בימים אלה, שנה אחרי השבת השחורה, הכואבת והמדממת של השבעה באוקטובר 2023, העם היהודי בישראל ובעולם במצב עוד יותר קשה. ישראל במצב של מלחמה רב חזיתית נגד אויבים חיצונים רבים שמבקשים מפורשות להשמידה, ויהודי העולם מתמודדים עם גלי אנטישמיות קשים ביותר. לאיום החיצוני מתווסף בחברה הישראלית האיום הפנימי -עוד יותר גרוע ומדאיג- של ערעור האחדות והסולידריות בגלל המאבק בין אינטרסים פוליטיים סקטוריאליים, מאבק שמתבטא בריב אידיאולוגי, דתי ומוסרי שמביא לפילוג הולך ומחריף. ברור לרובנו שהאיום המסוכן ביותר להמשך קיומנו הוא האיום הפנימי שהיה ללא ספק אחד הגורמים העיקריים להתקפת אויבינו החיצוניים בשבעה באוקטובר. כפי שהכריזו בגלוי, הם פעלו מתוך הבנה שעקב המשבר הפנימי וחוסר אחדותה של החברה הישראלית, היא לא תצליח להתגונן נגד התקפה מכמה חזיתות בו בזמן.
למזלנו, הצורך להתמודד עם התוקפים החיצוניים גרם לחברה הישראלית להתאחד ולהצליח להגן על קיומה הודות להתאוששות מהירה של הצבא אחרי המחדל המחפיר של היום הראשון וגם, למעשה, להתעוררות ערכי המסירות וההקרבה הטמונים בנפשם של רוב האוכלוסייה האזרחית, יהודים ולא יהודים כאחד. זה איפשר לנו לעמוד בהצלחה נוכח אתגרי השעה ולהציל את המדינה, אבל במהלך החודשים הארוכים של המאבק הזה חוזר ומתברר בכל חומרתו המשבר הפניני הנ"ל של החברה, מצב שעלול לשוב ולהחליש אותה בעתיד נגד התקפות חוזרות מצד אויביה החיצוניים.
המודעות לבעיה הזאת ולבעיות מוסריות ורוחניות אחרות הקשורות למצבי המלחמה והמאבק הגלוי והסמוי עם מי ששולל את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל ו/או, בכלל, את זכויות האדם השוות של היהודים בעולם, גורמת אצל אנשים רבים –ובמיוחד אצל אנשי רוח, אנשי דת, סופרים ואמנים, להתעוררות של שאלות קשות על היחס הראוי בין התכנים הלאומיים, הדתיים והאנושים האוניברסאליים בזהות היהודית, על המשך קיומם של ערכים משותפים בחברה הישראלית, ובכלל על המשך קיומו של העם היהודי ועל מעמדו בין יתר עמי האנושות. לשמחתנו, מתוך הצגת השאלות הקשות האלה, במקביל לתודעת המשבר –ודווקא מתוכו- אנחנו עדים להתעוררות של חיפושי דרך למציאת דרכים חדשות של התמודדות עם המשבר, ביניהן בקשת גיבושה של הגות יהודית שמקבלת אחריות לדיון ולהצגת דרכי טיפול ואולי תיקון לבעיות הללו.
אני מברכת על הקמת כתב העת "שפה חדשה", המניפסט שלו מבטא במטרותיו בצורה הטובה ביותר את חיפושי הדרך הללו בשאיפה ליצור מסגרת שתרכז אותם.
ברצוני לחשוב כאן מחדש על שאלת החידוש וההגשמה של ההומניזם העברי בישראל.
שני הוגים התנגדו לרעיון ההומניזם העברי כל אחד בדרכו: יוסף קלוזנר וז'קלין כהנוב. אפתח את הדיון שלי בהם: הן קלוזנר, הן כהנוב, התנגדו לרעיון "ההומניזם העברי" כביטוי של ההומניזם המודרני המערבי, הומניזם מילולי שקיבל ביטוי במעשים הנוגדים לזכויות השוות של בני אדם השייכים לעמים ולתרבויות שונות.
קלוזנר גיבש עמדה של העדפת הלאומיות היהודית על פני ההומניזם, כלומר, דחיית מימושו של החזון האנושי האוניברסאלי של היהדות לעתיד לבוא, כדי להגן בהווה על קיומו של העם. ניתן לראות את עמדתו ככזו שהתגבשה לאור נסיבות זמנו ולאופן בו תפס את הסכנות החמורות להמשך קיומו של עם ישראל בארצו.
בביקורתה על ההומניזם האירופי "המתנשא" ביקשה כהנוב, ילידת מצרים ומי שהתחנכה בה חינוך קוסמופוליטי, לכונן בארץ הומניזם רב-תרבותי שתהווה גשר בין התרבות היהודית שהתפתחה במערב ובין התרבות היהודית שהתפתחה במזרח, מתוך קבלת ערכים מוסריים משמעותיים של המערב, כגון הפמיניזם, בהתאם לקודים התרבותיים המזרח-תיכוניים של ההקשר המקומי.
אני סבורה כי חשיבת ההומניזם העברי מחדש היא חיונית לנו. בדברי שלהלן אגש לשאלת היסוד בספרו של חנוך בן פזי, הומניות עברית – ההומניזם היהודי (2023) דהיינו: האם ניתן לפתח מחשבה יהודית הומניסטית ישראלית שתוכל לעזור לנו להתמודד עם הפרובלמטיקה המורכבת של חיי עם שחזר לארצו והקים כאן מדינה שביקש לגבש כמדינה יהודית ודמוקרטית, כלומר, מדינה נאמנה למסורת יהודית ובו בזמן מדינה שוויונית וליברלית, מסוגלת לפתח דו-שיח של הבנה וסולידריות עם יתר העמים והמדינות. אפתח שאלה זו בדרכי שלי.
אחרי השנה הקשה הזאת אנחנו מודעים אפילו יותר לסכנות החמורות של המשבר הפנימי בחברה הישראלית בגלל חוסר האחדות והפילוג הקשה בתוכה בין תפיסות שונות וגם מנוגדות ביניהן על היהדות, הציונות, הזהות היהודית ומצבו של העם היהודי בישראל ובעולם. הדיון בנושא ההומניזם העברי יכול, כאמור, להוות נקודת-מוצא להתבוננות חדשה מותאמת לנסיבות החדשות של קיומנו. עלינו להבין שההוגים בהם דן ספרו של בן פזי: מרטין בובר, עמנואל לוינס, אנדרה נהר, א.ד.גורדון, הראי"ה קןק, הרב ליאון אשכנזי (מניטו), שמואל הוגו ברגמן ועקיבא ארנסט סימון, כולם בני המאה ה-20, התמודדו –כל אחד בדרכו- עם משבר ההומניזם המערבי ומתוך הביקורת כלפיו הם גבשו את התפיסות שלהם. עלינו כעת, במאה ה-21, להתמודד בהקשר הפילוסופי עם המשבר של התפיסות הפוסט-מודרניות שצמחו בהגות המערבית אחרי שנות ה-70 של המאה ה-20. התפיסות האלה, מתוך ביקורת חריפה נגד יסודות בסיסיים של ההומניזם המודרני כגון האמונה בתבונה האנושית כבסיס משותף לכל בני האדם, בסיס שאמור היה לאפשר הבנה וסולידריות בין יחידים ובין עמים ותרבויות; ועל יסוד ערעור תוקפם הכללי של ערכים ומושגים כמו האמת והצדק, וערעור ערכו של היסוד הלאומי בקיום העמים, הגיעו ברובן, למעשה, לגישות אנטי-הומניסטיות, או לפוסט-הומניזם מופשט שאינו מסוגל לענות לבעיות הממשיות של הקיום האנושי. ובנוגע לקיום של העם היהודי ושל מדינת ישראל ההגות הפוסט-מודרנית קיבלה ביטוי בגישות פוסט-ציוניות. כבר משנות ה-90 של המאה הקודמת ביקר אליעזר שביד בחריפות את התפיסות האלה והצביע על הסכנות הכרוכות בהן להמשך קיומו של העם היהודי בישראל ובעולם. והוא הדגיש את הצורך לכוון מחדש את המחשבה –ובעיקר את החינוך ואת התרבות בארץ- לקראת גיבושה של הגות יהודית הומניסטית שתבסס דו-קיום אמיתי בין חלקיה השונים של החברה הישראלית , הגות דמוקרטית, פלורליסטית וסובלנית מושתת על תכנייה הלאומיים והדתיים-תרבותיים של הזהות היהודית ומקורותיה, בהתאם לערכים האוניברסאליים של ההומניזם הכללי, כגון תפיסת האדם –כל אדם- כנברא בצלם, ומכאן כבודו, חירותו ואחריותו למעשיו בעולם.
בספרו 'נורמות הקיום של העם היהודי בזמן החדש', דן שביד במשבר הפנימי בחברה הישראלית כמשבר המאפיין חברה מושפעת לרעה בכל הערכים "האליליים" של התרבות הפוסט-מודרנית: האגואיזם הפרטי והלאומי, התועלתניות והפרגמטיזם, שמהווים רקע, לדעתו, לבעיות הבוערות בה בנוגע, למשל, ליחס לערבים ולפלסטינאים וגם לפילוג בין חילוניים ודתיים. שביד שאל בכתבים אחרים שלו למה להמשיך לאמץ בארץ את ההגות הזאת במקומות שקיבלו אותה, בעיקר בשיח האקדמי והתרבותי, ושאל: "האם לא מוטב לקיים ולהמשיך הישגים חברתיים, לאומיים ותרבותיים שהושגו בדרך הגשמתה של הציונות וליישמם מחדש?". כלומר, למה לא לפנות חזרה לעקרונות של הציונות, בייחוד של הציונות התרבותית, שעדיין לא התגשמו, לחדשם וליישמם כדי לארגן מחדש את חיי החברה והמדינה בישראל לאור הערכים היהודיים וההומניסטיים האלה?
במאמרו 'מעבר לכל – מודרניות, ציונות, יהדות',הסביר שביד שהאידיאולוגיה המכונה 'פוסט-ציונות' מופיעה במגוון של צורות, אבל היא מקבלת ביטוי מנוסח ומגובש ביותר בהתנגדותה העוינת לציונות, עמדה מסוכנת מאוד לדעתו. למה?
הסכנה לעתיד ההגשמה הציונית, וממילא לעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, היא מוחשית. הציונות אמנם השיגה הישגים מרשימים אבל היא רחוקה מהשלמה וייצוב. עדיין עומדים לפניה מבחנים קריטיים שיקבעו אם וכיצד תהיה ישראל מדינה יהודית; אם וכיצד תתגבר על הפיצול המואץ על ידי תהליך השלום, בין אם ישיג את מטרתו (הציונית) ובין אם ייכשל; אם וכיצד תיקלט העלייה מארצות חבר המדינות העצמאיות ומארצות מצוקה אחרות.—ההשלכות הנובעות מכאן למשמעותה של ה'פוסט-ציונות האידיאולוגית, האנטי-ציונית וה'פוסט-יהודית', ברורות כל צורכן. כמו ה'פוסט-מודרניות האמריקאית, שאותה היא מחקה, מוליכה ה'פוסט-ציונות' האידיאולוגית אל "מעבר" להישיגים החברתיים, התרבותיים והמדיניים של הציונות בלי להציע המשך בשום כיוון. המטרה היא להישאר 'מעבר'. כלומר – לא לשאת באחריות לא לחברה היהודית כקבוצה, לא לתרבותה ולא לגורל העם הנושא אותה. באופן זה ה"פוסט-ציונות" האידיאולוגית מגלמת את הניכור בעצם הווייתה. מסתכמים בשלילה זועמת שאין חיוב בצדה.
לדעתי, יש מקום לעיון מחודש בביקורתו של אליעזר שביד על ההגות הפוסט-מודרנית ועל התפיסות פוסט-ציוניות, בקורת שנכתבה לפני 35 שנה מקבלת כיום פרספקטיבה חדשה נוכח הבלבול האידיאולוגי והמוסרי שמקבל ביטוי בהתנהגות של אנשי רוח וסטודנטים "פרוגרסיביים" באוניברסיטאות החשובות בעולם, כשמבקשים כעת "צדק" ומפגינים נגד מדינת ישראל ובעד הטרור העולמי בהערכת מלחמתה הנוכחית של ישראל נגד חמאס וקבוצות טרור אחרות המבקשות מפורשות להשמידה.
ההתמודדות עם משבר ההגות הפוסט מודרנית חייבת, לדעתי, להתרחש קודם-כל במישור הפילוסופי ומשם לפלוש למדעי האדם המושפעים מימנה ומשפיעים על גיבוש דעת הקהל בעולם. למה במישור הפילוסופי? כי ההגות הזאת מערערת ולמעשה שוללת את היסודות העיקריים של הפילוסופיה מתחילתה: בקשת האמת ואמונה בתבונה האנושית מסוגלת לא רק להכיר את המציאות אלא גם להעריכה, להבחין בין אמת ושקר, בין טוב ורע ובין עובדות ופרשנויות, כדי להיטיב עם חיי האדם –כל אדם- לטובתו ולטובת המשך קיומו וקיום העולם.
על הפילוסופיה, לדעתי, לבחון בחינה מעמיקה בייחוד את התפיסה הרלטיביסטית של האמת הטוענת שלכל יחיד ו/או קבוצה האמת שלהם, לכן קיימים רק נרטיבים שונים –כביכול כולם לגיטימיים- לפי קודים סכמתיים מסוימים. השפעת התפיסה הזאת מסבירה, לדעתי, חלק מן הבלבול המושגי, הערכי והמוסרי המאפיין, כאמור, את הערכת המציאות בשיח הכביכול פרוגרסיבי להגנת זכויות האדם של אנשי רוח בולטים בעולם ושל רבים מחברי מוסדות הבין-לאומיים כעת.
על הפילוסופיה, לדעתי, הזכות –וגם החובה- להגן על עצמה ועל יסודותיה ונוכח התפיסות האנטי הומניסטיות הנ"ל לפתח חשיבה ביקורתית מסוגלת, למשל, לבחות מחדש את ההומניזם המודרני ולקבל ממנו תכנים וערכים שניתן לחדש ולהגשים בהתאם לנסיבות ההווה מתוך מחויבות להמשך קיומה של האנושות ולשיפור חיי האדם בכלל.
ההתמודדות הפילוסופית הזאת חייבת, לדעתי, להתקיים במימד כלל-אנושי, לא רק כתגובה של אדם או אסכולה מסוימת –כגון המקרה של יורגן הברמאס-, כי השלכות המשבר של הפוסט-מודרניות מורגשות בהיקף הבין-לאומי והכלל-אנושי. דיון פילוסופי בין אנשים השייכים לעמים ותרבויות שונים יכול לתרום לגיבוש דרכי הבנה והסכמה מחודשות על ערכים הומניסטיים משותפים כגון כבוד האדם, קדושת החיים ובקשת שלום עולמי, לא רק בצורה מילולית אלא כדי לתרגם אותם תרגום מעשי, חברתי ופוליטי בחיי האדם ולהביא אולי ליצירת צורות חדשות של התארגנות החיים האנושיים לטובת כולם.
ובהקשר חיינו בארץ, מתוך מודעות כואבת למשבר הנ"ל בקיומנו כעם וכמדינה בימים הקשים האלה ומתוך הבקשה לשינוי ולגיבוש מחשבה חדשה לתיקון אפשרי של הבעיות האלה, נדמה לי, כאמור, משמעותי מאוד להכיר ולהבין את הרעיון-האידיאל שמרטין בובר ועמנואל לוינס הגדירו מפורשות כ"הומניזם עברי", במטרה –מי ייתן- לחדש ולממש אותו בהתאם לנסיבות החיים שלנו קודם-כל כאן ועכשיו, כלומר כ"הומניזם עברי ישראלי", כפי שהיינו יכולים להגדיר, לדעתי, את תפיסתו של שביד בהתמודדותו עם משבר ההגות הפוסט-מודרנית והפוסט-ציונית. ניתן, לדעתי, להעריך את א.ד.גורדון כחלוץ וכונן את ההגות ההומניסטית הישראלית הנכספת בקריאתו בנאומו המפורסם "עם-אדם" בפראג ב-1920 –בעברית ובשם עם ישראל וארץ ישראל- ליצור עם יהודי בשם ולשם האנושות בהתאם לאידיאל האדם והעם שבמקרא. ובלשונו של גורדון:
אנחנו היינו הראשונים שאמרנו: אדם, "אני" אישי בצלם אלוהים: עתה, בשעה הרת עולם זו לנו ולכל האנושות, אנחנו צריכים לומר, אנחנו צריכים לברוא חיים לאומיים כאלה, שהם יאמרו: עם-אדם, "אני" לאומי בצלם אלוהים. כי באין עם-אדם, באין אני לאומי בצלם אלוהים, אין אדם, אין "אני" אישי בצלם אלוהים.
משמעות הרעיון הזה כעת, לדעתי, שאיפה לקיום הומניזם לאומי –לא לאומני-, מתוך אמונה שעתידה של האנושות תלוי במימוש המיטבי של כל העמים שמהווים אותה, לטובת כולם. חשוב ביותר בהקשר הזה, לדעתי, לזכור ולענות –במידת האפשר- לטענות מבקרי הרעיון כגון קלוזנר, כהנוב ואחרים, כדי לפתח לא רק הגות אלא גם עשייה למימוש הומניזם קשוב ועונה לבעיות הקיומיות של כל חלקי העם והמדינה מתוך המשך גיבושה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מדובר גם, לדידי, בהומניזם שמכיר בערכה של החוויה הדתית בחיי האדם, חווית האמונה, ועל בסיס הכרה זו דואג לקיום דו-שיח בונה לא רק בין יהודים דתיים וחילוניים, אלא גם בין כל הזרמים הדתיים של היהדות היום וגם, מי ייתן, עם האמונות האחרות בארץ ובעולם. למימוש התפיסה הזאת חייב ההומניזם העברי, כאן ועכשיו, להתמודד ולהילחם נגד פרשנויות מצמצמות של היהדות והציונות שמוצאות ביטוי באידיאולוגיות לאומניות ובתפיסות דתיות דוגמטיות וקיצוניות. הגשמת הרעיון הזה –בעיקר דרך החינוך, פורמאלי ובלתי פורמאלי- עשויה להביא לדו-קיום אמיתי ולדו-שיח בונה קודם-כל בין היהודים לבין עצמם, ואחר כך בין יהודים ולא יהודים בארץ, גם בינינו לבין שכנינו הקרובים והרחוקים, ובהמשך בינינו לבין יהודי העולם וכל מי שירצה בכך מתוך העמים, האמונות והתרבויות השונים.
הצעתי זו מתכוונת, אם כן, לתיקון אפשרי של יסודות האחדות והסולידריות שהיו קיימים בחברה הישראלית והתקלקלו בגלל סיבות שונות במהלך שנים רבות, במטרה לאפשר חיים יותר טובים לנו ולדורות הבאים. כמובן, לא קל להגשים רעיון כזה, אבל נדמה לי שבמצבנו הקשה הנוכחי ראוי להכיר את הרעיון, להבין אותו ואולי לחדשו ולנסות להגשימו, כאמור, בהתאם לנסיבות שלנו. מעבר לקריאה לכל אחד/אחת לתרום לכך בדרכו/דרכה, כדי להיטיב, לשפר ולתקן את דרך חיינו ביחס לאחרים –יחידים ועמים- במיוחד בינינו לבין עצמנו בחברה הישראלית היום, חיוני, לדעתי, לצורך גיבושה של הגות שמקבלת אחריות להצגת דרכי טיפול ואולי תיקון לבעיות הקשורות להמשך קיומנו כעם וכמדינה, להמשיך ולפתח תפיסה ביקורתית מסוגלת לבחון מחדש הן, כאמור, את תכניו וערכיו של העידן המודרני והן את תכניו וערכיו של העידן הפוסט מודרני, כדי לקבל מהם את התכנים והערכים המשמעותיים בשבילנו כדי ליצור תשובה חדשה לבעיות העידן החדש שלנו מתוך דו-שיח יוצר עם העמים והתרבויות האחרות. זה יכול להביא לעתיד יותר טוב לכולנו.