פתח דבר
בדברים שלהלן, שנכתבו מתוך הוויית התנועה הקיבוצית כיום ובמיוחד לאחר השבעה באוקטובר, אציע התבוננות מחודשת על עקרונותיהם הבסיסיים של הוגי ומובילי הציונות הרוחנית כמפתח לחשיבה על תפיסת החיים בהווה. זאת לאור העובדה שהציונות המדינית מיצתה זה מכבר את עקרונותיה וכרגע פתרון אפשרי למשבר מדינת ישראל שהוקמה לאור עקרונות אלה ניתן למצוא בחזרה אל עקרונות הציונות הרוחנית שלאורה ניתן לחשב מחדש את המחשבה הציונית בכללותה.
כמורה ומחנך זה עשרים שנה בתיכון הרטוב שבקיבוץ צרעה ובוגר תכנית רביבים של האוניברסיטה העברית להכשרת מורים להוראת מקצועות היהדות בבתי הספר הממלכתיים, וכן כמי שחווה החל מתקופת הלימודים בתיכון משבר זהות שהוביל אותי לעיסוק בזהות היהודית החילונית, הגעתי לתובנה שמקריאה עדכנית בהגותם ובפועלם של הוגי הציונות הרוחנית (כולל התבוננות בנקודות החולשה שלהם) ניתן לחלץ כלים לגילוי וחיבור מחדש של הקהילות הישראליות אל עצמן ואל מהות היהדות כהיסטוריה וכתרבות המעניקה תוקף לחיפוש הציוני.
הדיון שלהלן הוא תחילתו של תהליך חשיבה לקראת ההתמודדות המורכבת עם שאלת הזהות הישראלית היהודית, בעיקר בהקשר של הציונות החילונית בישראל. אתמקד בהגותם של שלושה נציגים מרכזיים של זרם הציונות החילונית – אחד העם, חיים נחמן ביאליק וא.ד. גורדון. הרכיבים אותם אני מחלץ ממוקד גישתו של כל אחד מהם הם: מאחד העם – רעיון המרכז הרוחני, מחיים נחמן ביאליק – רעיון השפה כתשתית מאגדת, ומא"ד גורדון, רעיון החוויה כעומד במרכז הקיום;, כל אלה זורמים לעולמו של היחיד; אני מבקש להעמיד אותם בלב חוויתו הרוחנית של היחיד כמרכז לעצמו ולהתחיל לתהות על השאלה כיצד לרקום מהם מארג שיכול להציע בעתיד מבנה של קהילה המציעה מבנים קולקטיביים חדשים, כאלה המחוייבים לארץ ולמדינה ככלי לרעיון המרכז הרוחני.
במחקר קיימת הסכמה באשר לזיהוי ראשית הציונות הרוחנית עם אחד העם שהציב את הציונות הרוחנית כאלטרנטיבה דיכוטומית לציונות המעשית שבה דגל לילינבלום, יורשו של פינסקר בהנהגת חיבת ציון, תוך שהוא מתנגד לניסיון לייצר חברה יהודית לאומית בארץ ישראל. במקום עמדה דיכוטומית זו אני מבקש להציג את הציונות כתופעה מורכבת ורבת פנים, אשר להבנתי כבר משלביה הראשונים ניתן לזהות בתוכה ביקורת עצמית ותפיסות אידיאולוגיות שונות. פרספקטיבה שכזאת יש בכוחה להתקדם לתובנות שאינן דיכוטומיות ולבחינת מעגלי זהות קונצנטריים ותהליכיים שאינם מבוססים על הגדרות סגורות, אלא על השפעות הדדיות. אפנה עתה לדיון בשלושת ההוגים שהמאמר מתייחס אליהם, במטרה להאיר את הרלוונטיות שלהם לימינו אנו.
המרכז: אחד העם (אשר צבי (הירש) גינצברג, קייב 1856 – תל אביב 1927)
"התרכזות הרוח הוא חזיון פסיכולוגי ידוע, ופירושו: התגברות איזה עניין רוחני בעמקי הנפש על יתר הענינים שבה, עד שמגיע באופן בלתי מורגש לאחדם כולם מסביב לו, לשעבד את כולם למטרתו המיוחדת לו ולשנות תכונותיהם לפי צרכיו."
(אחד העם)
אף שטענתו המרכזית של אחד העם, לפיה יש להקדים את העיסוק בשאלת אופייה ורוחה של היהדות לפתרון בעיותיהם המעשיות של היהודים, לא נתקבלה על ידי הזרם המרכזי בציונות הייתה לתפיסתו הרוחנית-תרבותית השפעה עצומה על עיצוב התרבות והחינוך שהתפתחו בישראל מאז ראשית הציונות. אחד העם הקים את תנועת "בני משה", שמטרתה הייתה פיתוח מרכז רוחני ובו עילית לאומית המודעת להיבטים התרבותיים והרוחניים של החיים היהודיים המתחדשים בארץ ישראל. בישראל קמה לבסוף מדינה ולא מרכז רוחני, ובמקום העילית הלאומית נוצר בה המרכז היהודי הגדול בעולם, אשר השפעות תפיסותיו של אחד העם ניכרות בו בתחומים רבים: החל מהקמת בית הספר העברי הראשון ביפו בשנת 1889, בהשפעתם "בני משה" ועד לביסוס מערכת החינוך במדינת ישראל, על דרכי, תכני וסדר הלימוד שהציע אחד העם, שכתביו אף נכללו בתכנית הלימודים עד שנות השמונים של המאה העשרים.
כאמור, החל משנת 1889 תכנן אחד העם הקמה של מרכז רוחני בארץ ישראל במטרה לקדם את תחיית היהדות לאחר בירור מהותה המתחדשת ולהפיץ את ערכיה המעודכנים אל יהדות התפוצות יהודים ככוח שייחבר בין הקהילות היהודיות השונות ובינם לבין היהודים בארץ ישראל. כיום, שבעים ושש שנה לאחר קום מדינת ישראל וביסוס שפתה, תרבותה ומוסדותיה (וביניהם מערכת החינוך והצבא), להבנתי המרחב היהודי הישראלי עדיין נתון במצב של חוסר חיבור פנימי שמחליש את מדינת ישראל לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה מעשית.
על פי אחד העם, החיבור בין חברי כל הקהילות היהודיות בעולם בזמנו לבין התבנית הכללית שהציע שתתוחזק על ידי המרכז הרוחני בארץ ישראל אמור היה להיות "הרגש היהודי" – חיבור ראשוני טבעי ובלתי ניתן לניתוק שקיים בלב כל אדם יהודי. רגש זה, שאחד העם ביקש לעורר ולהעצים מצוי, לתפיסתו, עוד קודם לכל פעולה חיצונית עליו בהקשרו הלאומי, המהווה את זיקת השייכות של כל יהודי כלפי הכלל.
התשתית הרוחנית המשותפת עליה דיבר אחד העם מעסיקה אותי כבר למעלה מעשור. כעת –
כשנה לאחר אסון השבעה באוקטובר, כאשר השבר האישי והשבר הלאומי מורגשים בלבבות עם ישראל כולו, על קהילותיו השונות – היא הפכה לצורך קיומי ממשי והכרחי על מנת לתת פשר, כיוון ומשמעות לחברה הישראלית, לקהילות ולפרטים המרכיבים אותה. הקטסטרופה שהתרחשה בשבעה באוקטובר 2023 צרבה את ההבנה שהממד הפוליטי לא מסוגל לפתור את מצב החירום המתמשך שמדינת ישראל נתונה בו ושייתכן אף שיש לו אינטרס לשמר אותו. להבנתי, מתבהרת כעת התובנה שלפנינו עבודה רבה בתחומי הרגש והרוח וכי את המהלך לא יכולים להוביל רק הפוליטיקאים. אל המובילים בראש המחנה חשוב מאוד שיצטרפו גם המחנכים והמחנכות, המטפלים והמטפלות, אנשי ונשות הרוח, ומורשת אחד העם יכולה לשמש חלק חשוב בהבניית התודעה הציונית הרוחנית החילונית שעלינו לעדכן לאור המצב שהחברה הישראלית נתונה בו.
השפה: חיים נחמן ביאליק (ראדי אוקראינה 1837 – וינה 1934)
"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה;"
אחד העם שרטט מפה והגדיר בעיות, צרכים ופתרונות, ביאליק – שראה עצמו כתלמידו – ביקש להפוך את תפיסת אחד העם לכלי פרגמטי המייצר חיבורים ואף הקים לשם כך מפעל תרבותי רב ממדי במרכז תפיסתו עמדה השפה בעלת המשמעויות העמוקות והרחבות כיסוד המאחד והמחבר את עם ישראל וזאת כי את השפה ראה כמי שהיא תוצר וולד של "חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה".
אחד העם אמנם דיבר על הרגש היהודי והבין את חשיבותו, אך יותר משהיה איש רגש היה אינטלקטואל ו"אוצר היהדות" – תכנית הנגשת הטקסטים הקאנוניים שלו – התמקדה במחקרים הגותיים על אודות אוצרות היהדות. ביאליק הבין שעל מנת ליצור את החיבור בין התרבות היהודית המסורתית לבין היהודי המודרני נדרשת תרבות יהודית מעודכנת חיה ותוססת, המתכתבת עם מכמני העבר, וביו היתר לשם כך העמיד קורפוס של שירה וסיפורת מתחדשים וחדשים. במרכז מפעלו ההגותי והיצירתי של ביאליק עומדת התפיסה שלפיה הלשון אינה רק אמצעי תקשורת אלא גם רובד יצירתי וסמלי עמוק, המכיל את עושר האסוציאציות של היהדות לדורותיה. החיבור אל היהדות והתעוררות הרגש היהודי דורשת היכרות עם הטקסטים על רובדיהם השונים, אך גם דיאלוג חי עם הלשון במובנה העמוק.
במפעלו שכלל שירה, סיפורת, הגות, ואורחות חיים הדגים ביאליק כיצד השפה, השיח והדיאלוג עם הטקסטים היהודיים לדורותיהם ועם עולם הסמלים היהודי יוצר חיבורים שלתפיסתי נדרשים בחברה הישראלית כיום. ביאליק מדגים ומעביר במפעלו הגדול כיצד חיבורים מושתתים על הרובד האינטקלטואלי ולא פחות מכך על הרובד היצירתי שגם הוא חיוני להבנתם וליצירתם. בהתייחס ליצירה כמו זו של ביאליק, ההיכרות עם המילים והטקסטים והבנתם היא שלב ראשוני והכרחי, אך הבנת מתח החיים היצירתי, המכיל בתוכו גם קושי וכאב, היא שיוצרת את החיבור אל השפה ואת היכולת להשפיע עליה ולעדכן אותה. מתובנה זו ניתן להתרשם, למשל, בקריאת שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפותח בשורות "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, / אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, / כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו / וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי."
עבור אחד העם וביאליק היחס בין העולם היהודי הישן לדרך החדשה אותה חיפשו היה מורכב. הם מרדו בעולם בית המדרש, אך הבינו שיש צורך במסד תרבותי שעליו תתבסס החברה היהודית המתחדשת. כל אחד מהם פעל מתוך תפיסתו שלו ושניהם התייחסו לאוצר מילים משותף, אלא שמאז ועד היום הן אוצר המילים הן תחושת השותפות הלכו והדלדלו ונוצר צורך בעדכונם.
אילן גור זאב שואל בספרו לקראת חינוך לגלותיות כיצד יתאפשר שילוב ושתוף מלא בישראליות וטוען כי למרות ניסיונו של החינוך הציוני ליצור "ישראלי חדש" לא נוצרה "ישראליות", במובן של קוד תרבותי משותף ומקובל על רובו של הציבור הישראלי. את חווית השבר ותחושת המרד אל מול היהדות ניתן לזהות כיום אצל ישראלים חילונים רבים והיא בלטה ביתר שאת בתהליכים החברתיים והפוליטיים שקדמו לשבעה באוקטובר. תחושות לא פשוטות אלו מעמידות בסימן שאלה את המוטיבציה של היהודי החילוני הישראלי לייצר דיאלוג מחודש עם היהדות או כפי שמכנה אותה גור זאב, עם התודעה הגלותית. אלא שהקושי של "הישראלי החדש" הוא כפול: קושי רגשי המלווה בתחושת חוסר ביטחון במרחב הפוליטי והחברתי והיעדר אמיתי של שפה במרחב התרבותי הרוחני.
המבט פנימה: א"ד גורדון (אהרון דוד גורדון, גארדן האימפריה הרוסית 1856 – דגניה 1922)
את הדיון בתנועה פנימה, התנועה האישית והאינדיוידואלית של האדם אל עצמו ניתן להעמיק לאור משנתו של א"ד גורדון, שכאיש האדמה וכהוגה דעות ציוני ורוחני והצליח להדגים בחייו ובהגותו תנועה מסוג זה, שלא בידלה אותו מהכלל ולא ניתקה אותו מהחיים.
גורדון, בן גילו של אחד העם, לא תפס את עצמו כשייך למחנה של הציונים הרוחניים, שכן האמין מעל הכל ב"דת העבודה". הוא החל לעבוד כפועל וכחקלאי בארץ ישראל בגיל 48 והפך במהרה למורה דרך לחלוצי העלייה השנייה והשלישית, שהיו צעירים ממנו בהרבה. בהגותו העמוקה שהושפעה מהחסידות, מהקבלה ומכתבי חז"ל, הוא מסכים עם הצורך בחידוש ובריפוי רוח היהדות ועם הצורך במציאת איזון נכון בין גוף ורוח.
כמו אחד העם, גורדון מכיר בתשתית הרוחנית המשותפת לכלל היהודים ורואה את החיבור בין הפרטים לבין "האישיות הקולקטיבית" של העם, חיבור הבא לידי ביטוי במושג "עם אדם" שאותו הגדיר. גורדון עומד על חשיבות הקשר בין הריפוי האישי של כל יהודי לריפוי היהדות כולה, אלא שבניגוד להוגים שסברו שחיבור כזה יוכל להתממש גם בגולה (כמו למשל מרטין בובר), לתפיסתו הריפוי יכול להתרחש רק בארץ ישראל, מכיוון שהגולה המיתה את כוח החיים היהודיים היצירתי הניתן לחידוש רק מתוך חיים ועבודה באדמת ארץ ישראל. גורדון אף מרחיק לכת ומסביר כי היציאה הפיזית מהגולה לא מספיקה כתנאי להשגת הריפוי, כיוון שניתן לחיות בתודעה של גלות גם בתוך ארץ ישראל.
כמו ביאליק, גם גורדון מדבר על החיוניות היצירתית של העם, אך בעיניו רעיון התרבות היהודית הוא אליטיסטי ולטענתו החיוניות צריכה לבוא מכל חלקי גוף האדם היהודי העובד את אדמת ארץ ישראל. על פי גורדון, הרוח, שעליה מדבר אחד העם, איננה יכולה להיות מועברת רק באמצעות טקסט ומילים, שכן בכדי להמשיך את רוחה של היהדות יש צורך בעשייה ובדוגמה אישית. עם זאת, לקראת סוף ימיו הבין גורדון שהעבודה בשדה אינה מספיקה וכי התכנים והמקורות שהיו היסודות להגותו ולדיאלוג שלו עם החלוצים ועמדו בבסיס החינוך שנתן לילדיו לא יעברו מאליהם אל הדור הבא והכיר בצורך להקים מערכת חינוכית שתנחיל את לימוד העברית, התנ"ך ותורת חז"ל, שהם יסודות התרבות היהודית והרוח היהודית, לצד עבודת האדמה.
אפשר שאת המורשת והמהות של גורדון ניתן לתפוס באמצעות המילה "חוויה", אותה חידש גורדון עצמו כחיבור בין המילים "הווייה" ו"חיים". לא כאן המקום להיכנס לתפיסת האלוהות העמוקה והמרתקת שלו, אך חשוב להבין שמה שמקודש עבור א"ד גורדון אינם השמות והרעיונות מהעבר שעומדים בבסיס היהדות אלא הרגע הזה, החוויה שהאדם חווה בהווה מתוך חיבור לכוליות ההוויה.
המילה "חוויה" מייצגת את כוח החיים שמתגלה באדם ומחזירה אותנו גם אל האשה והאם הראשונה – חוה, אם כל חי. ההכרה השכלית שקיבלו אדם וחוה עת אכלו מעץ הדעת היא המאפשרת להסביר ולהבין את העולם, אך גורדון מבקש לחזור אל רגע קדום יותר, רגע שאינו רציונלי או ניתן לתכנון ולצפייה מראש, רגע אינטואיטיבי, שהוא המקור של כוח היצירה, הכוח היוצר את התרבות, המוסר והדת.
כאשר אדם או עם עוברים טראומה מתרחש ניתוק. הניתוק יכול להיות גדול או קטן, כלפי פנים או כלפי חוץ, אך בכל מקרה כדי להתרפא ממנו נדרשת עבודת ריפוי ועיבוד. עבודת החיפוש העצמי וההגדרות המתחדשות ברובד האישי וברובד הקולקטיבי עשויות הן למעשה מהלך מתמשך של עיבוד, המבקש לייצר חיבורים מחודשים בפנים ובחוץ ובין פנים לחוץ. כוח החיים הוא המנוע של התהליך. ככוח ההופכי לקיפאון שמייצרת הטראומה הוא מעורר אט אט את המקומות התקועים ומאפשר לחיים לזרום.
גורדון עצמו עבר תהליך של התגברות על הפיצול והניתוק כשתפס את עבודת האדמה ואת התנאים הקשים בארץ כנגיעה בפצע האישי שלו הזקוק לריפוי וכשהצליח להתגבר על המעבר מיערות אירופה לתנאי החיים הקשים בארץ המדברית הים תיכונית. לחלק מאנשי העלייה השנייה הקושי היה גדול מדי והם עזבו את הארץ או התאבדו, לרבים אחרים העניק גורדון בעצם התנהלותו, שיחותיו והתכתבויותיו עימם שאר רוח שסייע להם לרפא את הטראומה ולהישאר בארץ ישראל.
בחתימת הדברים
בשנת 1916, לאחר שנתיים של מלחמת העולם הראשונה, כתב אהרון דוד גורדון:
"בייחוד בשעה זו, [כ]שאין בטחון ביום המחר, [כ]שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב’אוי ואבוי!' וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלה העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנחנו זקוקים עתה, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים."
בשעה קשה זו שעם ישראל נתון בה באוקטובר של שנת 2024, המרחב הישראלי שבנתה התנועה הציונית זקוקה לרוח שתביא עימה ריפוי. ישנו צורך עמוק בתשתית הרוחנית-התרבותית המשותפת שהציע לנו אחד העם, בלשונו של ביאליק שדרכה תווכה התרבות היהודית, וביכולת להתחבר מחדש לחיים בארץ ישראל כפי שהדגים א"ד גורדון. כל אחד מההוגים שהזכרתי לא הסתפק בהצעת חזון חדש, אלא אף הדגים את המהות שעליה דיבר, אגדה והלכה שלובים יחדיו, והקדיש את חייו למה שתפס כצורך הבסיסי במציאות היהודית המודרנית מתוך הזוית הייחודית לו. מארג מחודש של תפיסותיהם והבנת ההדהודים ביניהן יכולים לספק לנו תמונת חזון עשירה, המאפשרת הבנה טובה יותר של המציאות העכשווית ושל דרכי הפעולה בתוכה.
בשבעה באוקטובר 2023 נפרצו לא רק גבולות הארץ והמדינה, אלא גם מרתפי תת המודע של העם היהודי וכעת, שנה לאחר מכן, מאותגרות תפיסות העולם הבסיסיות של החברה הישראלית. אך בפריצה זו יש גם הזדמנות לריפוי עמוק, שכן לצד הארכיאולוגיה של חשיפת הטראומות שעברנו כפריטים וכחברה, טמונה הזדמנות ליצור ארכיטקטורה חדשה הבנויה מלבנים וחומרי בניין הבאים מתוך הישראליות, ועם זאת היא יונקת מתוך עולם הסמלים היהודי ועוזרת בהבנייה של מרחבים המאפשרים ריפוי אישי וכללי.
מתוך מארג התפיסות של הוגי הציונות הרוחנית והחזרתם למקום פתוח ומתוך התבוננות על המקומות החסומים שהגענו אליהם בהווה, אני מבקש להציע עדכון או פירוש מחדש להגדרת המרכז הרוחני של אחד העם: לא עוד מרכז של חכמים ואנשי תרבות המגדירים עבור כלל העם את התרבות והרוח, אלא "קוד פתוח" שבו הקשב הראשוני יהיה נתון ליחיד ולמשאלת הוויתו כיצד יהווה מרכז רוחני בפני עצמו המחדש ומעדכן את הגדרותיו, את זהותו ואת מהותו ומתוך כך היאך יהיה משפיע על הגוף הרוחני של כלל העם ומושפע ממנו. אולם היות שהאדם אינו פועל לבדו אלא גם כחלק מהקהילה או מהקהילות שהוא שייך אליהן, אחת השאלות החשובות שיש לבדוק תוך כדי הניסיון להבין וליישם את ההגות הציונית הרוחנית אל מול המצב הקיים היום בישראל היא שאלת היחס שבין המסגרת הכלל ישראלית הרחבה לבין קהילות המשנה המרכיבות אותה. כמפתח לחשיבה של שאלה מורכבת זו ניתן לפנות אל עבודתו של הוגה הדעות והמחנך ד"ר יוסף שכטר שבמרכזה תפיסתו את הקהילה, או "העדה" בלשונו, שעל בני האדם לשאוף לקחת בה חלק ולהתקיים בתוכה כאישיות. שכטר העלה חשיבות חיי העדה הפנימיים מעל לשיתוף ולשוויון הצורניים המקובלים בתנועה הקיבוצית וחבורה מתלמידיו, שכונתה ה"שכטריסטים" ניסתה להגשים את רעיונותיו החברתיים ובשנת 1961 הקימה בגליל את היישוב יודפת. קצרה היריעה מלפתח כאן לעומק את הרלוונטיות של משנת שכטר לענייננו, אך ראוי לציינה כחולייה הנדרשת להשלמת הדברים המוצעים כאן.
ככל שאדם מחובר ליותר רבדים פנימיים וחיצוניים גדלה בדרך כלל תחושת המשמעות שלו ותחושת הביטחון בזהותו. כשאדם מרגיש בטוח בזהותו גדלה יכולתו להיעזר ולעזור לסובביו ביצירת תהליך מאוזן במסע המתמשך למציאת שיווי המשקל הנכון בין האישי, הקהילתי והלאומי. ההדהוד החוזר רצוא ושוב בין היחיד, לקהילה ולקולקטיב עוזר ומעצים כל אחד מהם. אל ההיסטוריה, התרבות, ההגות והדת היהודית ניתן להתייחס כמשקפות את הניסיון למציאת איזון זה, כאשר העיקר אינו ההצלחה, אלא הניסיון המתמיד והמוכנות להמשיך קדימה גם בתנאים קשים, כמו גם ההבנה שהיהדות היא חלק ממארג אוניברסלי.
במסה זו הנחתי רעיונות והצבעתי על כיוונים אפשריים הדורשים עיבוד ופיתוח בחשיבה עתידית. ביקשתי להראות כי איכותה, עומקה וכוחה של הציונות הרוחנית, עדיין חיים ומהדהדים בקול ברור ורלוונטי, כאילו חיכו בקרן זוית, ידעו את שעומד לקרות והשאירו לנו פיגומים לעבודה שכעת מוטלת על כתפי הדור שלנו. מאליו מובן שדרושה עוד עבודה רבה בפיתוח הרעיונות ובעיקר בהפיכתם לפרקטיקות ומעשים.
בהשראת החותם של אחד העם, ביאליק וא"ד גורדון המרכז הרוחני האישי יהיה נקודת המוצא, החיבור לחיים בשרשרת פעולות של מעורבות חברתית צלולה יתן את הרוח במפרשים שתניע לעשיה והתחדשות השפה במובנה העבה והעשיר הקשוב לחוליות הדורות תסייע בייצור התשתית הרוחנית המשותפת הנדרשת.
