצבו. זהו הנסתר שפועם בתוך הגלוי .
כיוון שהחיבור הוא לתורת השם יתברך וחיבור זה הוא ל’ראשית׳ שהתבונן בתורה וברא עולם וכל אשר בו. אזי, שלמה המלך מחויב להתמסרות מוחלטת ליוצר הראשית כמו שלמד משבעת הרועים. ביטול לאין סוף איננו כאוס אלא מהות ותוצאה של ענווה העונה לשוועת הפרט ומקשיב לצרכיו וכאור חוזר מדייק ומדויק יותר עבור הפרט ומתוך האין הסוף.
לכן החיבור הוא לכלל ישראל ולכלל האנושות ולכלל העולם כיוון שבו פועם לב ליבו של העולם. ולזה נחוץ עזות דקדושה משבעה רועים שזה ההפך משבעה כלבים שדורשים להאדיר להנציח לרומם ולפאר, את הגוף והבשר. זהו ההבדל בין בחירה והתמסרות לנשגב ובין בחירה והתמסרות למושג .
הרי הגוף הוא בחינת עולם קטן כמו שאומרים חכמים ולגוף יש שותף דהיינו הנשמה שנטועה עמוק בתוך שבעת הרועים לכן אומר רבי נחמן מבשרך על תתעלם. הפוזיציה הפורמליסטית היא תשפיע על הגוף, תעניק לו , ובה בעת תהיה מודר הנאה מימנו . (מסכת נדרים).
סיכומו של דבר, המאמר מציב מול האמנות והתרבות מראה ושואל באופן ישיר: היכן את/אני/אנחנו בעולם? האם חטאת למהותך? בשאיפה שהדמיון והאסתטיקה יפעלו את פועלם מחוץ לתחבולותיהם וחבלותיהם של האתיקה והמשטור, אזי אם ישאלו אותנו: היכן אלוהיכם? התשובה תהיה: בכרך הגדול של רומי, ששם יש פסלים וצלֶם ולכאורה אלוה איננו נמצא שם. תפיסת הדמיון כפוזיציה מחוללת שמוסיפה טוב לבארות ה’אנחנו’, אין בה טוב ורע, שחור או לבן מכיוון שהיא חזרה לסיפא, לבראשית, לגן העדן שכל כולו תום ופשטות. ובמילים אחרות, אין זה משנה מצב האדם: בין שאדם גר בבית רחב־ידיים ומפואר, רוכש השכלה ולומד באקדמיות ובאוניברסיטאות בעלות אופקים רחוקים, ובין שכל מה שיש ברשותו הוא חדר באורך ורוחב מזרן יחיד, שם הוא אוכל וישן ועושה צרכיו בדלי מלא מים – בכל מצב הוא יראה מעת לעת דרך דלת ברזל ענקית סגורה במנעולים את האופקים הרחוקים כאשר הלחי שלו על הרצפה. רוצה לומר, בגן העדן תום ודמיון חד הם ואל האחד געגועיהם.
אניח מכתב לצייר/ים שכתבתי בשנת 2016 לערך .
דע כי בפרקטיקה יומו של צייר עקודים, נקודים, ברודים רטטים רטטים ,מול קונו, עצמו, וקן ציורו. פושט מאמריו כפשוטם. קומפוזיציה, פנים, אחור, רחוק, קרוב. ובונה עליהם קומות שמאל, צהוב, ימין אדום, כתום, זכר כתום נקבה עשרה מהם. ונותן בהם תנועה מראש הוויה, קו, פרסה, ומסך. מניח בוחן וחוזר לאבא וראש הוויה. אוסף רמזיו ודורש בהם עד טבורו, וזועק זעקה כשם שזועקת היולדת בזמן לידה. לידת הציור והתקופה נרשמת בחתימה. והוא מתקרב ושותפים לו כשדורש. ודע, כי הם ראשית, ועצמו, ומוריו, והם רחוקים-רחוקים והוא נולד ומת איתם. ולובש בגד חדש, ומשיל כיסוי ומכסה, ומתחדש, ובא לגילוי וסוד.
ושורשיו הקדומים נחשפים והסוד שרכש מקודם שוב הפך לפשט, וחידש בעולמו ונתן מנחת ציוריו לעולם.
ודע, כי כגודל אצילות הפרי שם באים ייסורים גדולים והזעקה הינה חבלי לידה. וכגודל המכסה דא-קדושה כך גודל המקטרגים לחידושך, ואוחזים הם בצבעייך, גילך, בית מדרשך, שכרך, וזוויות התבוננותך.
דע, בארות מאגרי זיכרונך הם-הם שיביאו פרדס לוגי נוסף-צבעים, צורות ועוד.
ודע, כי יש זעקה שאיננה נשמעת שהיא בחינת זעקה שקטה שזועק הצייר והיא מסוגלת להישמע מקצה עד קצה עולם ובו תפגוש ילדך הנקוד העילג הקדום שכולו בפשטות סוד, שמחה, אהבה וגעגוע.
ושם אין אור הגלות והגולה אוחז כי עם שמש ומקוואות אור על שדות צבעוניים, מהם עולים מחסני פרי ושמן על עצים וסביבם דרים מזרח ומערב. ודע, כי אז יבוא הצחוק שיהפוך הדומם והקרירות למים ויצוף עליו השמן ותיבער נשמה שמינית על תפארת ונשגבים הם לאין שיעור.
ודע, תנועת מכחולך על הבד הוא בחינת זעקה שזועק הצייר והיא שקטה אך נשמעת מקצה עולם עד קצה עולם.
האומנות והאסתטיקה הן אפוא פרקטיקות של געגוע לתום של אותו ילד נוכח־נפקד בתוכנו, וממנו הסינרגייה מתקיימת בין חוכמה, תבונה, תפארת ודעת, ובאהבת עולם חובקת מזבח/עולם מצליף.
ביבליוגרפיה
אריסטו. הנספחות למסות על הטבע: מטאפיסיקה ז–ט. תרגום: חנה וחיים רוזן. ירושלים: הוצאת הספרים על שם י”ל מאגנס, תשכ”ז.
אריסטו. מבחר מן החיבורים בביולוגיה. ליקט והוסיף הערות: יעקב לורך; תרגום: נמרוד ברי (ברגינסקי). ירושלים: הוצאת ספרים על שם י”ל מאגנס, תשל”ד.
ברוך, שפינוזה. אתיקה, תרגום והוספת מבוא: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמודים 97–100.
דונלד, ויניקוט. הילד משפחתו וסביבתו, תרגום: יהודית כפרי, הוצאת ספרית פועלים, 1989.
דונלד,ויניקוט . תינוקות ואמותיהם, תרגום: מרים קראוס, הוצאת דביר, 1998.
דיקרט, רנה. הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. תרגום: יוסף אור. ירושלים: הוצאת הספרים על שם י”ל מאגנס, תשמ”ט.
הילמן, ג’יימס. לחיות את החיים אחורנית: (מכתב). תרגום: מור קדישזון. תל אביב: בבל, 2022.
הילמן ,ג’יימס. מחשבת הלב ונשמת העולם. תרגום: מור קדישזון. תל אביב: בבל, 2021.
ויטאל, חיים. ספר פרי עץ חיים. קארעץ: ללא שם ההוצאה, תקמ”ב.
ויניקוט, דונלד. משחק ומציאות. תל־אביב: עם עובד, 1996.
זיגמונד, פרויד. פסיכופתולוגיה של חיי יום־יום – על שכחה, פליטת פה, מעשה שגגה, אמונת הבל וטעות. מבוא: איטנגון. תרגם מגרמנית: צ’ ווסלבסקי. מסדה תל־אביב. תש”ב.
ז’אק, לאקאן. הפילוסופיה וההפסיכואנליזה של ז’אק לאקאן. עורכים: דניאל אפדתי ויהודה ישראלי, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 2007.
ז’אק, לאקאן, זיגמונד פרויד. “אוצר המילים של הפסיכואנליזה מראה” : מאת לפלאנש ופונטאליס,הוצאה: תולעת ספרים תל אביב 2011 ע’ – 793-815,
על הנרקיסיזם וגבולותיהם. מתרגמים: אלן מילר מאת מרקו מאואס.
ראה גם מאמר : https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2787
ניטשה, פרידריך. דמדומי שחר: כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים. תרגום: ישראל אלדד. תל־אביב: הוצאת שוקן, תשל”ח.
ניקולס, קוזנוס. ניקולס, קוזנוס ברונו. Koyre, Alexandre, “מהעולם הסגור ליקום האין־סופי”, (Harper torchbooks, the cloister library, 1958), פרקים 1–3, ביקורת התבונה הטהורה, הוצאה גרמנית 1781, תרגום מהדורה ראשונה: שמואל הוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך. הוצאת מוסד ביאליק 1954, עמודים 50–76. תרגום מהדורה שנייה: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013. עמודים 31–112.
נצר, רות. הספר האדום של יונג. אדרא, הסדרה למדע ורוח. עורך: אבי אלקיים. אדרא, 2024.
קאנט, עמנואל. הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות. תרגום: חנן אלשטיין. תל־אביב: ספרי עליית הגג, 2010.
רונן, רות . לאקאן ושפינוזה , מאמר 26/02/23. https://search.app/zG6Xpt7bMmRBaMGv7
רבי נחמן מברסלב. ספר ליקוטי מוהר”ן, חלק א. אוסטראה: ללא שם ההוצאה, תקס”ח.
רבי נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות. ליקט: רבי נחמן בן שמחה, 1722–1811, תשנ”א, ירושלים 1991.
רבי נתן מברסלב. חיי מוהר”ן. לבוב, תרל”ד 1874-מעשה מאורח בעל כנפיים. סיפורים חדשים, דף פה, תרכ”ד, נאמר בנר ראשון של חנוכה.
