רמז: פ.צ.ע.
מוקדש לחברתי החכמה טלי גזאי ז”ל שנפטרה לפני 3 שנים ושהבינה את הקשר בין פצעים והפצעות (EMERGENCE) .
=====
“איך הנוזליות של המים מפציעה ממולקולות H2O שאין בהן נוזליות?” שאלתי היום את אבי הפיזיקאי לאחר השחייה השבועית שלנו יחד. הפיזיקה שלמדתי בתואר ראשון הגיע עד לתחילת המאה הקודמת, אבל ככל שאני מעמיקה בחקר התודעה, באופן מעניין אני מרגישה שאני מצליחה להבין יותר ויותר את הדברים המתקדמים יותר בפיזיקה…
תשובתו של אבי היתה מפתיעה. (לפחות עד כמה שהוא מעודכן) מסתבר שלמרות הפסגות שהפיזיקה הגיע אליהן, לא ממש הצליחו לבנות מודל שמסביר מה זה נוזל…מים במצב מוצק (קרח) וגז (אדים) זה יותר קל להסביר, אבל נוזל לא…גם קשה לשים את האצבע מתי עוברים ממצב מוצק למצב נוזל…כי חלק מהמולוקולות מתנהגות בצורה אחת, וחלק בצורה אחרת, ואז מתחלפות בהתנהגות, וגם משפיעות אחת על השניה בצורות מוזרות ולא פשוטות (בניגוד למוצק או גז, שם הכל יותר פשוט). הרבה גורמים שמתחברים בצורה של סינרגיה ולא בצורה של חיבור פשוט ופתאום – נוזל. הדבר הכי יומיומי הזה בחיינו הוא בכלל סוג של תעלומה קסומה ומפציעה…
אילו רק היינו יכולים לראות איך הרבה מהתופעות שקורות סביבנו ויוצרות מופעים קשים של אלימות, שנאה, פגיעה, קורבנות, אשמה והאשמה הן תוצאה של הפצעה EMERGENCE. הפצעה של אלימות פיזית, מילולית או מערכתית כזו היא תוצאה של הרבה גורמים שהסינרגיה ביניהם מתלכדת ברגע מסויים ולא צפוי ויוצרת תופעה שהיא גדולה מסכום החלקים – ושאינה בהכרח מצוייה בתוך החלקים – ולעיתים קרובות הפצעתה בלתי צפויה ולא ניתנת לחיזוי מראש.
למשל, הפצעה של זדוניות. אנו בטוחים שהזדוניות נמצאות בבני האדם המעורבים במשברים או קונפליקטים מסובכים וקשים. אבל למעשה הזדוניות קשורה במורכבות עצמה ולרוב הפרטים המעורבים בבעיה אין זדוניות אינהרנטית בתוכם ( ולכן הבעיות האלו נקראות WICKED PROBLEMS). בלי להבין את זה מגיעים מהר לתיאוריות דיפסטייט וקונספירציה ולסימון קבוצות שלמות.
למשל, הפצעה של רוע, או הפצעה של אלימות קיצונית ולא מוסרית מאוסף של גורמים (אידיאולוגיה קיצונית של קבוצת מיעוט, מנהיגות מפלגת ומתסיסה, התפוררות ערכים המוניסטים ואיזונים ובלמים, אירועים טראומטיים ועוד), המתחברים להתנהגות פשוטה של הרבה פרטים (בני אדם) שרובם פסיביים ואדישים ואין להם כוונות מודעות של זדוניות, אלימות או רוע.
הרבה מהפצעים של החברה הישראלית היו יוכלים לקבל תפנית אחרת אם רק היתה ליותר אנשים זמינה קוגניציה של הפצעה – היכולת להבחין בין תופעות מפציעות לבין הגורמים שעומדים בבסיסן. גם לאלו שפצעו וגם לאלו שנפצעו.
למשל, דיכוי או אפליה של קבוצות שונות בחברה הישראלית. ברוב המקרים, למעט אנשים היתה אג’נדה וכוונה מוצהרת של אפליה או דיכוי. השאר היו רוב פסיבי שהתנהל בצורה די אוטומטית. האוטומט המוחי הוא העדפת קבוצת הפנים שלי, מתן משקל יתר למה שמוכר וזילזול והימנעות ממה שלא מוכר. מחקרי המוח מראים שזו תגובה טבעית של המוח, וכולם נופלים בזה, ללא יוצא מן הכלל, גם בני קבוצות המופלות. וכך יוצא שמתוך רוב דומם, פסיבי ודי אדיש מפציעות EMERGE מערכות של אפליה וגזענות שגורמות לסבל רב. ואז כשבאים אל חברי הרוב בהאשמות הם לא מבינים מה רוצים מהם, כי כוונה כוונת האפליה והגזענות לא נמצאת אצל רובם באופן מכוון ומודע. וכך מתחיל מעגל של התפרקות חברתית.
כשאין מודעות לכך, עוד יותר קשה לשים את האצבע מתי מתרחשת לפתע הפצעה של תופעות חברתיות-פוליטיות קשות. אין סימנים מקדימים, בגלל שהתופעה לא נמצאת בגורמים שלה, וכך נופלים כל פעם לאותן בורות.
זה כמו לטייל במדבר כשיש טיפטוף, לחשוב שזה שטויות, ופתאום בלי התראה, בגלל שילוב ייחודי של תנאים, מגיע שיטפון עם כוח וסכנה שאין לאף טיפה בודדת בפני עצמה (מזכיר אירוע טרגי?).
אני מכירה הרבה אנשים שמתייחסים בביטול וחוסר חשיבות לפעולות של יריב לוין נגד מערכת המשפט, לאמירות של שרים בממשלה בעד טיהור אתני ואף השמדה, לאמירות היוצאות מאולפני ערוצי תקשורת כגון ערוץ 14, למינוי של זיני, לשינויים של השר בן גביר במשטרה, להתנהלות של נערי הגבעות בשטחים, להתנהגות של משפחת נתניהו, להתנהגות של קבוצות חיילים או מפקדים מסויימים בעזה ובגדה המערבית, להתנהגות של רבנים מסויימים בציונות הדתית. לדברי המבטלים, גם בעבר היו סטיות מהנורמטיבי ודברים התאזנו חזרה. מה יהיה הרגע שהטיפטוף יהפוך לשטפון ולאסון? קוגניציה שאינה מחפשת הפצעות בטוח תפספס.
באותה מידה, אני מכירה אנשים שמתייחסים בביטול לתחושת האפלייה של מזרחיים, ישראלים ממוצא אתיופי או ערבים (“אני אף פעם לא הפלתי אדם בגלל מוצאו, הם סתם מתקרבנים” או “אני אף פעם לא הרגשתי אפלייה כלפי, הם מתקרבנים”). חווית האפלייה היא תופעה מפציעה ולכן היא אמיתית. בדיוק כמו שפקק תנועה הוא דבר אמיתי. הרבה התנהגויות לא מודעות, פסיביות ואדישות, יצרו מבנים של אפלייה, גם אם אלה שהיו להם כוונות תחילה כבר מזמן לא בינינו או שהם מיעוט מכוון. ושוב חזרנו לתפקיד החשוב של הרוב הפסיבי והאדיש.
היכולת להפעיל קוגניציה של הפצעה תאפשר להבין איפה צריך לפעול, ומה צריך להתיר, כדי לתקן, לכוון חזרה לישר, כדי להימנע מאסונות. היא תאפשר להשתחרר משיח של אשמה והאשמה, לעבור לשיח של חרטה ואחריות, ואולי כך לרתום יותר בני אדם לפעול יחד בכיוון של שינוי ובניית פרדיגמות חדשות מתוך תקווה שיפציע מתוכן משהו מיטיב יותר לכולם.
אישית, מילדות, אני מנסה להתאמן בקוגניציה של הפצעה: להתבונן בשינוי מזג האויר, במים, בקשת בענן, בפקקי התנועה, במערכות החברתיות והביורקרטיות שמסביב, בפצעים חברתיים שמסביב, בהפצעת “חווית האני”. מנסה בכל אלו להבין מה התופעה שמפציעה ומרגישה ממש אמיתית, ומה הרכיבים שלה שלא מכילים את התופעה באופן ישיר. זה עוזר לפורר את המוצקות של השנאה, הכעס, הנקמה, ההאשמה, האשמה, בלי לבטל אותן. אני מוצאת שזה לא גורם לריפיון ופסיביות אלא דווקא משחרר אנרגיה ומביא לבהירות גדולה יותר איפה ניתן לפעול באחריות.
אני מאמינה שהפעלה מודעת של קוגניציה של הפצעה היא תנאי הכרחי כדי לעצור את המפולות שמאיימות להטביע את החברה הישראלית ואת האזור כולו בשנים רבות של סבל ומוות.
לרציניות ורציניים ממש, שהגעתם עד הלום, שמה לינקים לכמה סרטונים שמסבירים על הפצעה.
