הודעות מארץ רחוקה

14.9.24

למחוק. לשכוח כל פרט. אפשר להתחיל בַּחורף, אותו אני כלל לא זוכר. השנה לא נטפה ולו טיפה אחת של גשם. רק ברקים רבים עליי למחוק, לאט, בעט גס, ואת כל מה שכתבתי. הקללה מהלכת, מחפשת רגעים, צירופי מקרים שעלילה אחרת הזניחה, עלובים להפליא. דבר מכל זה לא ראוי שיתקיים, ולא שיעלה על הכתב. כן, גם צער ספרותי אני מצטער. ככלב דק וחולה, בהיר, גם צער ספרותי משתלב, מסולסל, בַּצער הצפוף מאוד. גם הוא פונה ללכת, מתבייש.

17.9.24

הסתיו סטה וכל רגליו, שתואמות באופן צייתני וחלול לכל תאריך ותאריך, כמו מקדימות אפילו – רגליו הרבות חרגו לכאן זרות. וקר מדי הקור הקל הזה ממש, העבש, הרענן, העלוב, שיש בו זיכרון ואין בו תקנה, רומנטי, קור מבולבל משנה קודמת, לא אמור היה להיזקף פה עכשיו, זולג ורכרוכי.

19.9.24

מה אני עושה פה? אה, מחכה לאוטובוס. האוטובוס עבר מזמן. נטפי מכוניות חולפים על פניי, עצורים בבלימות רבות, כבדים כבני אנוש. העשן נמס ומשתחל ללבי. העננים קופאים. וכאן חום יורק בפניי. וכאן רעש מנועים רזה. הדרכים יצאו בלעדיי, חודשים רבים מהלכות. נגלים להן הרים טהורים, נחלי ערגה, שיחות עצלות שהנוף חותך בהן, אלונים קוצניים ופרחים זעירים חוצים את הדרכים באדישות מושכת לב.

21.9.24

זו הדהרה האטית בעולם. לכל אחד זמן להישכב תחתיה. כל אחד מאיתנו נדרס בעתו. שמיים צמודים לארץ, לוחשים עלינו. כולנו מוכנים לאור גדול, לחשיכה, למילים איומות שנאמר, שמישהו אחר אמר לפנינו. המלחמה יושבת, מעשנת, ננשפת על פנינו. אפשר להתרגל לריח הזה, כך נספר בשפות אחרות, בלתי מתרגלות, ואיש לא ישמע. רגלנו האחת על הרגל האחרת. אנחנו יושבים בתנוחת המלחמה. ננשפים, ננשפים.