“מעשה ברבי אליעזר, רבי יהושע , רבי אליעזר בן עזריה , רבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה… “
מה היה לחכמים מבין גדולי התנאים לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה ? מה היה להם להוסיף על מה שמסופר בספר שמות ? על מה שכבר אמרו במשך עשרות שנים ? לא נמצא רמז על כך בהגדה. אבל אולי השתיקה הזאת מדברת אלינו, אולי היא רומזת על מה שאנחנו מוזמנים לספר בעוד כמה ימים, בליל הסדר משנת תשפ”ה. אולי הסיפור על יציאת מצרים אינו אמור להיות חזרה מכנית על פסוקים ומדרשים המזכירים לנו את סבלנו ואת החסד האלוהי שנעשה לנו אלא התבוננות כנה בעצמנו ,בחובה לצאת מכל סוגי מצרים הכולאים את הגוף ואת הנשמה, ולא פחות לחשוב על מה שמונע מאתנו לצאת לחופש , כמו למשל הפחד מחופש שעליו מדבר אריך פרום בספרו הקלסי ” The fear of freedom” (המתורגם באופן שגוי “מנוס מחופש” ). האם אנחנו באמת רוצים להיות בני חורין? מסתבר שלא מעט בני אדם בוחרים להיות פטורים מן ה”חירות הקשה ” שעליה מדבר עמנואל לוינס. הלא כך נאמר במסכת עירובין יג ,ב :
״תנו רבנן : שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים : נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים : נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו : נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, ואמרי לה : ימשמש במעשיו. “
רש”י : יפשפש במעשיו : שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו, ויתוודה וישוב.
ימשמש במעשיו : כגון אם באה מצווה לידו יחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד שהרי שכרה עתיד לבוא, ואם באה לידו עבירה, יחשב שכרה שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתי להיפרע ממנו”
בערב פסח, מנערים כל חפץ בבית, אבל לפשפש ולמשמש במעשינו או באי-עשייתנו ? זה באמת לא נוח. קשה לחשוב על כל מה שהחמצנו , כיחידים וכאזרחים.
במחלוקת הזו בין בית הלל לבית שמאי, הנושא לא היה הלכה השנויה במחלוקת , אלא היה זה דיון פילוסופי על הכדאיות של החיים . אין פלא שהוא נמשך שנתיים ומחצה! אני משער ששמאי, שמזגו לא היה נוח במיוחד, הוא זה שאמר ” נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ” והלל ,הידוע כנוח לבריות , סבר ההיפך . אבל נשים לב לדיוק לשון החכמים: הם לא דנו, נגד קביעת הבורא בסוף מלאכת הבריאה, בשאלה האם ” טוב”, או לא “טוב” שהאדם ייברא, אלא האם הקיום “נוח” או “לא נוח”, והמסקנה הייתה שגם אם הבורא קבע שכל מה שעשה הוא “טוב מאד”, מותר לנו לומר על-פי הניסיון האנושי שלנו כי הוא לא נוח.
הסיבה לכך אינה רק קיומנו הגופני הפגיע עם המוות הבלתי-נמנע, כל סוגי הרוע שבני האדם עוללים זה לזה או פגעי הטבע, אלא באופן פרדוקסלי זו המתנה הגדולה שהעניק לנו הבורא כשאפשר לנו לפעול באופן חופשי שגורמת לנו את האי-נוחות המרבית . החירות שכולם רוצים בה היא החירות שרבים בורחים ממנה. החופש מטיל עלינו אחריות המלווה כמו צל את מחשבותינו המודעות בצורת נקיפות מצפון המזכירות לנו את התוצאות של החלטותינו ומעשינו. אין דבר פחות נוח מנקיפות מצפון ! לכן רבים בוחרים לא לחשוב על מה שלא נוח , להדחיק את המחשבות המטרידות ולהטיל על אחרים את המשימה לחשוב ולהחליט במקומם. נזכור את דברי הרמב”ם בפירושו על המשנה במסכת חגיגה :
“כל שלא חס על כבוד קונו רתוי ( = ראוי ) לו שלא בא לעולם”
אומר הרמב”ם : כל שלא חס על כבוד קונו- רוצה בו , מי שלא יחוס ויחמול על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה’ … ” השכל הוא כבוד ה’! אבל זו הייתה כבר כוונת הגמרא כשדברה על החובה לפשפש ולמשמש במעשינו. כמה נכון הוא המשפט הזה בעידן הבינה המלאכותית ועליית הדיקטטורות , כאשר רובוטים חושבים במקומנו והמונים ניזונים מתעמולה שטחית ושקרית הפוטרת אותם מנקיפות מצפון!
אבל בלילה הזה, אם באמת נרצה להיות מיוצאי מצרים, אנחנו נדרשים לחשוב האם אנחנו משתמשים בכוח הבחירה שניתן לנו ובכובד האחריות המוטלת עלינו להפעיל את בחירתנו לא לנוחיותנו אלא למען מה ש ” לא נוח ” – האמת, הצדק , השלום, והחמלה. למען כולם – שהרי נאמר בסוף ההגדה : ” בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים… “. כפי שעוד נראה, מה שאירע לישראל הוא ” דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו “.
האם לא התקדמנו מהר מדי ? משפט אחד, בשפה הארמית, נאמר בתחילת הערב ואולי הוא הרקע לערב כולו- לסיפור ולסעודה :
הא לחמא עניא…
ההגדה נכתבה בעידן אחר, כאשר בני הגולה דברו ארמית, ולכן היא פותחת עם הזמנה בארמית :
” הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעה דמצרים. כל דכפין ייתי ויאכל… “.
כולם אמורים להבין שהכוונה היא להזמין לסעודת החג כל מי שרעב. כדאי להקדיש מעט מחשבה על ההזמנה הזאת, שהיא מעין פתיח לערב כולו, שיסתיים עם פתיחת הפתח לאליהו הנביא, שאולי יופיע כקבצן עלוב ששכחנו להזמין בתחילת הערב.
אין מי שיסביר לנו את ההזמנה הזאת טוב יותר מאשר עמנואל לוינס, הפילוסוף שדאג להזכיר בספרו “כוליות ואינסוף ” את דברי רבי יוסי בן קסמא במסכת סנהדרין קג, ב :
” גדולה לגימה, שהרחיקה שתי משפחות מישראל , שנאמר : ” על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים “.
לוינס מדגיש במיוחד את מה שמוסיף רבי יוחנן :
” שגגתה עולה זדון ” – מילים שלוינס מתרגם כך : ” להשאיר בני אדם בלי מזון- זו עבירה שאין עליה נסיבות מקלות- ולא חלה עליה ההבחנה בין שוגג למזיד “.
למיטב הכרתי, לוינס הוא היחיד המדבר בספר פילוסופי על הרעב , ועל החובה לדאוג לצרכי המזון של הזולת. הוא אהב לצטט את אמירתו של רבי ישראל סלנטר : ” הצרכים החומריים של הזולת הם הצרכים הרוחניים שלי “. באחד המשפטים המפתיעים ביותר שלו נגד היידגר , אומר לוינס :
” הDasein ( הקיום האנושי ) של היידגר אינו אף פעם רעב ” – כלומר מי שאינו מזכיר את הרעב , שמולו אסור להישאר אדיש, אינו מדבר באמת על הקיום האנושי.
לאן מוליכה אותנו המחשבה על הרעב ? מדוע, בערב הזה המוקדש לזיכרון, ההזמנה הזו לכל מי שרעב ? האם המחשבה על הרעב – לא של עצמנו, אלא של אחרים – היא המפתח להבנת משמעות היציאה ממצרים ? האם שאלה זו איבדה את דחיפותה במציאות שלנו ?
מעבר לזיכרון
בשנת 1985, כשהיה כמעט בן 80, הקדיש עמנואל לוינס את הקריאה התלמודית שכותרתה ” מעבר לזיכרון ” על נושא היציאה ממצרים והזכרתה בתפילה היומית – קריאה שפורסמה בספר – שטרם תורגם – ” בשעת האומות ”
הקריאה מבוססת על המשנה במסכת ברכות יב,ב , ולגמרא המפרשת את המשנה. בדברים הבאים , נתייחס לחלק הנוגע למצבנו הנוכחי, ובמיוחד לנושא הרעב הקשור , בקריאה הזאת, למצוות הזיכרון.
משנה : ” מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה : הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר : למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך – ” ימי חייך “-הימים , ” כל ימי חייך “- הלילות. וחכמים אומרים: ” ימי חייך ” – העולם הזה, ” כל ימי חייך ” – להביא לימות המשיח ”
גמרא : ” תניא : אמר להם בן זומא לחכמים : וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח ? והלא כבר נאמר ( ירמיה כג, ז-ח) : ” לכן הנה ימים באים נאום ה’ ולא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. “.
אמרו לו : ” לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר ” לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך “, לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכן הוא אומר ( ישעיה מג, יח ) :
” אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו ” – ” אל תזכרו ראשונות “- זה שעבוד מלכויות, “וקדמוניות אל תתבוננו ” – זה יציאת מצרים.
” הנני עושה חדשות עתה תצמח ” ( ישעיה מג, יט ) – תני רב יוסף : זה מלחמת גוג ומגוג.
משל למה הדבר דומה ? לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארשלי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל- צרות אחרונות משכיחות את הראשונות “.
עמנואל לונס : ” הקרבה לה’ נחווית ביהדות דרך הזיכרון ולפיכך, דרך הערך העליון של העבר ושל המאורעות והציוויים המכוננים את ההיסטוריה הקדושה הנתפסת לרוב כזמן שעבר. רגישות שבה העבר מאורגן כמה שמהותי לנפש היהודית, עד כדי היותו רוטט וכבר מסופר באקטואליה של כל הווה שנחווה. תודעה שהיא מלכתחילה סיפור, פנימיות שבה מתלחש סיפור המעניק להווה את משמעותו.
היציאה ממצרים, והאזכור של היציאה הזאת שבה החירות ניתנה לעם, ההגעה להר סיני, ששם החירות הושלמה בתור חוק, יהוו עבר מיוחס והצורה עצמה של העבר. אבל גם, בדרך זו, מחשבה שנרדפת על-ידי נושא שחרור העבדים, שממנו יוצאים הפסוקים מפרק 21 בספר שמות… היהודי הוא חופשי בתורת משוחרר : זיכרונו הוא בראש ובראשונה חמלה למען כל המשועבדים והמקוללים של האדמה, וחוש-ריח מיוחד לכל הקללה הזאת שהמקוללים עצמם נוטים לשכוח. ”
התודעה הנרדפת – “obsédée – האין הכוונה לנקיפות המצפון ? האם זה מה שמהווה מה שלוינס מכנה ” התודעה היהודית ” ?– אבל כמה שברירית היא התודעה : זיכרונם של בני האדם עשוי להישחק עם נסיבות ההיסטוריה. אינו דומה זיכרונו של מיעוט נרדף לזיכרונו אחרי שהוא הפך לרוב ונהנה ממדינה ריבונית. ואולי זו המשמעות של החובה לספר , כפי שנשמע מן הדיון בגמרא : לא להשתקע בעבר אלא לחשוב מעבר לו, אל כל אלה שעשויים לסבול כמונו מדיכוי, מהשפלה ומרעב, אל ” כל דכפין וכל דצריך “…
כיצד מבין לוינס את שאלתו של בן זומא ?
” בן זומא, המרחיב את זיכרון היציאה ממצרים לכל משך הזמן שבו חיים בני האדם, הלילות כמו הימים, הנה הוא רואה ( entrevoit , כמו מציץ בין החרכים ) את הזמן של היהדות, ומכאן , את הזמן האנושי, מעבר לגבולות הזיכרון. היהדות והאנושות כולה- כשחושבים על היהדות, צריך תמיד לראות בה ( y entrevoir ) את האנושות כולה, כשם שצריך לחזות באברם את אברהם, אב המון גויים , היהדות והאנושי נפתחים אל עתיד שמשמעותו היא יותר, או אחר, מהעבדות והשחרור ממנה. אל חירות חופשית יותר, אנושית יותר, או אולי מיוסרת יותר מזו שכל עניינה הוא להתנתק מרצונו של אדם אחר, חירות פלאית יותר מן הניסים של יציאת מצרים. כל הפלא והזוועה של היעוד האנושי עוד לא מוצו. נותרו עדיין אלה של החזרה מן גלות ומן הפזורה. אבל אולי גם, בגלות ובפזורה , יתרחש ניסיון לא אנושי, לא אנושי יותר מן העבדות… זה מה שחוזה בן זומא – היסטוריה מעבר לזו שניתן לאסוף בזיכרונות ולהחזיק בזיכרונות. היסטוריה העולה מעבר לזיכרון ובמובן זה, היסטוריה שטרם הייתה כמותה, ושלא התרחשה בשום אומה מסוימת. ”
זיכרון העבר אינו השתקעות בעבר, כאוב ככל שהוא נשמע בסיפור. הוא מיד מופנה אל העתיד.
עתיד וניסיון
על מה חושב בן זומא כשהוא טוען נגד דעת החכמים, בהסתמכו על פסוקים מירמיה , שלא יזכירו את יציאת מצרים בימות המשיח ? מה הם המאורעות שהזיכרון האנושי לא יוכל להכיל? מה יכול לגרום לנו לזלזל בזיכרון יציאת מצרים ?
רב יוסף אמר : זה מלחמת גוג ומגוג.
במלחמת גוג ומגוג – בכל מלחמה אבל עוד יותר במלחמה הזאת באחרית הימים- בני האדם הם זאב , אריה נחש. בשיר המפורסם של סרז’ גינזבורג על כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה, נאמר ” הזאבים נכנסו לפריז – les loups sont entrés dans Paris… “…
לוינס מוסיף על משל החיות המוזכר כאן משל אקטואלי יותר המובא במסכת סנהדרין צח, ב:
” אמר ריש לקיש : בוא ואראך דוגמתו בעולם הזה : בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר(מודד קרקעות שבסמכותו לקבוע את גבולות השדות ) , דומה כמי שפגע בו ארי. נכנס לעיר ופגע בו גבאי ( גובה מס המלך ) , דומה כמי שפגע בו דוב. נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלים ברעב, דומה כמי שנשכו נחש “.
לוינס :
” אלה פקידים ומדינות שמערערים על זכויותיך המדומות כאזרח. פזורת ישראל על אדמות זרות המערערות, תחת כפות רגליהם של אריות, זאבים ודובים, את הסדר המשפטי שהיה הופך אותן לראויות למגורים. היסטוריה המתנהלת בעולם עדיין בנוי שבו יתכנו עוד הליכה, נדודים ובריחה. פראות ומדבר שזיכרונם יכול עדיין להימחק. אבל הנה מותם של ילדים רעבים המשליך אותנו אל כלוב הנחשים, אל מקומות שאינם עוד מקומות, אל מקומות שאי אפשר לשכוח, כמובן, אבל שאי אפשר למצוא להם מקום בזיכרון ואי אפשר לסדר אותם בזיכרון. הכרנו את המכלאות האלה במאה הזאת ! ”
לוינס קורא בטקסט הזה שבו מדובר על גבולות הזיכרון, והוא נזכר במה שפצע את זיכרונו ואת זיכרונם של בני דורו, ואנחנו זוכרים ונזכור תמיד את מה שאירע לנו בשנה הזו ופצע את זיכרוננו : הוא מזכיר במיוחד את מותם של ילדים רעבים. ואכן יש בתלמוד מדרג בפורענות : קודם באים פקידי השלטון ומצמצמים את מרחב המחייה שלך ולוקחים ממך את אדמתך, אחריהם באים גובי המיסים והנציגים של ההוצאה לפועל ומוציאים אותך מביתך , ובסוף אתה רואה את ילדיך גוועים ברעב. ואכן, בימים אלה ממש, ילדים רבים סובלים מתת-תזונה. הרעב אינו כאן מכת טבע אלא תוצאה מהרעבה.
הרחבת הסיפור
עד כאן נדמה שמדובר אך ורק על הסבל -la Passion – של ישראל. אבל הגמרא מפתיעה אותנו. מיד אחרי משל החיות נאמר :
” אברם הוא אברהם . בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה – בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו. ”
חכמת התלמוד דורשת מן הלומד דמיון ואומץ – דמיון כדי לחשוב על מה שלא נאמר במפורש, ואומץ כדי לחשוב אחרת ממה שמקובל לחשוב. אומר לוינס :
” האם היה צריך להגיע לסבל הנקרא ” מלחמת גוג ומגוג ” : נשיכות הנחשים האלה, מות הילדים הרעבים, כל הסבל – toute cette Passion- של חפים מפשע, כל הסבל הזה של ישראל, כדי שיוכלו לחשוב על אנושות מפויסת ? הנה כמה דיוקים בהלכה : מצוות עשה ולא תעשה. לומר אברהם , זו מצוות עשה לפי בר קפרא, לא לקרוא לו אברם, זו מצוות לא תעשה לפי רבי אליעזר. “. לוינס מדגיש את הרצף בגמרא, העוברת מסיפור יציאת מצרים לשינוי השם מאברם לאברהם.
גמרא : תני בר קפרא : כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר : והיה שמך אברהם.
רבי אליעזר אומר : עובר בלאו, שנאמר : ולא יקרא עוד שמך אברם.
לוינס : ” מצוות עשה ולא תעשה. אלא אם כן ננחש : לשמוע את ראיית הנולד הנועזת של העתיד המוחלט בהווה היחסי ! לשמוע באי-ודאות של ההווה, בצער של ישראל, את אברהם, אבי האוניברסליות האנושית, המתקבל בברכה ככזה, הנקרא – תרתי משמע- ככזה ! חייבים כבר עכשיו להתאים את עצמנו לאוניברסליות ! העתיד הנראה כבר עכשיו יהיה הפיך ! ישראל – ההיסטוריונים יודעים את זה- חי בדו-משמעות את מאות שנות הרדיפה הארוכות. מחשבות שחייבים לחשוב עליהן בציפייה ! אבל הנה האיסור : לא לחשוב על אברהם במונחים של אברם! לא לבנות את הזמנים החדשים עם רשמים מן העבר, ולחשוש מן החידושים ומן הנס עצמו שדורש השלום האוניברסלי. ”
הסמיכות בסוגיה בין הדיון על זכר יציאת מצרים לעתיד לבוא לשינוי השם מאברם לאברהם דורש מאתנו לעבור מפרספקטיבה לאומית שבה הגיבורים הם אברם ושרי לפרספקטיבה אוניברסלית. ישראל הוא יותר מישראל, כשם שאברהם הוא יותר מאברם. לחשוב על עצמנו, זה כבר לחשוב מעבר לעצמנו. כך גם שרי- האישה השייכת לאיש כדבר נרכש, כצעצוע בידי הגבר – נהיית אישיות בזכות עצמה . היציאה מן החשיבה הלאומית אל החשיבה האוניברסלית דורשת התייחסות אחרת לאישה.
לוינס מכנה את שינוי שמה של שרי ” תיקון אונטולוגי ” במעמדה של האישה , המובא על ידי ה’ לאברהם כציווי :
לוינס : ” הלא אברהם ישמע מפי ה’ : כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. בנבואה עצמה, שעבוד אפשרי של ההשראה הגברית להשראה הנשית. ”
המעבר מן הלאומי לאוניברסלי מתבטא גם בשינוי היחס לאישה- במשפחה, בחברה ואפילו בתאולוגיה. יחד עם אומות העולם, האישה מקבלת מקום בסיפור היציאה מן העבדות.
כך מתרחש בדברי החכמים, הנראים כקופצים מעניין לעניין , המעבר מן הזיכרון הלאומי לאנושות כולה שמוצאה ב ” אב המון גויים ” וב ” שרה לעולם כולו “.
החלק האחרון בקריאה הזאת מוקדש למי שלוינס גילה בזקנותו – הסופר הרוסי היהודי ואסילי גרוסמן. שם, בספרו ” החיים והגורל ” מצא לוינס עדות על מלחמת גוג ומגוג, ויכולת לראות מעבר לה.
ואסילי גרוסמן
לוינס : ” האם מלחמת גוג ומגוג לא החלה כבר במאה הזו של השואה ? האם לא קבלנו עדויות עליה בספרים הגדולים הראשונים של תקופתנו ? ”
כך מתקדמת המחשבה, מן הימים ההם לזמן הזה. השאלה היא : האם השואה, אז ועכשיו, קיבעה אותנו לחלוטין בסבל שלנו או שמא זיכרונה יכול לאפשר את הרחבת הפרספקטיבה המוצעת בסוגיה ממסכת ברכות , מן הסבל של עם אחד לסבל האנושות כולה ? לוינס מזמין כעד את ואסילי גרוסמן, מתוך קריאה בספרו ” החיים והגורל ”
לוינס : ” בכתיבתו, שהיא בה-בעת קרה ומלאת השראה, מתמזגת המציאות הסטאלינית בכל זוועתה עם הזוועה ההיטלרית. היא מעידה על עולם שאינו עוד מקום. עולם שאינו ראוי למגורי אדם, בתהום הדה-הומניזציה שלו : התמוטטות היסוד עצמו של הציביליזציה האירופית. עולם שאינו עוד בית לבני אדם שנשלל מהם כבודם, ושנמסרו להשפלה, לסבל, למוות. אנושות שניטלה ממנה אנושיותה, מסביב למוסדות שנולדו מתוך רוחב לב מהפכני ודאגה לזכויות האדם, שנהפכה למחנות או, בכל מקום אחר, מאוימת במחנות שבהם האני אינו בטוח עוד בזהותו.
… מלחמת גוג ומגוג , שאין בכוח הזיכרונות, התמונות, הטקסטים להכיל אותה . האם המציאות איננה כבר כאן, עולה על כל דמיון, מקדימה כל נבואה, בלי לצאת משום סיפור ? גרוסמן אינו מצטט פסוקים. האם יש עוד אי-שם פסוקים ? האם היהודי המתבולל הזה קרא אי-פעם פסוקים ?
אבל חייבים להקשיב : מן הקצה לקצה בחזון אחרית הימים הזה, מן המעמקים, נשמעת המהומה של אנושות אחת, עיקשת ובלתי-מנוצחת. האני של בני האדם, שהסבל חונק בקולר של העצמי ( du soi-même ) , מתנפץ באומללותו לכדי רחמים. מה שקראנו קודם ” אהבת ישראל ” עולה, לפני התקווה, ממעמקי הייאוש : הייאוש של האנושי, האם הוא לא מצטמצם -או עולה – עד התודעה היהודית ? … בתוך החולשה הזאת נשמעים כוחות הסמויים מן העין בלילה הזה, שעליו מספר ואסילי גרוסמן לאורך שמונה מאות דפים, בלי להסתמך על שום פסוק… מבעד ללא-אנושי , שורדים דחפים נפלאים של חמלה , מייחודיות אנושית לייחודיות אנושית, בלי קשר עם המבנים הפוליטיים או הכנסייתיים שאליהם הם נחשפו. ”
מלחמת גוג ומגוג היא שלילת אנושיותו של האדם. קריסת המוסדות שנוסדו כדי להגן על כבוד האדם וחירותו מפקירה את היחיד לסבלו ולמותו. גרוסמן, ששירת והילל בכתיבתו את המפלגה הקומוניסטית ושעיניו נפקחו במלחמה, מעיד, כיחיד, לא רק על הזוועה, אלא גם על עתיד אחר עבור האנושות. עתיד שהוא עתידו של אברם שנהיה אברהם. עתיד עבור האנושות כולה, לא בגלל מהפכה פוליטית אלא בגלל מהפכה בלבם של יחידים. זו לא אוטופיה : היא כבר התרחשה, רחוק מעיני ההיסטוריון, במעמקי התהום.
מה שמשך את תשומת לבו של לוינס בספרו של גרוסמן , זה המעבר מן הסיפורים הגדולים – המלחמה, האידאולוגיות , הדתות, התאוריות הפילוסופיות על הטוב – אל הסיפורים הקטנים המספרים על מחוות קטנות של אנושיות. אישה זקנה מושיטה כיכר לחם לשבוי, חייל מגיש מים לחייל אויב פצוע, איכר מחביא יהודי במתבן…
כך גם, בקריאתו של לוינס, הופך הסיפור היהודי הגדול לסיפורו של כל אדם. אברהם הוא כל אדם, בסבלו ובתקוותו. הוא כל אדם כאשר האדם, היחיד, רואה באחר את האח וחש אחריות כלפיו. זה המעבר מן הטוב הגדול, שבו דוגלות ובו מתהדרות כל אידאולוגיה וכל דת, אבל מתכחשות לו במעשיהן, לטוב-לב במחווה קטנה מיחיד ליחיד. טוב-לב הפועל בצניעות, בלי עדים, בלי סיוע של מוסדות שבגדו בהבטחותיהם. המיית הלב העולה מן המעמקים, בקולות הייאוש מפוליטיקה המייצרת דה-הומניזציה, האין זו המיית הלב שלנו ? האין זו הקריאה העתיקה לאנושות אנושית יותר, נאמנה יותר ליעודה מאז בריאת האדם ? האין זו המשמעות של ההזמנה לכל מי שרעב, שיבוא ויאכל ? האין זו היציאה מן החושך שבו ” לא ראה איש את אחיו ” – האח הזר, הרעב, החסר קורת גג ? האם זכר יציאת מצרים הוא הפניית המבט אל העבר או קבלת השראה מכל אלה שזרועם הייתה נטויה וידם פתוחה אל הנרדפים , כמו שומר הגבול האלמוני שכיוון את הוריי אל אדמת שוויצריה כשהם נמלטו מצרפת בעיצומה של המלחמה ? נקשיב כמו לוינס למילים של גרוסמן :
“… דברי-ימי האדם לא היו מלחמת הטוב החותר להכריע את הרע, אלא מלחמת הרע האדיר השואף לכתוש את הגרעין האנושי באדם, אבל אם האנושי לא נרצח באדם עד כה, אזי הרע לא ינצח לעולם. ”
לזכור את העתיד
גרוסמן, הקומוניסט לשעבר, שנשאר אתאיסט, מכוון אותנו , בקריאתו של לוינס המצרף אותו לחכמי התלמוד, אל משמעות אחרת של ה “סדר” במציאות שלנו שיצאה מכל סדר. כשהוא מעביר אותנו מן הדיבורים הרמים על הטוב הגדול שתמיד אכזב, אל הטוב הקטן , אותו גרעין של אנושיות ששום כוח בעולם לא יוכל להשמיד, קולו נשמע כקולו של רבי נחמן מברסלב האומר כי ” עיקר הזיכרון הוא לזכור תמיד שיש עולם שבא ” – מעבר למציאות הנוראה שבה האדם הוא זאב לאדם, ישנו עולם אחר שבא אלינו, אם לא ניתן ללב למות , במתן לחם, קורת גג וחום אנושי למי שמזעזע את תודעתנו , בלשונו של לוינס :
” הרעב של הזולת מעיר מנמנומם את בני האדם השבעים, ומפכח אותם משביעות הרצון שלהם מעצמם “.
על זה כדאי לדבר כל הלילה, כשנמצא בסיפורי העבר את זרע העתיד , מעבר לזיכרון. ואולי, בלילה הזה, נשמע הד מן הקול האלוהי המצווה את האדם על האדם.
א ניסן תשפ”ה- 30.03.2025
