כחול/לבן
בקריית שמונה יש שכונה
בשכונה יש מסגד
המסגד ניצב על גדות נחל הזהב.
למסגד קוראים אל-חלח’אלסה
הוא ניצב ביישוב העתיק אל-ח‘אלצה
בשנת 1596 היו ביישוב 160 תושבים.
בשנת 1948 הוא ננטש.
בקריית שמונה יש שכונה
לשכונה קוראים אשכול
בשכונה יש רחוב
לרחוב קוראים ירדן
בפינה יש בית
בבית יש מקרר
במקרר יש מגירה
בשנת 2024 המגירה ננטשה.
מקלחות
דבי נתנה לי אותו כשביקשתי. העבירה מהמקלחת שלה לשלי. פיסה זעירה כל כך שחמקה מבין האצבעות שלי. אני שואלת אותה “מה זה?”, והיא מתבוננת בי כלא מאמינה ואומרת: ״ביקשת סבון, לא?״.
זה קרה במקלחת בצריפין. חורף 1983 היה קפוא. אני עדיין מחפשת את דבי מאז.
שתי מקלחות מאולתרות על דשא סינתטי. יריעת פלסטיק ורודה-אדומה שאמורה להסתיר חיילים מתקלחים באמצע בית ספר יסודי בחורף. אב הבית אומר שעזבו פה לפני כמה שבועות וכבר פירקו הכול. ואז הוא נזכר שנשארו שתי מקלחות. על מקלחות עוד נדבר.
משאית
אני מקשיבה למורן ארינובסקי, אחד משני מפקדים ביחידת הכוננות של קיבוץ מנרה, שמלווה אותי בסיור. הוא מתאר את הביקור הראשון שלו במנרה ב-2006, חייל בשירות סדיר, מלחמת לבנון השנייה. זה נשמע כאילו קרה אתמול. המעבר שלו לקיבוץ קרה ב-2015, מיד אחרי שהתחתן עם טלי.
אנחנו עוצרים ליד בית שנראה שלם מבחוץ. חור הכניסה הקטן של טיל ״מטען חלול״ לא מעיד על עוצמתו של הפיצוץ שהתפשט בהדף הרסני בין הקומות ולתוך החדרים, שרף הכול ואז יצא החוצה. ביציאה מחדר הילדים עמדתי על רצפה שרופה לחלוטין. ממול מדף ספרי הילדים נותר ללא פגע. מתחתיי משאית פלסטיק ועליה הכיתוב “הצלה”.
לא מזמן שלח לי אמנון גוטמן תצלום של אווירון משחק עשוי עץ שהוא תיעד בקיבוץ בארי אחרי שבעה באוקטובר. אווירון יפהפה מונח על מצע שרוף לגמרי. אפשר שהוא נשמט מידיו של ילד, או נפל בלהט החיפוש של אנשי זק”א אחר השרידים, כמו כל החפצים שמונחים מחוץ לבתים השרופים והיְרויים.
אני שואלת את מורן אם אוכל לצלם. הוא עונה בשלילה: ״בעלת הבית התגרשה לאחרונה, ואחת הסוגיות במחלוקת הייתה סדרת תצלומים של חדר הילדים השרוף, שמישהו צילם ופרסם באינסטגרם״, ואז הוא מוסיף כבדרך אגב: “אני בטיפול, אשתי בטיפול, והתחלנו גם טיפול זוגי”. בדרך החוצה משם המבט שלי נופל על משאית פלסטיק אדומה. הכול נמס מסביב בעקבות הבעירה. גם על הירושימה עוד נדבר.
כפר כילא
במוצאי שבת ההיא בגן הפעמון היה קר. תחילת יוני, עטופה בסוודר. הלכתי לשבוע הספר. אהבתי את הקור הזה, שבשנים האחרונות כבר פחות בא לבקר בקיץ בירושלים. כשחזרתי הביתה עם ספרים בשקית ניילון, אימא אמרה שמחר תפרוץ מלחמה. אחר כך סיפרת לי שהטנק של גיא חיפה עליכם, ובכל הזדמנות שאלת אותו מה איתי.
עכשיו אמרת לי בטלפון שזו כבר לא המלחמה שלנו. חלפו יותר מארבעים שנה ואני עדיין נזכרת בזעקות האימה שהגיחו מהחלומות שלך וברסיסים שנותרו על הכרית אחרי שנת לילה חטופה.
והשוטר הצרפתי שלא האמין לך שגלאי המתכות מצפצף בגלל הרסיסים שנותרו בראש שלך אחרי הפיגוע, ועדיין התעקש על חיפוש פולשני. מצא למי…
נפת מארג׳ עיון, מחוז א-נבטייה, דרום לבנון. כל השמות האלה מוכרים לי מהסיפורים שלך על מלחמת לבנון הראשונה.
אירית, אשתו של מנדי באב״ד, מוציאה דברים מבגאז׳ המכונית שלה כשאנחנו עוצרים לידה. אני שואלת אותה אם תוכל לכוון אותי אל הזירות שבהן מרוכזים בתים הרוסים. אני מכינה את עצמי לאפשרות שהיא תגיב בכעס, אבל זה לא קורה. במקום זאת היא מחייכת, אומרת שנטוש פה ונחמד לראות אנשים, מציעה שנמתין כמה רגעים. עכשיו מנדי כבר איתנו ברכב, מכוון אותנו ימינה ושמאלה. לפני כמה שנים הם עברו לכאן מבית אל. מאמינים שחשוב לחיות על הגבול.
לבנון עוטפת את מטולה משלושה כיוונים: צפון, מזרח ומערב.
אנחנו עולים להר צפייה. ממש ממול כפר כילא (كفر كلا). עד לא מזמן התגוררו כאן כמה אלפי תושבים מוסלמים שיעים. בכפר התגלו מנהרות התקפיות שהוצְפְּנו בבטון. לרגע אני מצטערת שאין לי עדשת זום, אבל אז מתברר שלא צריך לקָרֵב כדי לראות את ממדי ההרס גם בצד השני. מנדי מסביר שעד לפני כמה ימים לא היה אפשר לעמוד כאן.
אנחנו ממשיכים אל הגשר שמעל נחל עיון. הגבול הצפוני של שמורת הטבע הוא גם הגבול הבין-לאומי שמסומן במפה בקו שחור.
אני מצלמת את רשתות ההסוואה שנמתחו על השער של גדר המערכת. המבט שלי מתעכב על גזע האקליפטוס הוותיק שניצב שם. הוא יכול ללַמֵד שיעור בצבעי הסוואה. מוטב שאגש ואצלם מכאן, אחרת תהיה במרכז התצלום אנדרטת אסון הספארי, שעליה נחקקו שמות 12 החיילים שנהרגו כאן, ולמי יש מקום להיזכר בעוד אסון?
״משאיות ספארי״ פתוחות למחצה נעשו לנוהל אחרי הפיגוע באוטובוס שבו נפצעת.
בערב אני שולחת למנדי תצלום. שניהם מחייכים למצלמה. מנדי שואל: “ראית כמה אשתי יפה?”
גוונים של כתום
אני רושמת לעצמי גוונים של כתום: תפוז, קלמנטינה, אפרסק, דבש, גזר, מרמלדה, אש, ענבר, חלודה, ברונזה, אבן חול, כורכום, חימר, סיידר, יאם (צמחים ממשפחת Dioscorea), מֶלון כתום, פרח טָגֶטֶס… מייחסים לצבע הזה חיבה, חוֹם, שפע, חושניות וגם שעשוע, יצירתיות והתלהבות. אני משתמשת בגוונים של צבעים כדי להתרכז בתהליכי ההרפיה ביוגה. גם כאן נדרשת הרפיה.
הצבע הכתום נמצא בין דם לשמש, בין אדום לצהוב בספקטרום הנראה לעין של אור השמש. אני לא כל כך אוהבת כתום. אולי זה קשור לידיעה שבכל העולם הצבע הכתום משמש לסימון כוחות חילוץ: הוא מזוהה עם רפואת חירום, הוא נמצא על ניידות טיפול נמרץ ועל אופנועים של זק״א, ומדים של פרמדיקים הם כתומים. כתום הוא גם הצבע של תינוקות ג׳ינג׳ים שחזרו בארון מעזה, בתחילה בלי אימא.
אני מביטה מהר צפייה אל כפר כילא שממול. כל כך הרבה גוונים של כתום. פיסות של הרס. המבט שלי מתקבע על קיר הכניסה לבית הימני שנצבע בגוֹנֵי אפרסק בהיר. הקווים מתחברים לציור ילדותי. תמונה סוריאליסטית שמתקבלת בעקבות משקוף שנקרע ממקומו.
נרקיס
“אימא, זה נגמר” – כך אמר ישעיהו גביש לאימו כאשר נפגש עימה לאחר ששוחרר מהשבי. גביש היה שבוי בכלא החול בלבנון שנה ושבעה חודשים החל מאוקטובר1947 . לימים הוא חיבר עם אחיו הצעיר דב ספר שנקרא בשבי בלבנון. שושי בן חמו עשתה סרט מרתק על תקופת השבי.
ישעיהו גביש הוא סבא של ניר, שאיתו אני נפגשת בכניסה לקיבוץ יפתח. אני מקשיבה לו וחושבת על הספר שנה בסוגריים, שכתב דן הורוביץ, סבא של אסף. עוד פלמ״חניק שהיה בשבי באותו הזמן. אבל אצל הירדנים.
במשך כל החודשים הארוכים האלה אימו של ישעיהו הייתה צריכה להתמודד עם פחד מצמית: בן אחד שלה הוכרז נעדר בעקבות הפיצוץ בליל הגשרים, ובן אחר היה שבוי.
אנחנו עומדים בשער הקיבוץ. מהשמיים ניתך גשם זלעפות ואנחנו מנסים להתחמם מול תנור ספירלה. שרידי המלחמה יחכו עד שהגשם יחלוף, וממילא, כך אומר לי ניר, ספק מתנצל, הקיבוץ כמעט לא ספג פגיעות ישירות.
השמש מגיחה בבת אחת. אנחנו יוצאים לסיור צמוד לגדר. עמדת השמירה החלודה מזכירה לי את התצלום המכונן של רודצ׳נקו, פועל מטפס על סולם מתועד מלמטה. ניר מספר לי על נרקיס, מוצב צמוד למטולה. אחד מרשימה ארוכה של מוצבי הגנה המתקשטים בשמות של צמחים: אסטרה, בלוט, גלדיולה, דלית, הדס, ורד… רביעיות צמחים, כבר אמרנו?
מקצתם ננטשו במהלך הנסיגה מלבנון, אחרים הוזזו כמה עשרות מטרים לתוך שטח ישראל, וכיום הם ניצבים על הקו הכחול. לדוגמה, מוצב ליבנה הופצץ ובמקומו הוקם מוצב חדש. כך קרה גם בציפורן. את מוצב שקד הקימו מחדש.
עכשיו חורף. החייל שיורד מהמוצב אל הרכב שלו מחזיק שמיכת פוך ענקית. הוא הזכיר לי את מה שצביקה סיפר – כמה קר במוצב הזה בחורף, מול תנורי הסולר עם צנימי הלחם החרוכים והמרגרינה. מסביב אין-ספור פגיעות ישירות. אני נזכרת שהיינו פה קצת לפני המלחמה, ביום חורפי נפלא. הכול היה רחוץ וצבעוני כל כך.
מנרה לודג׳
בכניסה לחדר האוכל מישהו קבע שלט עשוי פח. כתוב עליו ״חדר אוכל מנרה-לודג׳״. בבוקינג קום לא כתוב שהלודג׳ סגור אלא רק שצריך ליצור קשר עם בעל הנכס. הדירוג של הלודג׳ 3.7. מעניין כמה היה מקבל כעת, אחרי שחטף פגיעה ישירה. בחדר האוכל אין-ספור שולחנות עמוסי רסיסים ופסנתר אחד.
מתלבטת: היכן להניח את הפוקוס? בסוף בוחרת בסוכה שעומדת שם מאז החג הארור ההוא. לודז׳, כבר אמרנו?
כיסאות
עוז נולד ב-17.1.2023. בשבעה באוקטובר הוא היה כמעט בן תשעה חודשים (פחות עשרה ימים). כאן בגן על הקיר יש כדור פורח שאליו הודבק תצלום שלו מחייך, אבל הוא פונה לראשון לציון עם אימו ואחותו הגדולה.
אבא שלו, מורן, התגורר בגן של עוז שבועות ארוכים. היו איתו עוד חיילים. בלילות הם ישנו על מזרנים דקים. את סוס העץ והנדנדות הם דחקו קרוב לגדר, כדי שיוכלו למתוח יריעת הסוואה מפלסטיק בצבע חאקי. כך הבטיחו שהתאורה שעולה מהמקום בלילות לא תמשוך פגיעות ישירות. זה לא עזר.
שלט כחול מספר את סיפורו של בית התינוקות, שנוסד בשנת 1964. גם על הגבלת הילודה בקיבוץ נכתב שם. אני מסתכלת על שלושה כיסאות קטנטנים. שניים נערמו יחד, ועוד אחד בצבע של הפרקט.
ב-1984 נסעתי לבקר בדכאו. הציפייה הותירה אותי ערה כל הלילה. סוף-סוף הגענו לשם, אך מחנה הריכוז היה סגור. על השער הודבקה בסלוטייפ פיסת נייר ועליה נכתב בארבע שפות “מחנה הריכוז סגור היום”. בכל שפה, תחת המילה “סגור” נמתח קו בחוזקה.
כשעמדתי המומה מול השער התנגנה עוד שורה: “אתמול בחמש אחרי הצהריים הלכנו עם אימא למכולת ובדרך ראינו שהגן שלנו סגור”.
גם במנרה הגן סגור.
[1] מסה מצולמת זו היא חלק מיצירה בתהליך. ׳התקפה מלבן׳, היא מסה מצולמת שתיכלל בספר אלבום צפון: צלמים ישראליים במחווה לתושבי קו העימות שיראה אור במהלך 2025. בספר שותפים מעל 80 צלמים ישראליים שתיעדו את קו העימות הצפוני מאז הקמת המדינה ועד ימים אלו.
