שפה רב-ממדית בימים של זמן מפוצל ומרחב חרב

שפה רב-ממדית בימים של זמן מפוצל ומרחב חרב

אחד המאפיינים של זמן חירום, של תקופת אובדן ושבר, הוא שבעוד שבימים כתיקונם אנשים פרטיים וקולקטיב מתנהלים, חושבים ומתכננים קדימה, יקיצה זמנית מאסון או מטראומה גורמת להיתקעות או הילכדות בהווה קפוא וגם לחשיבה מחודשת על העבר. “מה קרה לנו, מה לא ראינו?” – כשם שנתן צבי לחמן לעבודתו, או “איפה טעינו מה עשינו רע”, כמו שאומר אריק אינשטיין באחד משיריו.

בשבעה באוקטובר, באירוע טרור קיצוני שתוך שעות ספורות החריב חיים פרטיים באכזריות ברצח, באונס, בהתעללות קיצונית, פגע והרס והחריב חיי משפחות וקולקטיבים, מחק מהציר הבין-דורי נציגים של שלושה דורות, חיסל במקומות מסוימים מפעל התיישבותי קיבוצי ששורשיו לפני קום המדינה, ומושבים ועיירות פיתוח שראשיתם במניפולציות של ניתוב המזרחים אל הסְפר והמשכם באנשים מכל המעמדות שחיים מרצון בדרום ואוהבים אותו, אקטיביסטים ופעילים מפעילי התיקון והתרבות המסורתית, פעילי שלום ומקדמי אומנות ועשייה דרומית – כל אלה נפגעו פגיעה אנושה בשבעה באוקטובר. יותר משבעים שנה נמחקו בשבע שעות וקועקעו באופן חסר תקנה.

זהו רגע היסטורי קשה מאוד לחברה הישראלית המושתתת על הניסיון ההיסטורי היהודי שמבוסס על טראומות רבות, על מצבים קורבניים, על מצבי הפקרות. בין הנפגעים היו אנשים בני הדור הראשון, השני או השלישי לשואה. אכזריות כמו זו של חמאס או דאעש היא אכן בסדר גודל של פוגרומים שהנאצים אפשרו ובאותה אקראיות מתוכננת, אם כי לא באותו מנגנון בירוקרטי אלא בעיקר באמצעות שלוחות פוגרומיות, כמו באוקראינה. האירוע ההרסני הזה קרה לפני שנה. מאז ישראל שקועה במלחמה בעזה ובלבנון, בתסבוכת קשה של מדינה הנלחמת נגד גוף טרור קיצוני הטוען להתקוממות נגד הציונות הקולוניאליסטית וסוחף אחריו גל עולמי של יבוא אינתיפאדה לקמפוסים, ושבהדרגה הגיעה למצב של דשדוש מלחמתי עם אובדן כבד של חיילים הרוגים ופצועים בצד הישראלי ומאה ואחד חטופים, ומספר עצום ולא נתפס של אבדות בצד העזתי הנאמד בזמן כתיבת דברים אלה בעשרות אלפים, ובמספר בלתי נתפס של ילדים מתים ברעב ומחסור ואוכלוסיות שלמות שהפכו לפליטות. 

נתבונן על הסיטואציה בזום אאוט יותר רחוק וננסה לסכם אותה במילים אחרות. מאז השבעה באוקטובר ישראל נמצאת בהווה מתמשך של טראומה רב-ממדית, חורבן ממשי בקיבוצים, במושבים ובעיירות העוטף, וזמן מפוצל בכל מובן שהוא בין ערבים ויהודים, ישראלים ופלסטינים, בין משפחות חטופים ובין אחרים, בין המשפחות הנפגעות באבדות בנפש, בשכול ובהתמודדות ארוכה עם פציעות קשות. מצב פליטות והגירה מתקיים בתוך ישראל בדרום ובצפון. הלא-מודע הכללי בימים של זמן מפוצל נמצא במצב של שברים אבודים. כל אחד מן הגורמים שמניתי מהווה חלק מההתנהלות בין ישראלים ופלסטינים בזמן שונה הקשור במשך הארוך (Longue durée). את המשך הארוך אין להציב ב-1948 – שנת מלחמת העצמאות הקמת מדינת ישראל ליהודים וציון הנכבה לפלסטינים, אלא שלוש שנים קודם לכן, שהן כמו שלוש דקות במושגי המשך הארוך, ב-1945. רק מנקודה זו ניתן לאמוד במלואה את הטרגדיה של היהודי הפליט הנדחף מאירופה, ואת העובדה שסכסוך בין לאומים במזרח התיכון אינו מנותק מעוולות המערב האירופאי. אנחנו עוסקים אפוא בשני משכי זמן ארוכים שבאים לידי התנגשות ושפתרונם דורש הסכמות והסדרים פוליטיים. במקום להירפא בעוד מועד, צברו משכי זמן אלה עוד ועוד נקודות התנגשות, זעם וקורבנות, בפרט מאז כינונה מחדש של ישראל מחדש אחרי 1967.

הממשות של הפרט, האינדיבידואל, חוותה זעזוע אדיר. התרחש קרע של שכול, יתמות, התאפסות, התעללות, אימה, פניקה, מופקרות ושבירה של רבים, בגוף ראשון. ההסדר הסימבולי החברתי המעורער מאז 2023, ספג מכה אנושה נוספת במתקפת השבעה באוקטובר; הנחות היסוד של הציונות והישראליות והלגיטימציה למדינה ספגו מכה אדירה. הלולאות והקרסים שמחברים מנגנוני זהות קולקטיביים ובימים כתיקונם מהווים מנשא של ה”מובן מאליו”, נמצאים אף הם במצב של קרע ותעייה. מראות  החורבן והאסון ההומניטרי בעזה מחד גיסא, וההפגנות ברחבי העולם (אם של אנטישמים ואם של יהודים הזועקים “לא בשמי”, בין כשהם מבוססים על נתוני אמת מזעזעים ומחרידים בהיקפם ובין כשהם מבוססים על נתונים שקריים, פייק ניוז ודברי הסתה) מאידך גיסא – מלמדים שלעת עתה אף גורם שקול באירופה או בארצות הברית אינו מוכן להיות “העד השלישי” בעבור שני ציבורים חבולים, אלא הכול נוטים לסדרם בתבנית הדיכוטומית של קורבן ומקרבן, ובשדה הקרב של פרו-פלסטיני או פרו-ציוני. כל אלה מדגישים שאסונות בקנה מידה עצום עדיין מתרחשים; הם מדגישים את קריסת השפה ואת הצפתם אל פני השטח של רגשות רבים של פחד, חרדה, אבל, שכול, כעס, שנאה, נקמה ומאוימות, ולא זו בלבד שהם מערערים את ההווה אלא שהם עלולים אף לחסום כליל את קו האופק. 

הסיסמה “יחד ננצח” התאימה אולי לרגע של היום ליום השבעה באוקטובר או ליום המחרת, שבהם שלטה התחושה כי אנחנו כואבים יחד. אולם זהו הרגע המפצל ביותר שבו נחשף מגדל בבל של הישראליות בקריסתו; חוויות השפה המפולגת, שהיו אופייניות לשנת ההתנגדות והמחאה נגד ההפיכה המשפטית, הלכו והתעצמו במהלך המלחמה על אף גילויי הסולידריות העזים. 

מה מקומה של הפסיכואנליזה בנתונים קשים אלה? האם לנוכח הטראומה הרב-ממדית נוכל להציג שפה רב-ממדית, כזאת שתהווה מִנשא למילים שהתפרקו מתחביר ותציע נקודות כִּפתוּר חדשות, נקודות איסוף חדשות של שרשרת המסמנים שהתפרקה? שפה שתיגע בממשי ברכות, שתעז לבקר את המדומיין ותציע עוגנים לעומקים של הסדר הסימבולי השלם?  

השאלה שעולה היא איך נוכל לגשת למעשה הפלא הנפשי של עבודת ה”ריפוי בדיבור”, כאשר מעגלי דיבור כלליים של הסדר הסימבולי נמצאים במצב התפרקות איום ושבר מחד גיסא ובמצבי שתיקה עמוקים וחוסר תחביר מאידך גיסא. וכל זאת לנוכח לא-מודע רגשי סוער שמאיים להציף הכול בכאב, פחד, זעם, נקמה, ועוד ועוד. השאלה זאת מתרחבת היות שהפסיכולוגים המרפאים והמרפאות בדיבור מסתמכים תמיד על תפיסות תיאורטיות המקיימות דיאלוג עם הנחות ה”מובן מאליו” של השיח האינטלקטואלי והאתוס של התקופה ואלה קרסו אף הם, ולא רק שאינם מהווים לשון מאזניים ומבטאים קריאה צלולה, אלא מדרדרים את המצב ואת השיח. איך מתמודדים עם מצבי מצוקה אלה, שבהם רשתות הדיבור עצמו נראות סדוקות מתמיד, ובפרט בשנה האחרונה?

לנוכח הממשות הגופנית האינדיבידואלית והמשפחתית השונה מקבוצה לקבוצה, ממשות שבסתימותה מבוֹדדת ומנכרת את נשאי הטראומה והכאב זה מזה, ולנוכח המדומיין והפייק ניוז ההופך לנגד עינינו לתשתית התייחסותית לממשי שלכאורה, אנו עדים למבני-על אידיאולוגיים שבעידן שלנו נבנים לא על בסיסים ממשיים שעליהם חשב קרל מרקס, אלא נבנים מלכתחילה על יסודות של פנטזמות ופסיכוזות של שנאה המונית, ולנוכח סכנת פרשנויות גזעניות ואלימות של הדת. במצב זה המשימה היא להציב מחדש אופק של תקווה שמולו נוכל לעבוד, שכן  במצבי אסון ושבר קשים הרווח בין העצמי האינדיבידואלי ובין העצמי הקולקטיבי הוא קטן, וההישענות על העצמי הקולקטיבי כדי לשאוב כוח ותעצומות נפש היא הכרחית. דווקא בשל כך קיימת סכנת של מצג שווא שעלול להציג את העצמי הקולקטיבי הזה. 

קודש הקודשים של ריפוי האינדיבידואל וצמיחתו האישית של סובייקט, מונח בתוך מערכות חברתיות קהילתיות, תרבותיות, דתיות ופוליטיות רחבות הבונות יחד את העצמי הקולקטיבי, כאשר מערכות אלה פצועות ודורשות שיקום. ברגע של התפרקות, שבירה ושתיקה, עלינו להניח תשתיות חדשות לשפה, לעמול על לכידות מחודשת של העצמי הקולקטיבי המחורר מבלי שזה יסתכם בפתרון קל וזמין של כעס נקמה או חזון לא רציונלי. הסכנה שבחיפוש פיצוי על ערעור ושבירות אלה באמצעות התקת רגשות לכלי קיבול קולקטיביים, או התחברות מתוך המאוים לכוחות רדומים ולא מעובדים, היא גדולה. תחושת החורבן והזמן המחורר מסכנים ומאיימים על העצמי הקולקטיבי באובדן דרך או בהסתה או בהתכנסות מבודדת וייאוש או באובדן מצפן מוסרי קולקטיבי. מכלול ההדחקות הקולקטיבי כרוך בכלל שסעי היסוד בתוך החברה הישראלית שלא אוכל למנות כאן את כולם. בפרט נצטרך לתחזק ולהחזיק יחד את משכי הזמן הארוכים של החלקים השונים בחברה הישראלית ושל הישראלי-יהודי והפלסטיני, כדי לסלול דרך לקיום חדש ומתוקן, לעתיד שיש בו אופק פתוח ולא אופק סתום בפחד, נקם ושנאה. החזקה כזאת תדרוש התמודדות עם מטריצות יסוד בכל אחד מן הקולקטיבים הללו ובתשתיות עומק המשותפות לשניהם הנעוצות במקרא בקוראן ובברית החדשה, ובאופן שבו הסכֵֵמות התיאולוגיות פוליטיות המשותפות להן דורשות דיאלוג ועיבוד מרפא. 

יהיה צורך להעניק ריפוי ותמיכה בממשי, הן בממשי של הסובייקט והן בממשי של הקולקטיב. ובמה דברים אמורים? הממשי של הסובייקט – גוף האינדיבידואל הטראומטי מחד והגוף החברתי הממשי של הקולקטיב מאידך – חייב להיות מעוגן בזכויות ובהסדרים פוליטיים מוסריים. על כך ייאלצו להסכים כל המגזרים כולם כי בגופנו ובנפשנו הדבר. 

יהיה צורך לעצור את “גלישת המסמנים” הקיצונית שאנו עדים לה בימים אלה – גלישה שמתבטאת בכך שהשפה היא כאילו נוסעת אלסטית המאבדת את המובחנות של מילים ומשמעויות. כמו כן יש לאפשר הִתמכוּת חוזרת ומתוקנת ושאיבה ממי התהום של הסדרים הסימבוליים העמוקים של היהדות במגעיהם עם הפילוסופיה הכללית, ההומניזם ודתות העולם, ובנוסחאות הקשר היסודיות בין יהדות וישראליות; כל זאת במדינה המושתתת על ערכי הומניזם ודמוקרטיה ושואפת להנחיל חזון שלום לצאצאיה, כל זאת כנגד הצפת הלא-מודע הקולקטיבי ברגשות שליליים, ואל מול סכנת אובדן לכידות העצמי הקולקטיבי והשרידות החברתית וחוסנה. 

ישראל נתונה בלבו של מצב היסטורי עולמי מהקשים שידעה האנושות מאז מלחמת העולם השנייה כשהיא מעורערת ומהווה חלק מהערעור הכללי, ועלולה בכל רגע להיפגע אף יותר בתרחיש שאינו ידוע עד תום. אנו נמצאים בעיצומה של פגיעה חמורה בתכלית הקיום (ה-Raison d’etre) – בעוגן היותנו כאן ועכשיו, ברצף החוֹליות של ההיסטוריה ושל הבית לעם היהודי, ברציונל של הציונות והקמת מדינת ישראל וערכיה. עלינו לצלול לחומרים מרפאים ולצורות שפה בעמקי התודעה היהודית והאוניברסלית, כשזו אינה מבטלת את זו, אלא במצב של יהדות השלובה באוניברסליות. יש לעשות זאת מתוך דיאלוג ויכולת אינטגרציה עם מטריצות היסוד של האחר המשמעותי בישראל

שהוא העם הפלסטיני כישות השואפת להגדרה פוליטית. במרחב נוכחים שני גופים קולקטיביים שחלקי הציבור מזדהים אתם- ״ישראל״ ו״פלסטין״ כאשר ישנם קולות בכל צד הדוחקים לא רק לתבוסה ולחוסר דיאלוג אלא להשמדה בסמל ובממשות, מול מדינה ושטחים כבושים נמצאים גם ארגוני טרור קיצוניים חמאס וחיזבאללה אשר ממילא שמים להם למטרה את הערעור הבו-זמני של הממשי והסימבולי. וישנם קולות בימין הקנאי ובשמאל הפרוגרסיבי שאינם מוצאים כל הבדל בין הפלסטינים כמוכפפים לקולוניאליזם ובין החמאס כגוף טרור. 

אני סבורה שהכרח הוא לגבש שיח אינטלקטואלי חדש ששולל את דפוסי הטרור המתלבשים באוכלוסייה, וכי הדבר אינו סותר קריאות להפסקת המלחמה. טעות אינטלקטואלית היא לייצר שיח התנגדות העולה בקנה אחד עם האינטרסים של ציר ההתנגדות של איראן. לסוגיות אלה אקדיש מאמר נפרד (וראו לעת עתה את מאמרי “משולש קטסטרופלי” בתוך הזמן הזה, דצמבר 2023 https://hazmanhazeh.org.il/multi-dimensional_knot  )  התרחבות הקרע הסימבולי שבה ומערערת את הממשי ומציפה את המרחב בישראל ובעולם ברגשות קשים. 

היקף הקורבנות העצום בעזה כמו מבטיח מעגל בין-דורי הולך ונמשך של התקת זעם ושנאה לקולקטיבים אחרים ולהתרתם של עוגני היסוד המאזנים והתעצמות מעגל דמים ונקמה. בישראל, בשנתה ה-75, בסוף הדור השלישי לקיומה (אם נגדיר כל דור כ-25 שנה), ולקראת הדור הרביעי, מתחולל המשבר העצום ביותר בתולדותיה, כשאירוע של יום אחד ותוצאותיו יצרו בכייה לדורות בשני צידי המשך הערבי והיהודי. שכן גם בצד הערבי מאפייני הדור השלישי הם שיבה לזיכרון הסבא, עצמאות יתר וכעס. אלא שהפעם זהו גם דור המדיה ועוצמותיו. גם אם וכאשר יתרחש תיקון באמצעות הסכמים והסדרים פוליטיים, מישור התיקון השלם הוא מעתה רחב בהרבה ודורש עמל סיזיפי. במישור העולמי הצונאמי של האנטי-ישראליות וציונות, ובמקומות מסוימים אנטישמיות פשוטה, כבר החל לנוע, ובעידן המדיה אין דרך ממשית לבלום את התמהיל בין סיסמאות של אינטלקטואלים פוסטמודרניים ובין צבא של בוטים אוואטרים ובובות גרב המונעים על ידי אינטרסים של אסלאם פוליטי ועל ידי הציר של איראן.

מצד אחד נדרשת אפוא גישה אידיו-סינקרטית. אנו זקוקים לחומרים שאותם נוכל לשאוב ולהעמיד מחדש מול השבר ההיסטורי הקשה ביותר שידעה היהדות והישראליות מאז השואה, וביניהם נדרשת נכונות מחודשת לסדר שליחות תיקון וייעוד, הפנמת ערך הצמצום, האחווה והדיאלוג, והמושג העקרוני של פני אדם וצלם אנוש, כלומר שאיבה מן הממד התרבותי של מטריצת היסוד המשותפת. מצד שני נדרש מהלך של תיאוריה וביקורת על מושגי יסוד המאיימים לחלוש על עולמנו ואף לבלעו כליל, למתן, לעדן ולרסן מושגים כמו משיחיות וגאולה, לציין חשיבה ביקורתית על אובייקטים קולקטיביים מקודשים העלולים להפוך לבולענים, ולבלום קונסטרוקציות של דת ולאומיות ההורסות זו את זו ויחד את המרחב כולו. עלינו לפתח את מושג החלל הפנוי כמושג שעשוי להוות משענת; להתמודד עם מושגי האין והיש שנקודת האפס של כל אחד מהם היא בין היתר חיים או מוות. כל אלו מחייבים  הסדרה מחודשת של המטריצה החברתית, דהיינו ביסוסה של רשת טרנס-פרסונלית בשיח ובמעשה ופיתוחה של סכֵמה מורכבת המכילה שני גופי עצמי קולקטיבי ומכלול אינדיבידואלים הפצועים זה מזה והחייבים להסדיר את שותפות הגורל שנקראו לה. 

ובתוך ישראל, הסלידה הפוליטית הקשה ממושגי אחווה, “יחד” או “דיאלוג”, אסור לה שתוביל לסימטריה התנגדותית שתעכב את הצמיחה וההתארגנות מחדש ואת התפקיד התומך והמכיל שנועד למקצועות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה, הנדרשים הן למחויבות לצמיחת האינדיבידואל וללידת הסובייקט ופיתוח תודעה ביקורתית, הן לתמיכה בשורה של מקצועות האחראים על חוסן חברתי ובראשם מערכות החינוך והבריאות הנוגעים ללכידות העצמי הקולקטיבי, הן לסלילת היכולת הדיאלוגית בין שני קולקטיבים המשוחחים את שיח הטראומה תוך שמירה על חינוך לאותנטיות, מקוריות וביקורתיות ופיתוח מחודש של הבסיס לקיימות של  הRaison d`etre-, השמירה על החיוניות והיכולת לומר “הנני כאן”, היכולת לשאול את השאלות על שום מה ולמען מה, ולחיות חיים שראוי לחיותם. הסכנה שהבנת החוסן תשתבש גדולה מאוד, כי אין הכוונה לחזק את החוסן באמצעות מלל לאומני דתי זהותי – וזו אחת הסכנות הרובצת חוצצת וגואה. לפיכך גם את ההתנגדות למושג שלום והניסיון להדביק אותו למחנה פוליטי מסוים יש לבקר ולבלום. 

הפגיעה היא בשתי וערב שמהם ארוגה המטריצה הקולקטיבית. המסמנים התלויים לאורכם נוגעים בתשתיות התרבותיות, הדתיות והמנטליות העמוקות של ציבורים, והמסמנים הפרוסים בצירים האופקיים נוגעים להידברות, לאוסמוזה ולהטמעה בין דתות, תרבויות, ערכים אוניברסליים ומשטרים פוליטיים. התכווצות, התקפלות, קריסת המסמנים לבורות שמתחתם, או התקפלות המטריצה לסוג של חור תולעת שבו הזמן הזהותי האקטואלי המיידי הנרטיבי בולע את הזמן העמוק והנפקח לרוחב הזמן האוניברסלי והגלובלי – זהו האסון שגם כלל הגלובוס נמצא בו.

הצומת אליו הגענו  בשבעה באוקטובר הוא לולאה כפולה: פיתול גורלי של לולאת גורל קודמת שהגענו אליה מתחילת 2023. הלולאה הראשונה הייתה הפיתול הגורלי שבו מתוך עיניים עיוורות כל המגזרים קמו זה על זה. הלולאה השנייה, הפיתול השני הגורלי, היה האויבים מבחוץ.   צומת גורלי הוא צומת שבן נפגשים תהליכים שהתנהלו על צירים נפרדים, לעתים תוך הכחשה הדדית, עיוורון או היעדר מודעות, תהליכים  של התנגשות כלל הנתיבים שעליהם התנהלו בנפרד הרכבים או המרכבות האחרות של ההיסטוריה, בין אם מצב זה נוצר כתוצאה מתהליכים קצרים או ארוכים. צומת  גורלי הוא זה שבו כל כלי הרכב השונים הבאים מנתיבים בלתי נראים מתנגשים זה בזה, זה מול זה וזה באחורי זה. לצומת כזה, שיכול להתרחש בחייו של אדם פרטי וגם בחייה של אומה, אני קוראת צומת גורל. אל הצומת הזה מתנקזים כלל הנתיבים המוזנחים שהצורך בחשבון נפש נדרש בהם ולא התקיים.

התגלגלות האירוע שהתחיל בקורבניותו של היהודי הישראלי עורר צורך למצוא שפה שבה ישראל אינה נתפסת עוד בעולם כקורבן אלא כמקרבן. הקולקטיב הישראלי כולו, על כלל צבעיו וגווניו הפוליטיים, ובתוכו אנשים רבים שוחרי שלום, כאלה שהיו פעילים בהתנגדות למהפכה המשטרית, כאלה התומכים במדינה פלסטינית ומותחים ביקורת על חוסר מחשבה באשר ליום שאחרי – כולם יחד מסומנים כשייכים לקולקטיב הישראלי ומתוך כך באופן אוטומטי נתפסים כמקרבנים.  

זהו הרגע המפצל ביותר שבו נחשף מגדל הבבל של הישראליות בקריסתו; חוויות השפה המפולגת שהיו אופייניות לשנת ההתנגדות רק מתעצמות במהלך המלחמה על אף גילויי הסולידריות העזים. כל מגזר פוליטי וכל קבוצה גיבשו לעצמם שפה סגורה שהם נעים בה תוך כדי דחיית האחר. כאמור לעיל, במצב זה נשאלת השאלה האם לנוכח הטראומה הרב-ממדית שקרעה את השפה לאורכה ולרוחבה, נוכל להציג שפה רב-ממדית כזאת שתהווה מִנשא ותציע נקודות כִּפתור חדשות להתפרקותה של שרשרת המסמנים, לקרע הרוחבי ולרעד העמוק של המטריצה.

שאלה נוספת היא מה יהיו יעדיה של שפה כזאת. מנקודת המבט של הטראומה היא תצטרך לגעת ברכות בממשי, להעז לבקר את המדומיין ואת הפנטזיות הפוליטיות המובילות לאלימות הולכת וגוברת.  אבל היא תצטרך גם להציע עוגנים לעומק ההסדר הסימבולי השלם, כלומר להתמודד עם המשכים הארוכים של כל אחד מהצדדים, עם האידיאות ועם המגמות הדתיות פוליטיות השונות המאיימות להעמיק את הקרע.  

בהמשך לשאלה שהעליתי לעיל על מעשה הפלא הנפשי של עבודת ה”ריפוי בדיבור”, ובהמשך לטיעון שגם מערכות השפה פצועות ודורשות שיקום – עלינו להניח תשתיות חדשות לשפה ברגע של התפרקות שבירה ושתיקה, לעמול על לכידות מחודשת של העצמי הקולקטיבי המחורר – שלא ייסתם בפתרון קל וזמין של כעס, נקמה או חזון לא רציונלי. בפרט נצטרך להחזיק יחד את שני המשכים הארוכים של הישראלי-יהודי ושל הפלסטיני כדי לסלול דרך לקיום חדש ומתוקן, לעתיד שיש בו אופק פתוח ולא אופק סתום בפחד, נקם ובשנאה. יהיה צורך להעניק ריפוי ותמיכה בממשי ולאפשר עוגנים חדשים. אולם משום שהעבודה הזאת מונחת בתוך עבודה קהילתית חברתית רחבה, יידרשו הפעם כמה תנאים חדשים שאחד מהם כרוך בשאלת השבר בשפה הניכר במערך האינטלקטואלי של התקופה לכל אורכו ורוחבו. פירושו של דבר, שאופני השילוב בין מערכים רבים מאוד של דקונסטרוקציה יצטרכו להכיל חשיבה מחדש על קונסטרוקציות שתתכווננה לשקם מציאות גלובלית מתוך ערכים אוניברסליים, ושביכולתן לחמול על קיום יהודי ישראלי ועל קיום פלסטיני מבלי לתבוע אחד על חשבון השני, ללא כל שיח השמדה ופסילה מוחלטת של טרור ונקם ותוך התכווננות לבניית שלום ויחד מעתה ואילך. 

מול שפות שבורות ומפוצלות של כל מגזר או חברה ומול חוויות שונות מאוד של זמן ומרחב, יהיה טוב שמטריצת הדיבור בנושא תהיה מודעת לסדר ולארגון הרב שמאפשרת החשיבה הלאקאניאנית שאני מפקיעה מהחדר הטיפולי ומחזירה אותה להקשרים ציבוריים ומרחביים מצד אחד בדומה לג’ימסון, ומצד שני מאפשרת מהלך עצמאי שאינו מהסס לברור סכמות חדשות וקונסטרוקציות חדשות בזיקה הנפרשת בין יהדות ואוניברסליות והנשענת על תיאוריה וביקורת.

במסה זו נקטתי בקטגוריות הממשי המדומיין והסימבולי המרכזיות אצל לאקאן. בשדה הפסיכואנליטי הפילוסופי מהוות קטגוריות אלו למעשה חילון של קטגוריות פרשניות תיאולוגיות. באמצע ימי הביניים התפיסה המשותפת לשלוש דתות אברהם הייתה שאפשר לקרוא את הטקסט הקדוש דרך שלושה זוגות משקפיים: אלה שרואים בסיפור ממשות ריאלית (פשט), אלה שרואים בו פנטזיית דמיון (דרש או רמז), ואלה שרואים בו שיקוף של סדר סימבולי (סוד שהופנה לטרנסצנדנטי ובמודרניות המחולנת לחברה).   מסורת ימי הביניים קשרה לעיתים קרובות בין מעמדות חברתיים ספציפיים ובין קטגוריות פרשניות אלו. כך למשל, הייחוס של ההבנה הסימבולית או האלגורית לכתבי הקודש היה נחלתם של הפילוסופים או המיסטיקאים האליטיסטיים, וההבנת כתבי הקודש ברובד הריאלי יוחסה להמון. בין שתי אופציות קריאה אלה של הטקסט הקדוש ריחף “הכוח המדמה”, הדמיון, שנשלל או חויב במתח שבין השפעות אריסטוטליות או אפלטוניות. אותו שחקן מודחק שב והשתחרר כשד מבקבוק עם הדיונים הפסיכואנליטיים, ואחר כך עם השיח הפילוסופי הפסיכואנליטי. כיום, בעידן המדיה, דווקא כוח הדמיון – אותו שד של מיתוס פואטי אך בה במידה גם בעל הבית על הזיות ופנטזיות – קיבל את כוח השליט.

את מתודת אופני הקריאה הזאת לאקאן הסב מקריאת הטקסט הקדוש לקריאת כל מציאות באשר היא, ומקריאה תיאולוגית לקריאה פסיכואנליטית. אני מבקשת להציע אפשרות לקריאת המציאות בקטגוריות אלה תוך כדי הבנה שפועלים בה גם כוחות תיאולוגיים הכפופים למדומיין.

אף שהרחקנו לכת מדורם של הרמב”ם והרמב”ן, מייסטר איקהרט או אל־פראבי ואל־ע’זאלי באמצע ימי הביניים, דומה שעדיין אנו דורכים במקום מבחינת השיח הבין-דתי. קרובים זה לזה באמת קרבת נפש הם בני אותם מעמדות חברתיים בדתות השונות. הפילוסוף בדת מסוימת קרוב יותר לפילוסוף בדת אחרת מאשר להמון בדתו שלו. ההמונים הקנאים בדת מסוימת קרובים לאלה שבדת אחרת בממד תפיסת המציאות שלהם יותר משהם קרובים לפילוסוף בן דתם. קנאות מוסלמית או קנאות יהודית, שתיהן צריכות להיבלם בכל דרך, וכן יש לשלול ולבלום את לקיחת החוק לידיים, מעשי טרור וקריאות לנקמה בצד היהודי ישראלי – שיח החוזר להיות גם מעמדי-דתי ופילוסופי המלבה את מעמד הביניים של הדמיון.

מה שנחוץ לנו היום הוא שינוי השיח הפרדיגמטי של דתות אברהם. האירוע שאנו חווים הוא גלובלי, משטרי ותיאולוגי בהכרח, שכן אם נרצה ואם לא נרצה לפחות אחד הצדדים מחזיק בשיח תיאולוגי. משבר השיח של השמאל הפרוגרסיבי מחד גיסא ושל הדת הרדיקלית מאידך גיסא שאנו עדים לו כעת, שקול בחומרתו למשבר הנאורות ומסמן עידן חדש. משבר הנאורות היה כרוך בהסבת הצורות ההיסטוריות של רצח וטבח עם מזדמן למנגנון בירוקרטי מסודר המאפשר לרצוח תוך כדי שימוש בארכיון מדינת האזרחים, כפי שקרה בשואה. לנקודה זו הגיעה התיאולוגיה הפוליטית הנוצרית תוך שאירופה מסורה לרעיון הקידמה. לעומת זאת, האסלאם מסור לרעיון החזרה לעבר, אל האסלאם הטהור. התיאולוגיה הפוליטית המוסלמית מגיעה אף היא לנקודת שבר. קריאה בסורת אברהם כפשוטה, כאילו היא מתכון לסעודה במטבח, מובילה כיום לכך שמטפורות אפוקליפטיות על כבילת הכופרים בשרשראות ושרפתם, שיועדו לידי אלוהים והשטן ביום הדין, מוסבות על ידי המון קנאי לקריאה של הוראות הפעלה, של מתכון לבישול אדם, כפי שקרה  בשבעה באוקטובר באחד מקיבוצי הנגב המערבי, כאשר מימוש המטפורה הוביל טרוריסט רצחני מהחמאס לקשור אב ובנו בחוט ברזל ולשרוף אותם יחד כמתואר בסורת אברהם בקוראן. זהו הרגע התיאולוגי הפוליטי המוסלמי בשיאו. במילים אחרות, היעד של המאבק הבין-דתי המשותף הוא החזרת כתבי הקודש לקריאות מטפוריות אלגוריות רוחניות ובלימת מימוש המטפורה של האחר.

פוגרום המבוסס על רדיקליזם ריאליסטי חסר כל עכבה מוסרית מצד החמאס, הוביל לכניסת צה”ל לעזה. שכן לא רק שמדינה דמוקרטית איננה יכולה להשלים עם קיומה של עיר טרוריסטית כזאת קילומטרים אחדים מן הגבול, אלא שתבוסה מידי חמאס פירושה במוקדם או במאוחר אובדן מוחלט של ישראל כישות פוליטית בעלת כוח הרתעה במזרח התיכון. מדינה דמוקרטית יכולה להתקיים מול עיר טרוריסטית רק בגיבוי עולמי של מדינות השוללות את קיומם של גופי טרור, גם אם הן דוחקות באותה מדינה דמוקרטית להגיע להסדר פוליטי מיידי מול שטחים ואזרחים שכבשה בעבר. 

העידן הנוכחי מבקש מאיתנו לשרטט שפה ואתיקה חדשות גם כמסמנים וגם כמסומנים, גם כמעמדות דתיים וחברתיים, גם כאליטות אינטלקטואליות באקדמיה, גם בתיחום המטפורות, וגם כמדינות וגם כבריתות בינלאומיות. גם את חזונו של קאנט על שלום עולמי, שלום נצחי, יש לעדכן, בדומה לתפילתו של ר’ מאיר – ייתמו חטאים מן הארץ ולא ייתמו חוטאים. העולם כולו נתון בצבת החוויות האינטנסיביות של דתות אברהם, שתפסו את העקדה משני הצדדים – מצד הקורבן ומצד המקרבן. הנוצרי-המערבי המשיחי בדמותה של ארצות הברית, משתוקק לתקן את עוול השואה, אבל מודע לכך שהמשחק מתנהל ביותר מזירה אחת. ארצות הברית מבקשת להיות המכפר מעצם היותה תומכת, ועם זאת היא נתפסת כעת כמקרבן; המוסלמי הוא הקורבן והמקרבן גם יחד; והיהודי נצלב שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, ומסומן כמקרבן מאז קמה מדינתו. יש לישראל חוב מוסרי לישות הפלסטינית ויש להשלים בהקדם הסדר פוליטי בעניין זה, אולם כעת הישראלי היהודי הנצלב במלחמת אין ברירה, ועתיד להפוך קורבן של הפעלת כוחו מתוך ריבונותו על קבוצת טרור קיצונית המשחקת בדרך צינית את משחק המוכפף הלאומי.

סכנת המשולש הבין-דתי הפעיל מתעוררת שוב בכל עוזה. הסכנה הגדולה היא שהיהודי כקורבן נדחף יותר ויותר לעמדת המקרבן; מראות האסון בעזה כבר בונים, ועוד יוסיפו ויבנו, פנטזמה קיצונית חדשה שבה עלול להיגזר על היהודי העולמי – בבחינת מסומן – גזר דין שמד חדש מכיוונים חדשים, מהשיח האקדמי ומנתינות הלב של אזרחים יוצאי הקולוניאליזם שהגיעו למערב, שחלקם נשאי פשעי שנאה בכוח (בניגוד לימי הביניים אך בזיקה למודל ששורטט בהם: כאן הפילוסוף כפוף להמון כמלכו, הפילוסוף שב ומעצים את ההמון לפעולה). מתבקשת אפוא בלימה בקנה מידה עולמי.

ברמה של תיאוריה וביקורת – ההבחנות בין ממשי מדומיין וסימבולי; בלימת תהליכי חזרה של הדת ליסודותיה המיתיים-ריאליים והבנתם כפשוטם – צריכה להיערך על ידי אנשי דת מחד ומאידך על ידי אנשי שמאל פרוגרסיבי הערים למה שהם נותנים לו את דיברתם, כמו גם למהות השתיקות ולסוג שיח אינטלקטואלי פוסט-מודרני הם מציעים ולמה שהוא מדרבן.

ברמה של שיח בין דתי וחיפוש מטריצה משותפת לשני המשכים השונים העגונים לעומקם בדתות ותרבויות שונות, מתבקש לחזור לנקודת שיא של מטריצה משותפת בהיסטוריה התיאולוגית הטרום פוליטית מודרנית של העמים ולפתח שיחה משם. נקודת השיא בפילוסופיה של ימי הביניים בין יהודים ומוסלמים הייתה פיתוחה של תיאולוגיה שלילית וחיובית שהיא מטריצה עקרונית ליחסי זהות ואוניברסליות והאופן שבו מהאחר המשמעותי נגזרת האחריות לאח.

ביקורת תנאי השיח היא הביקורת של היחסים בין הממשי, המדומיין והסימבולי. צירי פירוש אלה, הקריטיים למשנתו של לאקאן כמו גם לדיון הפוסטמודרני של ג’ימסון, חוזרים גם הם לאותה צומת עקרונית של התיאולוגיה הימי-ביניימית שהתקבלה על ידי יהודים מוסלמים ונוצרים. שלוש דתות הספר הסכימו שכל טקסט כפוף לארבעה או שלושה רבדי קריאה, סוגי צופן או השלכה, ואלו הופכים דומיננטיים לדיון בנפש אצל לאקאן וחייבים בימינו לעבור סוג של קריאה אוונגרדית חדשה בזיקה להשתנות תמונת העולם.

כעת ההמון הכפוף למדומיין והפילוסוף משרתים שניהם את המלך, את האינטרס הפוליטי. זהו רגע כשל מערכתי חמור מאין כמותו. לו זו בלבד שאנו עדים לקריסת המסמן-מסומן בשפה, אלא גם שמרוב פרוגרס אנו עדים לתנועה שוללת דיאלקטית: רגרסיה ליחסי מסומן-מסמן בין בני אדם. במילים פשוטות, מדובר על חזרה לסימון ביולוגי גזעני של בני מוצא אתני מסוים. משמעותה של תופעה זו היא שהאליטות האקדמיות (המייצגות לכאורה את האינטלקטואל/הפילוסוף) משמשות כלי משחק בידי ההמון השיכור. סוגיות יסוד מראשית צמיחת החשיבה הפוליטית חוזרות לעינינו. שפה היא מציאות.

כפי שציינתי, להערכתי כל התנאים לשינוי יהיו קשורים בבריתות, בהסכמים ובקואליציות חדשות. אמנה חלק משינויי הדגשים המתחייבים מעתה במרחב הישראלי.

• שיחות אינטלקטואליות בין אסכולות פסיכולוגיות שונות בישראל והתרמות הדדית.
• חידוד השאלות של תהליכי ריפוי -דורי בשני הצדדים, יהודי וערבי.
• חיפוש ההזנה בין כלל המקצועות המנחילים תמיכה לחברה, למורים, לרופאים ולפסיכולוגים.
• דה קונסטרוקציה ליחסי דת ולאומיות.
• קונסטרוקציות מיסטיות אוניברסליות חדשות המעמידות דת ולאומיות כל אחת במקומה ולא כתמהיל זהותני חוסם דיאלוג.

כל אלה ידרשו בניית מערכי לימוד חברותות ומעורבות אינטלקטואלית.

ומהו הממשי לצורך העניין? מחד גיסא זהו גוף האינדיבידואל הטראומטי ומאידך גיסא הגוף החברתי שחייב להיות מעוגן בזכויות ובהסדרים פוליטיים מוסריים. יהיה צורך לעצור את גלישת המסמנים ולאפשר הִתמכוּת חוזרת ומתוקנת ושאיבה ממי התהום של הסדרים הסימבוליים העמוקים של היהדות במגעיהם עם הפילוסופיה הכללית, ההומניזם ודתות העולם, ובנוסחאות הקשר היסודיות בין יהדות וישראליות במדינה המושתתת על ערכי הומניזם ודמוקרטיה ושואפת להנחיל חזון שלום לצאצאיה. 

עלינו לצלול לתוך החומרים המרפאים וצורות השפה שבעמקי התודעה היהודית והאוניברסלית מתוך דיאלוג ויכולת אינטגרציה עם מטריצות היסוד של האחר המשמעותי כשני גופים קולקטיביים, כלומר שאיבה מן הממד התרבותי של מטריצת היסוד המשותפת. שני גופי עצמי קולקטיבי ומכלול אינדיבידואלים הפצועים זה מזה, חייבים להסדיר את שותפות הגורל שנקראו לה ולהתמיר אותה לקראת יעוד חדש, שפה חדשה ומרחב מרפא בקפיצה קדימה מבחינת יחס בין הדתות במזרח תיכון חדש הזקוק לכל מערכי הריפוי הרוחני ולמבני השפה החדשה שנוכל להציע לו. 

(הדברים מעובדים מתוך הרצאה שניתנה במכללת שנקר בכנס השנתי לעיצוב: שבעה חודשים, מאי 2024: “מתוך מלחמה – החלמה: כיצד לחלום את עצמנו מחדש”)