במרחב הישראלי מתרחש כעת מאבק על אבות ובנים. פוליטיקאים ואנשי תקשורת עושים שימוש ציני בבנים ובאבות של מאן דהוא. זהו מודל של מאבק כוחות אקוטי, שבו המתח בין הצדדים מובנה כמשחק סכום אפס. הכל עטוף במלחמה שלא די לה שנפתחה ב7.10 ובאי הובלת המצב הקשה הזה באחריות ובשאיפה לתיקון חברתי והצעת פתרונות ארוכים טווח עתיד ואופק מדיני בבור שבין שני העמים.
הדברים האלו קורים בזמן שאין הבנה מלאה לחציית הקווים בזיקה אל המוות השכול ועיבוד המוות בין אם כפי שהשתקף בסרטון שהפיקו על איזנקוט שבוע שעבר, בין אם באטימות לסבלם של חיילי צהל ומשפחותיהם פגועי הלם בגוף ובנפש ומתאבדים יום יום וגם אי ההכרה במצב של הלם שקוף בתוך צהל כניכר אצל המשרתים בשדה תימן, בין אם בהטחות חדשות של אחד הערוצים שוב באיזנקוט תוך כדי מעידה מודעת או לא מכוונת בנושא הרגיש של אבות ובנים. חלקים בציבור החרדי משתוללים ובטוחים שהם מייצגים מסורת אבות. מעניין מה היו חושבים על אלימות קיצונית זאת אבות אבותינו הקדושים?
למן הרגע שקמה מדינת ישראל היא קמה על הציונות כאתוס של מרידת בנים באבות וזאת ברצף למודל יסודי שאיפשר עוד לפני כן את עליית החסידות. הבן הכריזמטי (החלוץ, החדש) רואה באב (במוסד, בחוק הישן) מחסום או “השהייה” שחוסמת את מימושו העצמי. הוא שואף להפוך לאב בעצמו “מוקדם מדי”. האב במודל זה בהקשר דתי היה מייצג את ה”מיסוד” והחוק (ה”חוק המת”), ואפילו מעכב הגאולה, בעוד הבן מייצג את ה”רצון” והכריזמה. לכאורה: “למה לא עכשיו מה שבטח יבוא מחר”? (מלות השיר נכתבו במשותף בתהליך אילתור בימי חבורת לול: איינשטיין, זהר, שיסל, גפן וחנוך).
התוצאה היא משיכת-חבל שמובילה לא פעם ל”רצח” (ממשי או סמלי) – הבן מנסה “לרצוח” את המוסד שהאב מייצג, והאב בתגובה מפעיל את כוחו כדי להשעות או להדיר את הבן. זהו מצב שבו השבר בין דורות אינו מעובד, אלא מתפרק לאלימות או לניכור. בימים אלה מתבטאת בהיעדר כבוד בסיסי למבוגרים וראינו גם את מקרה ההתנכלות הויראלי המחריד למוני מושונוב ואין קשר לדעותיו הפוליטיות.
זה היה המשבר היסודי של החסידות על אדמת אירופה וכעת זהו משבר יסודי בין אבות ובנים במרחב הישראלי שמחייב עיבוד מחודש של הציונות וביסוסה מחדש כהתחלה נכונה באופן שמחייב לשאול מהי ישראליות בריאה.
אל מול מודל המייסדים של החברה שהגיעה מאירופה הציגו המהגרים שנאספו מארצות האסלאם מודל אלטרנטיבי – מודל של הבן הנושא את האב: מודל ההמשכיות והנשיאה (המודל כרוך בסבל והתמודדות עם הממשי הוא הבולט במצב בו נגרעה ממנו השפה.)
כיום המרחב הישראלי כולו משתוקק להתמרה, למצב שבו ה”כובד” של האב אינו הופך למכשול, אלא למשא ועושר שמעצב את דרכו של הבן, למצב שבו הבן יודע לשהות ולהתמודד עם מהפכי הזמן. שניהם יחד מסמנים צרכים רצונות אפשרויות ותקוות והדברים נבנים יחד בחכמה.
הדינמיקה החדשה הרצויה היא כזאת ולפיה הבן אינו מבקש להחליף את האב, אלא לוקח על עצמו את האחריות למורשתו. כאן, האב אינו אויב שיש להדיחו, אלא דמות שהבן מעניק לה חיים מחודשים דרך נשיאתה. הבן הופך ל”מנשא”. הוא מקבל את המטען (הסמלי, ההיסטורי, הרוחני והדתי) של האב, ובכך הוא מונע את הפיכת האב ל”מת” (או לחוק חסר חיים או ל׳לא רלוונטי׳). אבל גם האב מתבקש לא להשתמש בבן כמשאב אותו הוא פורט בממשי לשם האדרת כוחו הסמלי (כפי שנעשה בשם מנהיגים המתייחסים לחוכמתו והבנתו של הדור הצעיר בציניות).
במישור הקולקטיבי תהליך פירוק פנימי בעוד ישנן זירות מלחמה פתוחות עם אויב חיצוני מגביר באופן משמעותי את הלגיטימציה לשבירת כלים על כל דבר ובכל עניין באופן אלים. האחריות המדינית לסגור את תהליך המלחמה ולבסס עתיד בטוח ומתוקן המבוסס על הסכמים ולהתחיל בתהליך ריפוי ושיקום. האחריות לצבא המורכב מבנים אחים ובני זוג צריכה להתבטא באופן יום יומי בכל מערכי התמיכה האפשריים לשם העמקת תהליך ריפוי ושיקום לחברה הישראלית.
אם נלך בדרך האיסוף השיקום והתיקון נגיע להנחה ראשונית של יסודות למצב של אינטגרציה. הדרך הנכונה היא לא לצמוח אבות ובנים במגזר אחד תוך כדי הכפשת המגזר האחר באמצעות פגיעה ביקר מכל זיקת אבות ובנים. במקום קטיעה או מרידה, צריכה להיות הכרה בערך האב תוך כדי התבגרות. הבן נושא את האב לא ככבילה, אלא כ”שורש”, לא רק מקורו הביולוגי אלא גם מקור הונו ולבו שמאפשר לו להמשיך לצמוח מבלי לאבד את הקשר למקור, או לביתו, או לתרבותו ואין זה בסתירה לרוחב אופקים ותרבויות לעולם להידברות ולהכלה.
בהקשר הבין דורי התרבות המזרחית גידלה בנים שהיו דור ראשון להשכלה הגבוהה דור ראשון לקצונה ואליפות בצה”ל. אנשים שלא נולדו להורים פרופסורים, אלופים או מדינאים. אותם אנשים שלא ייבאו אל המרחב משיחיות חסרת שחר וחסרת אחריות, אלא ניחנו במתינות ברורה ומתונים מכוח המסורת. תהליך החינוך בישראל הוא הוא שבמובנים רבים נסך בבנים הצעירים את להט הבנים המורדים והמשיחיים- מנגנון המסורתיות שבטבעו משרת תהליך החלמה התחדשות ופריחה, הפך לכלי ריק כאשר הודר ממנו תוכנו התרבותי ובמקומו הוחדרו אליו רעיונות משיחיים שמוצאם לא בקהילות הללו.
כנראה שמבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית מתרחש כעת מאבק בין מגזרים בחברה הישראלית ובו הציר הבין דורי האנכי הפך לציר אופקי שבו הנלחמים זה בזה באובדן שליטה וערכים משלחים זה בזה רמזים לבנים או לאבות. ימין בשמאל, חרדים בדתיים לאומיים, חילוניים בחרדים ושמאל בימין, ערבים ויהודים.
שטר בתוך קופת השנאה
ממצב של שבירה ודיכוטומיה שהיו יסודיים לציונות להקמת המדינה להבאת המהגרים לכור ההיתוך לשיח בין חילונים דתיים וחרדים אב מול בן, דת מול חילוניות, שואה מול תקומה ונחמה או שואה מול נקמה הגענו למצב של לשבור זה את זה ותוך כדי לצלם ולגרוף לייקים. אנחנו זקוקים לפרדיגמה חדשה תודעה ושפה רוחנית הדוחה ממנה והלאה מסמנים ריקים שכל תכליתם לעורר שנאה וזעם, שכל מטרתם מניפולציות הדוחפות לסמל זה את זה כדי להפוך את הזולת לאוביקט ולמטבע או שטר בתוך קופת השנאה. תודעה המכירה בשני הקטבים ומנסה לבנות עתיד היא הנחוצה לנו. עתיד שאינו מבוסס על “רצח” המורשת או “מחיקת” האב, אלא על נשיאתו אל תוך עתיד רחב יותר. עתיד שבו מנהיגים המשתמשים בשיח בנים ואבות הם אנשי אחריות ומנהיגות מצפונית המגלים אחריות לכלל הבנים של כל העם, עתיד שבו מסר האבות, גם אם הם רבנים גדולים, אינו מועבר בצורות אלימות.
בחברה הטראומטית שאנו בה קורה תהליך כפול של הפיכת הכל לאובייקט או הפיכת הכל לסמל ומתוך כך מתגברות תופעות אלימות בכל הקשר והקשר. מהשימוש באלהים כאב הגדול ועד ריקון המשמעות הטוטלית של ממשות הבן. כולל נתק מוחלט בין האב הסימבולי – המדינה ובין הבן הממשי שעולה על מדים – צבא שיוצא למאבק על חיים ומוות.
זעקת חודש אב
ר’ שמואל הנגיד כתב: “מת אב ומת אלול ומת חומם גם נאסף תשרי ומת עמם”, בנו הבכור יהוסף נרצח באכזריות עשר שנים לאחר מותו בטבח גרנדה.
ונתן יונתן המשורר לקח את השורות הללו וכתב מחדש את השיר והשלים אותו עם סוף אחר, תוך כדי דו שיח מטלטל וכואב עם המשורר האנדלוסי, לאחר ששכל את בנו ליאור ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים. ואי אפשר להעלות על הדעת ביצוע מדהים יותר מהלחן והביצוע המטלטל של צביקה פיק והדיבור הרך אל הילד שאיננו.
׳וילד זר הולך ותר כמו שאול / את עקבותיו של אב ושל אלול / ובעמום הוא מחפש את הצלול.׳