במאמר כאן אציע לראות את השפה החדשה כמהלך של אתיקה. שפה שתביא תועלת לחברה הישראלית, שתיוסד על כללים עבריים ידועים או אבני שפה עבריות רהוטות (ולא על כתבי חרטומים דו-משמעיים ועמומים), ושמבטאת סגולות טובות של שיקול דעת, החלטה, בחירה והכרעה: בין ראוי לפסול, בין טוב לרע, בין ״באר לבור״. אף שאנהל דיון במספר מישורים לא אתיימר להקיפם, לבססם או לסדרם ברצף של מבניות או תהליך; אלא אתייחס לאקטואליה שמעניינת אותי אישית: א׳. האקטואליה הגלובלית של ה-Reset  הפיננסי שבו מותקפים חסכונותיהם של האנשים, כלכלתם ומוסדותיהם. ב׳. האקטואליה המקומית של מלחמת השבעה באוקטובר, שבו, כפי שאני חווה ומבינה, הותקף עמי על גבי לוח הזמנים המקודש שלו. ו-ג׳. הפריזמה של מעמד האישה, שדרכה אני רואה את השפה החדשה כשחרור (מבחינה פסיכואנליטית) וכנקיטת עמדה (מבחינה אתית). בהמשך, אדגים באמצעות הסימבוליקה של הספירות שבשפת הסוד הקבלית את התפיסה שהאתיקה בין נשים, היחסים בין אישה לרעותה – הם מעשה גאולי. לפי הבנתי, מושג השפה החדשה שמאתגר את דיוננו בגיליון זה, הוא ניסיון לקרוא מציאות בגובה העיניים, באופן ישיר ויחף ככל האפשר, ולא דרך משקפת פוליטית כזו או אחרת. במילים אחרות, בדברים שלהלן אציע שלושה הבזקי מבט ואקווה לטוב.

שמעתי לאחרונה ראיון עם כריסטין לגארד, נשיאת הבנק המרכזי האירופי, ולשעבר יו”ר קרן המטבע הבינלאומי, ובו היא מדברת על קניבליזם תאגידי (Corporate Cannibalism) בהתייחסה למעבר הטכנולוגי הפיננסי של הבנקים לתוך העידן הדיגיטלי. שאלתי ממנה את הדימוי של “ננס לבן” לתופעת התאגידיות הגלובלית המתנפחת, שאוכלת את בשר הלקוחות תחילה ואחר כך כוונתם לאכול זה את זה, כשם שבנק וחברת ביטוח גדולים אוכלים בנקים וחברות ביטוח קטנים. אנחנו בעידן של העדר אמון במוסדות, שמצדם חותרים למגע פחות ישיר עם הציבור, כאשר הדיגיטציה משרתת היטב את חתירתם זו.

ויש עוד מוסדות, שאינם בהכרח פיננסיים ואינם ממשלתיים, אלא הם נמצאים על גבי לוח הזמן. בהמשך הדברים אראה את המישור שבו לוח הזמנים עצמו הוא מוסד. אך במישור הנוכחי, לוח הזמנים הוא גם אתר של מאבק – שדה קרב.

מדוע ברחבי העולם מחריבות דתות חדשות את לוח הזמנים המקודש של ״האחרים״ שמתוכם הן זה עתה הגיחו לאוויר העולם? זאת, כי תודעת הזמן מעצבת ומשמרת את הקבוצה הגדולה. כידוע, מדינות ערב תקפו את מדינת ישראל בימים המקודשים לאוכלוסייתה היהודית, ביום כיפור בשנת 1973. ובחג שמחת תורה בשנת 2023 תקף חמאס את קיבוצי עוטף עזה ואת הצעירות והצעירים היהודים שחגגו במסיבת הטבע ״נובה״.

בספרו ״השבת״ (1951) הציע אברהם יהושע השל את השבת כמקדש בזמן.[1] אוסיף לו נדבך ואציע, כי המועדים המקודשים הם ״מוסדות״ בתודעת זמן לאומי. אלה מבנים שהם מסד בתודעה הלאומית, ששומרים ומשמרים אותה כקבוצה גדולה.[2]

אחת מן הדרכים שבהן מגדירה קבוצה גדולה את עצמה מחדש ומבחינה את עצמה מקבוצה גדולה שזה עתה פרשה מתוכה, היא הגדרה עצמית של לוח זמנים מקודש חדש. כך, לוח הזמנים הנוצרי שונה מזה היהודי, הבהאי שונה מלוח הזמנים השיעי. לוח החגים והמועדים הנו משכן של תודעת זמן מקודש של קבוצה גדולה. ותוקפיה, שתוקפים אותה במועדיה המקודשים, משבשים את תודעת הזמן המקודש שלה לכדי כרונוס חולה. הדבר בא לידי ביטוי בשפה שבה מדברים את הטראומה הקולקטיבית. כך, למשל, הכינוי ״מלחמת יום כיפור״ משבש תודעה בדבר היום הקדוש ביותר ליהודים. המודעים שביניהם מתעקשים, בצדק, לכנות את המתקפה על לוח הזמן המקודש שלהם בשם ״מלחמת אוקטובר 1973״.

גם ב-7 באוקטובר 2023 כמעט צלח הניסיון לשבש את תודעת הזמן העברי על ידי כינוי המתקפה בתואר המצמרר ״השבת השחורה״. תחת זאת העדיפו דוברי השפה החדשה לכנות את המתקפה ״שבעה באוקטובר״, כאשר ״השבעה״ מסמל גם את שבעה הימים של ישיבת המשפחה האבלה על המת. דוברי השפה החדשה מודעים לכוחה המשמר והמחזק. והם מצדדים או בוחרים את המישור בו הם יכנו את ״הכרונוס החולה״.[3] אני שואלת את התפיסה הזו מרבי ישראל נג׳ארה.

בשיחה שערכה חביבה פדיה במרח״ב מבטים מן במזרח, ירוחם, 25 ביוני 2025 היא הגדירה את הכרונוס החולה: ״אוקטובר״.[4] בחירתה זו מנוסחת במושגים של זמן ודינמיקה (מעבריות): ״הרגע בו אדם מצליח לעבור מהמישור של הגורל אל המישור של הייעוד.״[5] השאלה היא איזו עמדה אנו מבטאים: האם העמדה היא פסיבית או עמדה של תנועה, אמונה ותקווה? השבעה באוקטובר נחת על העם אחרי שנכתש אמונו במוסדות הסוציאליים הלאומיים המרכזיים שבנתה האומה בעמל רב ובמשך שנים ארוכות: כגון מוסדות הרווחה, הביטוח הלאומי, בתי המשפט וקופות החולים.

תמימות לחשוב שנסיבות שבירת האמון הן מקומיות ישראליות בלבד. ככל שניתן לשמוע מהפלטפורמות הדיגיטליות, הרי מדובר בתהליכים גלובליים. ובנסיבות הגלובליות של העדר אמון בממסדים, אזי שפה חדשה, שפת שירה חדשה, היא עוגן שנוקטים משוררי כל-לאום. העוגן עשוי אבני-שפה קיימות-אמינות והוא מושלך לתוך נמל עתידי או חוף חדש. זה גלגל הצלה שמאפשר זווית ראייה וקונסטרוקציה של חשיבה לצורך שיקומים של בניין מוסדי, אותו “בניין” או מנגנון, שעל פי חקר הקבוצה הגדולה אין בלעדיו התפתחות של קבוצות גדולות, דהיינו לאומים ועמים.

הקוראים ודאי יתעניינו בהבדל שבין תודעת שירה לבין תופעה אחרת של מלל שאיננו שירה. לעניין זה עונה הזוהר בסוד הדיבור המשמעותי מחייה-הנפש באמצעות שתי מטפורות: “באר” ו”בור”. שפה חדשה מודעת לכוחה והיא בוחרת האם להיות באר מים חיים או לכרות בור לדובריה.

שירה נכתבת מתוך תנועה נפשית כלשהי שמבטאת את הנפש שכותבת את השירה ומתרחשת בה. הדיבור וגם הכתיבה הם תנועה והם בחירה. כל פעולה היא תנועה. השיר נכתב תוך כדי תנועות הדיבור, השתיקה וההתבוננות. הכתיבה היא תנועה נפשית. כתיבה היא תנועה של הליכה אל הלא-ידוע, או אל הייעוד. הלא נודע או היעד מאפשרים את הפעולה של השירה.

זה לא אומר שאי-אפשר להגג הגיגים על השפה של אחרי השבעה באוקטובר, או שאין בהגיגים שירה. אני אומרת ששפה חדשה של אחרי השבעה באוקטובר היא מבנה או מסע של מילים שמקיימות ומרפאות, שיש בהן “התקיימות ועמידה” – שאלתי את המונחים משפתו של הנשר הגדול, הרמב”ם – והמילים האלה נקראות בשפת הזוהר “באר מים חיים”.

אנו, החיים במציאות המדברית של התפלת מי-ים, מבינים היטב את חשיבותה של באר מים חיים. הזוהר מעמיד מול הערך “באר” את הערך ההופכי: ״בור״. שהרי באותה מידה שהבאר היא מידה מלכותית כשהיא נובעת מים, כך, גם אותה תופעה של באר שאין בה מים מייצגת עניות (שהיא ההיפך ממלכותיות). המושגים הסימבוליים ״עוני״/״מלכות״ ממשיים כשם שבאר/בור הם סימבוליים או ממשיים.

שירה, או מזמור, לפי התפיסה הקבלית הזוהרית, היא באר מים חיים. ואילו מלל סתמי עלול להיות בור מלא עקרבים ונחשים. סוד השפה החדשה הוא אפוא במודעות, בבחירה כמהלך או ״כהתהלכות״. הסוד הוא העדר סתמיות ושרירותיות. רחמנא ליצלן.

זוהר מדרש הנעלם (זוהר פרשת נח [דף ס]) אינו מנתק את הקשר גוף-נפש מההתנהגות ושמירת מידות. לפי רשב”י “מידת הצדיק הנה שהוא קשה לכעוס ונח לרצות. וזו המידה גדולה מכולם.” לפי רשב”י משמעות הכתוב “אלה תולדות נח” הינה שנח היה “נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו.” המעלה הגבוהה ביותר של נח היא “את האלהים התהלך נח”. כן. כמו חנוך. מעלה זו של התהלכות עם האלוה היא “למעלה על כל המעלות” (מדרש הנעלם). ולפי זוהר חדש, מעלה זו היא מידה גאולית. כי המתהלך עם האלוהים הוא נצחי.[6]

כשם שבתנועת הנפש של שירה יש דיבור, מסע, וגם שתיקה, כך גם בתוך תנועת ההתהלכות. לב הדבר: לא רק המתהלך עם אלוהים הנו למעלה מכל המעלות. אלא גם מי שמתייצב לצד האלוה. שמצדד בצד של בורא האור. שנוקט צד. שמבין שהמאבק הוא רוחני ועל כן השפה החדשה שבפיו מכרעת.

אני חושבת על השפה של התצפיתניות שהזהירו בעוטף עזה, היתה בהן שפה חדשה ואיש לא הקשיב להן. קולן הלך מסוף העולם ועד סופו וקולן לא נשמע.[7]  איזו שפה חדשה תדברנה אחיותיי התצפיתניות מעתה? שפה של ״מדרגת חכמות שעדיפה על מדרגת נביאות.״  הבה נלמד מן הזוהר על אחותנו מרים.

הזוהר (זוהר ג קג א:ג) מזהה את מרים, אחותם של משה ואהרון, עם הערך והמידה הקרויים “באר”[8] ומצטט את הפסוק “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו” (שמות ב 4). הפועל תתצב שבבניין התפעל משמעו “תתייצב”. לפנינו פסוק, שכולו אומר שירה. למן הפועל בצורתו המיוחדת בבניין התפעל, ועד ליחסה “אחותו”. האם זו אחותו של משה, שזה עתה נולד ושגזר עליו פרעה להשליכו ליאור עוד טרם נולד, או של אהרון? חז”ל תהו ואמרו שמרים היא “אחות לחכמה”. דהיינו, הסובייקט המוחשי הממשי מרים, מתעלה לשם עצם מופשט סימבולי כגון “חכמה”, ומזוהה עם בינה, או דעת, או “שירה”. אכן, בקבלה מזוהה ספירת בינה עם באר השירה אורייתא (התורה), ושתיהן הן אחיות למידת חכמה.

התייצבותה של האחות מרים מרחוק מהדהדת את מרחק האלוה מן האדם, שנאמר “ה’ מרחוק בא”. וגם את יכולת הראייה של האחות מרים הנביאה לראות למרחוק, אל תוך העתיד, אל הייעוד. משום שנבואה הינה תודעה שמשפיעה מן “המעיין והמקור” שבתוך הנבואה. מרים מעצבת את העתיד ויודעת את הייעוד מתוך ביטחונה באמונתה. היא מתייצבת מרחוק כדי לראות את הדבר שהיא כבר יודעת שיעמוד ויתקיים. משמעות התייצבותה היא ״לדעה מה יעשה לו״, במילים מעשיות, שמראות את המעשה שיעשה לו. ויש לומר, שמילה נרדפת לבאר היא עין.[9] כלומר, על דוברי השפה החדשה לראות את מה שהם אומרים, ולהראות את מה שהם אומרים. הנה כי כן, הגענו לכלל השוואה: כמו שחנוך ונח הצדיק התהלכו עם ה’, כך האחות המשוררת מתייצבת עם ה’ וניצבת עם האנכי שבדיבר הראשון. “דעה” בפסוק “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו” היא דעה של ידיעה שרואה ומראה, שעומדת ומתקיימת.

מרים נקראת באר. בזכותה עמדה באר לישראל במשך 40 שנה. באר השירה. ולפי רבינו בחיי, עם מותה של מרים פסקה הבאר. דהיינו, פסקה השירה שארצה לכנות אותה “גאולית”. וגם הזוהר אומר כך: “ובספרא דאגדתא, ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו’. דא הוא באר מים חיים, והכל קשור בקשר אחד. משנפטרה מרים התעלה באר.״[10] כוונתו בזה להתמזגות של הבאר התחתונה, הבת, שמסומלת בספירת מלכות, עם הבאר העליונה המסומלת בספירה הנקבית בינה (האמא). התמזגות, שנחשבת מעשה גאולי. ולא אכנס לסוד היובל כאן כי אני מבקשת לחזור לדיון קונקרטי בשפה החדשה. דהיינו, למישור האתי של הדיבור שמהדהד בזולת, שמראה, משפיע ומייצר יחסים.

ככל שקריאתי מגעת, אני רואה שמצבים שאפשר ומותר לכנותם “גאוליים” הם כאלה הקשורים ביחסים הרמוניים שבין אישה לרעותה. יש לזה הרבה סיבות היסטוריות. הדיכוי ההיסטורי של הנשים משחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה שלהן: דיכוי העצמי, דיכוי הביטוי, דיכוי כלכלי, דיכוי הגוף. זה דיון ארוך כאורך הדיכוי. ודווקא לפי המידה של אורכו כך עוצמת השחרור ממנו. והיות שהדיכוי היה או הינו קוסמי, ראוי לתאר את השחרור ממנו כמהלך גאולי. אם כי באופן מעשי, השחרור מתבטא במישור מאוד קונקרטי של אתיקה בין אישה לאישה. השפה החדשה של נשים היא אתית. יש בה נקיטת עמדה, ערכים והכרעה בין טוב לרע, בין עיקר לתפל. ולדעתי, השפה החדשה לא רק מבטאת תוכן (הייעוד) אלא היא גם בכוח הרטוריקה. אותו כוח שעולה ומניע את הדיבור. הכוח שטמון בתובנה שהמאבק – רוחני. וטמון בהחלטה, עם כל דיבור ודיבור, האם להפיק מים מבאר חיים או שמא לכרות בור. השפה החדשה היא מישור של תשובה שלנו כעם, כלאום, כקהילה של נשים עבריות, שבאות לענות על השאלה איך נכון, מוסרי וראוי לדבר.

בציר הזמן העברי קיים חג שבו יחסי אישה ורעותה הם לב הדבר. כך, למשל, מדי שנה בשנה, בלילות שימורים בחג שבועות, זה מאות שנים אנו חוגגים את הפוטנציאל הגאולי של יחסי נעמי עם כלתה רות. כוונתי בזה לכוח האתי, לאתיקה שביחסים של נעמי עם כלתה רות. השיח ביניהן, בשפה עברית רהוטה למופת, נשען על ידע פנימי של נעמי, ועל סגולותיה הטובות של רות, והשפה החדשה, של הסולידריות בין חמות וכלה, הועילה לשתיהן, לשבט יהודה ולעם ישראל ולנוצרים על כל זרמיהם. לפי הזוהר היחסים האלה משקפים את יחסי שתי הספירות הנקביות במערכת הספירות הקבלית, וטומנים בחובם פוטנציאל גאולי. ועל היחסים האלה רומזת השירה “עלי באר, ענו-לה”.[11] אנו מבקשות שפה חדשה בין התצפיתניות לבין הקצינות. באופן כזה שכאשר אחותנו התצפיתנית מדברת אחיותינו הקצינות וקצינות הביטחון שביישובים – עונות לה. בשפה חדשה שאיננה דיגיטלית, דהיינו שאיננה כופה עלינו ליתן תשובה סטטיסטית, שהיא לא מעטפת או דוא״ל ששמו ״No-Reply״, שאין בה תפלות. אלא, שפה שהיא אתית, שמעוררת יחסים, קשב והדהוד. אנחנו מחפשות שפה חדשה בין אישה לרעותה בבחינה של ״עלי באר – ענו לה״.

 

ירושלים, ערב שמחת תורה, תשפ״ז

 [1]  אברהם יהושע השל, השבת: משמעותה לאדם המודרני, בתרגום אלכסנדר אבן-חן, 2003

 [2] ראו, אלקיים, שלי, תודעת הזמן בהיבט תיאולוגי בינתרבותי – כיוונים חדשים באנליזה של הקבוצה הגדולה, בתוך אדם – מדע – תודעה ספר היובל לעודד מימון, עורך: אבי אלקיים, אדרא הוצאה אקדמית לאור, תל אביב, 2026. (בדפוס).

 [3]  בקוסמולוגיה הנג׳ארית האיברים החולים של הזמן הם ימים שמועדים לפורענות, ולהם מקדים המשורר משמרת. לשיטתו, הצרות הן רמז ודימוי לחושך. האור הוא הישועה. והאלוה מפעיל את התאורה הזו, כשבאופן דיאלקטי החושך הכרחי לצורך בקיעת האור מתוכו. תפיסתו מעוגנת בלוגוס עברי קדום. ואני מאמינה שמתוכה התפתחה שיטת הלוגותרפיה אחרי השואה והתפתחו, לאחרונה, מחקרים בתחום החוסן והצמיחה הפוסט-טראומתית (PTG). ראו, אלקיים, שלי, לבריא שלא יחלה ולחולה שיבריא – שפת הבריאות לפי רבי ישראל נג׳ארה, שפה חדשה, בעריכת חביבה פדיה, גיליון 4.

רבי ישראל נג׳ארה הנהיג משמרות ראש חודש בצפת, עזה, דמשק וכפר גובר, קיבל רשות מהשלטון העות’מני להתפלל בחוצות כחפצו. במשמרות ראש חודש התכנסו בצפת בלילות, עד שחר, לעתים 1000 אנשים, נשים וטף. זו לא חבורה במובן הידוע עד כה של חבורות צפת עם שטרות התקשרויותיהן. במקרה הנג’ארי השומרים במשמרת לא חתמו על שטר התקשרות אלא תיקנו את פגעי הזמן דהיינו את הכרונוס החולה. כשהם מנסים באופן רוחני מיסטי מעשי לממש את הברית בין עם ישראל ואלוהי ישראל. השומרים לבוקר שבמשמרות ראש חודש הסכימו ביניהם על הזיקה בין אהבה, חידוש מעשה בראשית, חיבור קבלי של הלילה עם היום שלמחרת, חידוש בצפת של עבודת הקודש של הלוויים, וריפוי הרוח הרעה והכרונוס החולה באמצעות מוסיקה ושירה חדשה לפי המודל של נעים זמירות ישראל.

  [4] ״כמעט שנתיים אנחנו בתוך השבי, שנתיים מאז אוקטובר, ונראה לי כי אנחנו הולכים להגיע לראש השנה במצב מאד קשה – בטוח. למרות שכולנו מחכים לנס, אפילו ניסים לא קורים מעצמם. ניסים הם תוצאה של מפגש בין כוונות ותודעות, ואז נוצרת איזו נקודת קריאה של תודעה עליונה.״ פדיה, חביבה, בתוך ״מיתולוגיזציה של הסמל וקריסת היהדות הפוליטית: מסורת, כוח, ואתגרי הפרשנות בעידן ריבוני״  שפה חדשה | תיקון גיליון 7

 [5] שם.

[6] ספר מאור עינים, שמות ל”ז: “וזהו גם כן הכוונה ותתצב אחותו מרחוק כי מרים אף שהיתה נביאה מכל מקום באותה שעה שלא באה הנבואה אליה ולא היתה משגת בבחינת הלקותא במים מאחר שזה ודאי אינה הלקותא כי איך יתקיים הנבואה הקדומה עתידה להוליד בן […] שיושיע את ישראל ולא השיגה עד שהתחזקה להיות במדריגת החכם העדיף מנביא כאמור וזהו ותתצב אחותו מרחוק שעמדה בבחינת אחותו שהוא בחינת החכמה לדעה לשון דעת השגה בדעת העליון מרחוק ממה שיהיה ברחוק הזמן בסוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר.”

[7]ועוד ראו אצל פדיה בספרה 7.10 יומן שיחות בעת מלחמה, ח”א, פרשת חיי שרה, על התצפיתניות ותביעת האם למען בנותיה. ראו, פדיה “הצבא הגברי לא הקשיב לתצפיתניות” הארץ 19.11.23.

[8] “ודאי נקראית באר” זוהר ג ק”ג א:ג

[9]  ״לא בכדי רבקה עצמה התגלתה ליד העין […] (בראשית כד מב)״ פדיה, חביבה, 7.10 יומן שיחות בעת מלחמה, אדרא, 2025, תל אביב, ע׳ 91. ועוד, ״האם, שהיא הבאר״ ראו, פדיה, ״בארה של רחל פשוט, רמז, דרש וסוד בסיפורי רחל״ בתוך קוראות מבראשית, עורכת: רותי רביצקי, ידיעות אחרונות – משכל, 1999, ע׳ 221

[10] זוהר, שם

[11] במדבר כא 17. מכילתא דרבי ישמעאל ט”ו כ, א