מאז האסון שזעזע את קיומנו בבקר שבת השבעה באוקטובר, עדין לא מצאנו את המבט שיאפשר לנו להבין את המציאות הקשה מנשוא שבה אנו חיים מאז, אזרחי ישראל ואזרחי עזה כאחד.
מתוך הפצע שחוזר ופוגש אותנו בליבת החגים היהודיים ומתוך מציאות מדממת ושסועה, פניתי לציורו של האמן היהודי-פולני, מאוריציו גוטליב, שצויר בוינה ב-1878. עבודה מסתורית זו הנקראת ״ יום כיפור״ או ״ יהודים מתפללים״ שצייר גוטליב בן ה-22 שנה לפני מותו, פורשת את הדרמה של חייו במרחב בית הכנסת. יש הרואים בציור אוטוביוגרפיה המטרימה את התאבדותו של האמן ויש החווים אותו כרקוויאם.
העבודה נועזת וחריגה לזמנה , ברפלקציה העצמית האצורה בה, שכן דיוקנו העצמי של האמן מופיע בה בשלושה גילים וגלגולים. כמו כן, מגולמים בה מתחים עזים בין אמונה, אמנות , התניות חברתיות וצו הלב. מעל כל אלה, מרחפת שאלה נוקבת וגורלית על זהותו של גוטליב כאמן, כיהודי כאדם.
בשבילי השאלות מה אני רואה, מה אנחנו רואים, מהי הנראות ביחס בין הנגלה לנסתר הן מפתח ליצירה החידתית. בוואריאציות שיצרתי, בדינמיקה משתנה בין המרחב לדמויות, חיפשתי מעין מפתח מוזיקלי שבאמצעותו התגלו לי מנגינות שונות בין היחיד לקבוצה, בין אמונה להתנסות בגירוש ובין התפילה לבית ולמרחב הפתוח.
מתוך הסידרה ״ יום כיפור״ ( מחווה לגוטליב):
