שפה יהודית-ישראלית

שום סכנה חיצונית, אפילו האיומה ביותר, איננה מפחידה אותי, אבל מחרידה אותי הסכנה הפנימית – סכנת עיוורוננו הפוליטי. קלות הראש שבה אנו מתייחסים לסכנות האורבות לנו, הנאיביות שבה אנו פותרים שאלות מסובכות… חוסר הכישרון להבין את השני ולהעריך את קשייו, וחוסר כשרוננו לפעול יחד כחטיבה אחת שבה כופף יחיד את רצונו לרצון הרוב ומבטל דעתו מפני דעת הרבים. […] אמנם לא נשמדנו מעל פני האדמה כעמים אחרים, אבל לא החזקנו את עצמאותנו במולדת, לא הצלנו את מדינתנו. הפעם שומה עלינו לא לקיים מדינה אלא להקים אותה; וזוהי מלאכה פוליטית הרבה יותר קשה, ואינני רואה שיודעים אנו את המלאכה הזאת.
דוד בן-גוריון[1]

נניח לרגע שכל יוזמות הפיוס, האחדות, המפגש והשיח המאחד בישראל היו מצליחות להביא את קבוצות החברה הישראלית ואת נציגיהן לשיחה בה כולם נכונים להסכים ולהתפשר כדי לחיות יחד – האם הן היו מצליחות להגיע להסכמות? באילו מושגים משותפים היינו משתמשים כדי לנהל את הדיון וכדי לבטא את הבעיות ואת חוסר ההסכמות בנוגע ליחסי דת ומדינה, יחסי החוץ והמלחמה, סוגיות כלכליות, היחס בין רשויות השלטון וגיוס לצבא?[2]

משיח של אחדות למדיניות של פירוד

אם נמשיך לרגע נוסף את הניסוי המחשבתי נוכל להניח שאנשים הלהוטים כל כך לפיוס ושיח בחברה הישראלית היו מתחילים את השיחה עם קריאה לאחדות. נקרא לזה “השיח האחדותי”. הם היו מבקשים מכל המשתתפים והמשתתפות להתעלות מעל למחלוקות ולפעול למען האינטרס הציבורי הרחב. מתבקש שהם היו מציינים שמרבית הציבור מסכים על מרבית הדברים ושיש להתמקד במה שמשותף בינינו ולא במה שמפריד. לאחר שהסכימו שיש לשים את המחלוקות בצד קמים כמה מהם ודורשים למנות את הנושאים שיש לגביהם קונצנזוס ולהפרידם מאלה המצויים במחלוקת. כך, אחרי דיון קצר הם מבינים שמה שמשותף לכולם זה הרצון באחדות, בשגשוג ובביטחון והם מנסחים את היעדים כך שלא יעוררו מחלוקות רדומות. כעת, כל מה שנותר הוא לחשוב כיצד ניתן לממש את היעדים הללו יחד.[3]

בשלב זה השיח האחדותי מתחלף בשיח הטכנוקרטי. השאלה מהם היעדים המשותפים שלנו מתחלפת בשאלה כיצד ניתן להשיג אותם. השאלה הערכית מומרת בשאלה “מקצועית” ו-“אובייקטיבית” שאינה אמורה להיות שנויה במחלוקת כיוון שהשיח הטכנוקרטי נשען על ההנחה שמי שרוצה במטרות מסוימות רוצה בהכרח גם באמצעים המובילים אליהם. המומחים לענייני ביטחון עשויים לומר שקידום הביטחון הישראלי תלוי בהגדלת כוח האדם בצבא ולכן יש להחיל חובת גיוס כללית. מומחי הכלכלה יאמרו שכדי להגביר את השגשוג יש לבצע רפורמות מקיפות בשירות הציבורי ולהקטין את כוחן של קבוצות אינטרס במשק. מומחי הליכוד החברתי עשויים להציע תהליך של האחדה במערכת החינוך הישראלית ואת ביטול שיטת הזרמים המגזרית לצד גיוון וביזור של מוקדי הכוח שלטוני בישראל כך שכלל הקבוצות באוכלוסיה יוכלו לבטא את האינטרסים שלהם ואת השקפת עולמם במוקדי השלטון.

כשוועידת האחדות מקבלת בחזרה את המלצותיהם של המומחים היא מעלה אותן להצבעה. בתחום הכלכלי, למרות שכולם רוצים בשגשוג לא כולם מוכנים לוותר על האינטרסים שלהם כדי לקדם זאת. בנושאי ביטחון, חלק מהמשתתפים אומרים שביטחון אכן חשוב מבחינתם אך הישרדותו הרוחנית של עם ישראל חשובה להם יותר משימור חירותו המדינית. גם לאחר שהמומחים טוענים כי קיום רוחני תוסס מחייב שגשוג וביטחון שיוכלו לשמר אותו אותם המשתתפים לא משתכנעים מכך. אותו הדבר מתרחש גם לגבי אחדות. למרות שכולם מעוניינים באחדות לא כולם מוכנים לוותר על האוטונומיות החינוכיות שלהם או על שליטתם המגזרית במוקדי כוח ממלכתיים. לפתע מתגלה כי לא כל מי שרוצה במטרות רוצה בהכרח גם באמצעים להשיגן.

בזמן שמרבית יושבי מועצת האחדות מתוסכלים המומחים מנסים אסטרטגיה נוספת: שיח ליברלי. מטרת ההצעה הליברלית היא צמצום המחלוקות בישראל במקום פתרון והסכמות רחבות. לפי הצעה זו, כל נושא שהוא פרטי במהותו כמו חינוך, דת, נישואין וחירות אישית לא יהיה עניין למדיניות ציבורית בעוד שכל נושא ציבורי במהותו כמו ביטחון וכלכלה יהיה עניין לחקיקה כללית ולמדיניות אחידה. עד מהרה קבוצת המומחים מגלה שלהבחנות הללו אין שום משמעות לדעת חלק מיושבי הוועדה שכן הם תופסים את המציאות היהודית-ישראלית אחרת. סוגיות חינוך למשל, שהן לכאורה פרטיות, משליכות על גיוס לצבא ותעסוקה במשק. לדעת חברי המועצה אחרים דת ונישואין הם נושאים לאומיים וציבוריים במובהק שכן הם חיוניים לאחדותו של העם היהודי. גם ההצעה הליברלית אם כן לא מצליחה להביא להסכמות או לצמצום המחלוקות.

בעוד הייאוש גובר חלק מחברי הוועדה מציעים הצעה “חדשה” – הם מציעים שנחיה ביחד, אבל בנפרד. כל קבוצה תקבל את מה שהכי חשוב לה בזמן שהיא תוותר לקבוצות האחרות בנושאים אחרים כך, הקבוצות מתחלקות מחדש למערכות חינוך נפרדות, לאזורי מגורים נפרדים ולכלכלות נפרדות. הן מגבשות מסלולי חיים שונים (בית ספר-צבא-אוניברסיטה-עבודה-נישואין; חדר-ישיבה-נישואין-ישיבה ועבודה לנשים). בהיפרדות זו הקבוצות מתחילות להכיר בכך שיש להן אידיאלים שונים ומתחרים והן מנסות לשמר ולטפח אותן על ידי התבדלות סוציולוגית מהקבוצות האחרות גם אם הן חולקות איתן מסלול משותף (מכינות קדם צבאיות שונות, יחידות צבאיות שונות, מוסדות אקדמיים שונים).

כדי לנחם את המועצה מתחושת הכישלון, חלק מן החברים מנסים לתאר מחדש את המצב. במקום פירוד ופיצול חברתי הם משבחים את “המגוון העמוק של הברה הישראלית”. את השאיפה לאחדות הם פוטרים כדעה קדומה שלא מתאימה ל-“לחברה רב-תרבותית” ובמקום להציע פתרון למתחים החברתיים הם טוענים כי “פלורליזם” הוא מקור חוזקתה של החברה הישראלית. יש לציין כי למרות תיאורן המחודש בעיות החברה הישראלית החליטו שלא להיעלם – הן דרשו את פתרונן.

כך, בשל חוסר היכולת לבטא מחלוקות ולפתור אותן דרך דיון עומק הקבוצות כלאו את עצמן במעגל בו התנאים הסוציולוגיים יוצרים פירוד חברתי שמתחזק פירוד רעיוני שלא מאפשר שיחה בין הקבוצות. המעגל הזה כמובן, מגביר את הקיטוב בין הקבוצות וכשהפירוד נעשה שוב בלתי נסבל בשל נסיבות כאלה ואחרות שבות הקריאות לאחדות ומניעות את מעגל הקסמים הזה מחדש. המשימה של החברה הישראלית היא להשתחרר מהמעגל הזה הן מבחינה סוציולוגית והן מבחינה רעיונית.

ניצוץ של תקווה

כמה חודשים לאחר שנתפזרה המועצה חשבו כמה מחבריה שגם אם שיחות האחדות נכשלו ניתן יהיה להפיק לא מעט תובנות מתחקור כשלונן. הייתה להם התחושה ששורש הבעיה עמוק יותר ממה שחשבו ושלא בטוח שמומחי ביטחון או כלכלה הם האנשים שעמם יש להתייעץ. הם החליטו במקום זאת להיפגש עם סוציולוגים, אנתרופולוגים, פילוסופים והיסטוריונים של עם ישראל. הללו אמרו לחברי צוות התיחקור שהיכולת להביא להסכמות אנשים שגרים בנפרד, לומדים בנפרד, עובדים בכלכלות שונות והמחזיקים באידיאלים מתחרים הוא כמעט בלתי-אפשרי. הקבוצות הללו “מדברות בשפות שונות” הם אמרו, “ודרושה פעולת תרגום נרחבת רק כדי שהן יוכלו להבין האחת את השנייה”. ההיסטוריונים הוסיפו כי זו לא הפעם הראשונה שעם ישראל נמצא במצב שכזה ושבפעמים הקודמות הבנו את עומק הפירוד רק כשכבר היה מאוחר מדי.

לאחר כמה שיחות, צוות התיחקור מחליט למנות את החסרונות בצורות השיח שהוועידה השתמשה בהן. לדעתם, השיח המאחד, השיח הטכנוקרטי והשיח הליברלי לא מועילים בשלב זה להבנת בעיות החברה הישראלית או לפתרונן:

“הבה נמנה באופן מסודר את הלקויות בצורות השיח שמנינו וננסה לגבש מכך תובנות לגבי צורת השיח החדשה שעלינו למצוא. ראשית שיח האחדות. הבעיה הראשונה של שיח האחדות היא שהוא פשוט לא עובד. אם גם בזמן מלחמה רב-זירתית ישראלים רבים ומתפלגים (דילמת החטופים, ממשל צבאי ביום שאחרי, יחסי דרג מביני ודרג צבאי) קשה להאמין שיש סיבות לחשוב שהם יוכלו ‘לשים את המחלוקות בצד’ בזמן שגרה. הבעיה השנייה בשיח האחדות היא שלא ניתן ‘להתעלות מעל למחלוקות’ משום שהמחלוקות שלנו הן עקרוניות. הן נשענות על תפיסות שונות לגבי השאלות מי אנחנו ומי אנחנו אמורים להיות. בעיית השורש של החברה הישראלית אינה המחלוקות עצמן אלא העובדה שאין לנו שפה משותפת באמצעותה נוכל ללבן אותן.

הבעיה העיקרית של השיח הטכנוקרטי היא שהוא מתעלם מהמחלוקות העמוקות. השיח הטכנוקרטי מניח קונצנזוס אמורפי בנוגע למטרות כמו “ביטחון” או “שגשוג” כי הוא לא מסוגל להתמודד עם מחלוקות זהותיות וערכיות. העניין הוא, שהבעיות של ישראל נשענות על העובדה שלקבוצות השונות יש תפיסות עולם שונות ועם הקטגוריה של תפיסות עולם השיח הטכנוקרטי לא יודע איך להתמודד. האמירה ש-“כולנו בעצם מסכימים” מחפה בעצם על לקות אינטלקטואלית.

השיח הליברלי לוקה בכמה פגמים. ראשית, ליברליזם לא פותר את בעיית השורש של הקיטוב הישראלי – היעדר שפה משותפת. הבעיה שלנו אינה שאנחנו  “רבים יותר מדי” ולכן יש לצמצם את שטחי המריבה על ידי הפרטה אלא שאין לנו שפה משותפת בה נוכל להתווכח ולדון באופן רציונלי במחלוקות היסודיות שלנו. שנית, ליברליזם לא מתאים לאופי הייחודי של ישראל. המדינה היהודית היא פרויקט של עם שחזר לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, פרויקט שתובע לא פחות ממה שהוא נותן. ישראלים יודעים שיחסם למדינתם לא מתמצה בזכויות ובתשלום מיסים אלא גם בחובות רבות ומורכבות. לכן לא נכון להסתכל על המדינה היהודית רק כספקית של זכויות פרט בה המרחב הציבורי עוסק רק בשאלות נייטרליות לכאורה של שגשוג וביטחון. שלישית, גם מדינות ליברליות יותר מישראל, בהן יש חוקה וביזור רב-יותר, אינן חפות מקיטוב חברתי. לכן לא רק שהליברליזם לא תואם לאופי הפרויקט הציוני אלא שגם אם הוא היה מתאים היינו טועים אם היינו מאמצים אותו כדי לצמצם קיטוב חברתי.”

האסטרטגיות השונות, השיח המאחד, השיח הטכנוקרטי והשיח הליברלי, נכשלו עד כה משום שהן התעלמו ממה שמפריד בינינו וניסו “לשים אותו בצד”. המטלה שלנו אם כן, היא להביא למודע את האמונות העמוקות שמפרידות בין ישראלים כדי שנוכל לעמת אותן באופן אינטליגנטי זו עם זו וכך ניצור מרחב בו ניתן לדון בהן באופן רציונלי. דיון שכזה יוכל גם, בתקווה, לסיים מחלוקות בחברה הישראלית וליצור מרחב משותף רב יותר.

להתמקד במה שמפריד בינינו ולדון בזה 

בעקבות הפקת הלקחים הצוות מבין שעליו להתמקד במה שמפריד אותנו ולא במה שמאחד אותנו שכן דווקא הנושאים שמצויים במחלוקת קשה הם אלה שמפילים כל ניסיון לשתף פעולה ולחיות יחד היטב. במסגרת זו הם בוחרים כמה סוגיות מפלגות שעל סדר היום ומנסים להבין את שורש המחלוקת לגבי כל אחת מהן. הרשימה שלהם כוללת לעת עתה את יחסי הדת והמדינה, גיוס לצבא, שיעורי התעסוקה, לימודי ליבה ויחסי החוץ של ישראל (הסכסוך היהודי-ערבי, מלחמת חרבות ברזל).[4]

בראיונות שהם עורכים עם כל קבוצה ובספרים השונים שהם קוראים חוזרות כמה תמות. בסוגיית הגיוס למשל, הם שמים לב שהנושאים שחוזרים הם תפיסות שונות של הגלות, יחס שונה לאחריות אנושית ויחס שונה למודרניות. בעיסוקם ביחסי החוץ של ישראל הם מופתעים לגלות עד כמה צדדי המחלוקת מושפעים מתפיסות שונות של תופעת האנטישמיות ומזכרון שואה שונה. ביחס למחלוקות בנושאי דת ומדינה הם מגלים שלישראלים מקבוצות שונות יש שוב יחס שונה למודרניות יחד עם תפיסות שונות של מקומם של אלוהים והתורה בחיים הציבוריים. את התמות והאירועים שחזרו על עצמם והסבירו מחלוקות באופן משכנע הם מסכמים ברשימה הבאה:

1. הגלות – מדוע גלינו מארצנו בתקופת בית ראשון ובית שני?
2. אחריות – מה הלקחים מההיסטוריה היהודית על אחריות וסוכנות אנושית?
3. מודרניות – האם וכיצד ניתן להיות יהודי-מודרני?
4. השואה – מדוע התרחשה השואה וכיצד היה ניתן למנוע אותה?
5. אנטישמיות – מדוע ישנה אנטישמיות ומה מסביר אותה?
6. האל, התורה והמצוות – מה מעמדם של האל, התורה והמצוות בחיי יהודים?

לאחר שניסחו את התמות ואת השאלות המובילות למחלוקת הם הבינו שהבעיות שהם התמודדו איתן בוועידה לא היו פתירות משום שהן נשענו על גורמים שהיו מתחת לפני השטח ולא היו זמינים לדיון פומבי. כעת, משגילו את גורמי העומק הם מעוניינים לבחון אם הם יכולים לנהל דיון רציונלי לגביהם. הם מנסחים את היחס לאירועים ולתמות האלו בתור מחלוקות מודעות באופן הבא:

השאלה המנחה בנוגע לגלות היא מדוע גלינו מארצנו.שאלה זו היא חשובה משום שכל ניסיון תשובה עליה גם עונה בעצם על השאלה מה עלינו לעשות כדי לשוב ולזכות בעצמאותנו הלאומית. בהקשר זה יש שתי גישות מרכזיות: תפיסה הרואה את הגלות כעונש ותפיסה הרואה את הגלות ככישלון. אם הגלות היא עונש מאלוקים כי חטאנו הרי שהדרך לחזור לארצנו היא דרך קיום מצוות מוקפד והדוק. אם, לעומת זאת, גלינו מארצנו משום שכשלנו מבחינה פוליטית הרי שעלינו ללמוד מחדש כיצד עובד העולם הפוליטי (צבא, דיפלומטיה, ליכוד חברתי). דיון זה הוא יסודי לחלק גדול מבעיות העומק של ישראל: היחס ל-“חוכמות זרות”, גיוס לצבא, יחס לציונות מצד הציבור החרדי ויחס לתפוצות.

מתוך הדיון בקריטריון הגלות עולה שאלת האחריות האנושית. כיצד בני אדם משפיעים על המציאות הקוקלטיבית? האם דרך קיום מצוות האל או שמא באמצעות פעולה בעולם ללא תיווך השכר והעונש של האל? שאלה זו היא גם מוקד למחלוקת, בו חילונים טוענים שהיהדות מובילה לפטליזם מדיני ואילו חרדים עשויים לטעון שרק קיום מצוות מבטיח קיום ריבוני ושהצלחה פוליטית תלויה בפעולה דתית. העיסוק בשאלה זו משליך על סוגיות כמו מה גוף הידע שצריך להנחיל כדי לשגשג, מה מקדם את הביטחון ועוד.

הקריטריון השלישי, מודרניות, דוחק בנו לשאול אם קיום יהודי-מודרני הוא אפשרי בכלל. מרבית דרכי חיים שקבוצות שונות מהעם היהודי נוקטות בהן כיום הן ניסיונות התאמה של היהדות לעולם המודרני. לפני הזמן המודרני יהדות לא הייתה רק דת אלא הייתה שילוב של דת, תרבות ולאומיות, אך השינויים במבנה הכלכלה והמדינה המודרנית שברו את הקיום המסורתי של היהודים והכריחו אותם להסתגל אל מצב חדש. ישנו מתח בין יהדות לבין מודרניות, מתח שגורם לחלק מן הקבוצות להפחית את מינון היהדות בחייהן והגורם לקבוצות אחרות להסתלק מן המודרנה. המתח הזה מסביר את השאיפה החרדית להתבדל סוציולוגית ואת הסנטימנט של מיעוט של חילוני קיצוני להתנתק מהיהדות. דיון עדין וחכם בשאלת האפשרות של קיום יהודי-מודרני ומקומה של מדינת ישראל בו הוא המפתח להבנתן של הבעיות שלנו והדרך לפתרונן.

משום שהשואה היא היא הקטסטרופה הגדולה ביותר של של העם היהודי בתקופה המודרנית מתבקש לשאול את הקבוצות השונות מדוע היא התרחשה והאם היה ניתן למנוע אותה. שאלה זו מובילה לתהייה מדוע מבין כל הגישות היהודיות בזמן המודרני – חרדיות, יהדות-ליברלית לגווניה, תנועת הבונד וכו’ – רק גישה אחת, הציונות המדינית, הצליחה להבחין בהתגעשות של האנטישמיות המודרנית ולהציע לה מענה. מה עיוור את הגישות האחרות למציאות הפוליטית ומה אפשר לציונות להבחין בה? איזה כלים היו בסל הכלים של הציונות והיו חסרים בסלים של הגישות האחרות?

העיוורון של מרבית הגישות לאנטישמיות המודרנית מעלה את שאלת מקומה של האנטישמיות בכלל בהיסטוריה היהודית. למה שונאים אותנו? הגישה החילונית היא שאנטישמיות היא תופעה היסטורית, הגישה החרדית היא שאנטישמיות היא סוג של תופעת טבע. חילונים מחפשים סיבות היסטוריות וסוציולוגיות לאנטישמיות משום שאם הם ימצאו סיבות שכאלה הם מקווים שהם גם יוכלו לפתור אותה. אם אנטישמיות היא תוצר של דעות קדומות, דת ונחשלות חברתית אז אפשר לפתור אותה ולסיים אותה. התקווה של חילונים להסביר ולפתור את בעיית האנטישמיות נובעת מדאגה כנה לגורלם של היהודים אך היא גם הדרך להראות שהעם היהודי הוא עם נורמלי ככל העמים ולא עם נבחר. לעומת חילונים, חרדים רואים את שנאת ישראל כחוק טבע שמקודד בטבעו של בעולם (הפירוש המקובל ל-“הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב”, ספרי במדבר, פיסקא ס”ט). יהודים הם מיוחדים ויש להם תפקיד בעולם ולכן גם שונאים אותם. השאלה איזה גישה מסבירה טוב יותר את המציאות משליכה על יחסי החוץ של ישראל ועל התפיסה העצמית של כל קבוצה.

לבסוף, קשה להפריז בחשיבותו של דיון במקומם של האל, התורה והמצוות בסיפור היהודי. מצד אחד, ישנם אלו הרואים ברכיבים אלו את היסוד של חיינו שבלעדיו לא רק שאין סיפור יהודי מוצלח אלא שבלעדיו אין סיפור יהודי כלל. מנגד, עומדים אלו הסבורים שמקומם של האל, התורה והמצוות הוא בעבר ברחוק ושהם אינם רלוונטיים יותר לחיינו הציבוריים על אף שהם עשויים להיות נסבלים במרחב הפרטי. בדיון זה עלינו לברר מהם מחיריה של כל עמדה – זו הנותנת מקום מרכזי לרכיבים אלו וזו המאפשרת להם מקום שולי בלבד. מה המחירים של הצבת העבר היהודי במרכז ומהם המחירים של דחיקתו לפינה, והאם בכלל ניתן לדחוק את העבר היהודי אל הבוידעם התרבותי שלנו? בירור זה משליך על יחסי דת ומדינה בכל המישורים ועל זהותם העצמית של ישראלים: מי אנחנו ומי אנחנו אמורים להיות.

בחזרה למעבדה

לאחר ניסוח המחלוקות באופן מודע צוות התחקור חוזר לבצע ראיונות בקרב הקבוצות השונות בחברה הישראלית והפעם מציג למרואיינים ולמרואיינות את הדילמות. זה לא הולך טוב כפי שחשבו – הם נתקלים בכמה בעיות חדשות. ראשית, הם שמים לב שהמרואיינים רואים את עמדותיהם כאקסיומות נוקשות שלא מצריכות שום הצדקה או נימוק. שנית, הם מבינים כי לקבוצות השונות ישנן אמות-מידה שונות לטוב ולאמת. חילונים למשל עשויים לראות בתיעוד של היסטוריונים מודרניים את הסמכות העיקרית שיכולה לספר לנו על העבר היהודי, את המדע המודרני כסמכות למרבית הידע האנושי ואת הליברליזם המודרני כמצפן המוסרי שיכול לאשר או לשלול אינטואיציות מוסריות. בניגוד לכך, חרדים עשויים לראות בכתבי הקודש ובמסורת את המקור העיקרי של הזיכרון היהודי ובספרות ההלכה את המדריך להתנהגות ראויה בחיים. למרואיינים יש מקורות ידע שונים אותם הם רואים כבעלי סמכות ולכן טיעון של מרואיין מקבוצה אחת לא בהכרח יוכל להשפיע על מרואיין מקבוצה אחרת.

את מקורות הידע והסמכות השונים צוות התיחקור מבקש לפתור דרך טיעונים אינסטרומנטליים. בכל מקום בו הדיון נתקע בשל היעדר אמת מידה משותפת או מונחים שלא משותפים לגישות השונות (למשל התורה כמקור סמכות, זכויות אדם או אלוקים) הם מבקשים מהמרואיינים לאמץ לרגע את הנחות היסוד של העמדה השנייה ולטעון מהן כנגדה. לנסות להסביר מדוע גם לשיטתה שלה היא טועה. כך, הנחות המוצא של חרדים או של חילונים לא יהוו מכשול לדיון משותף.[5]

לעומת בעיית הידע והסמכות בעיית האקסיומות מקשה עליהן רבות – מרואיינים לא מצליחים למצוא טיעונים שיצדיקו את עמדותיהם כי הן נראות להם ברורות מדי. מצד אחד, צוות התיחקור רוצה שהמרואיינים יוכלו “להסתכל על עצמם מבחוץ” לראות כיצד קבוצתם הפכה להיות מי שהיא כיום. כלומר הם רוצים שהמרואיינים יראו את עמדתם כמסקנה או כלקח ולא כהנחת יסוד. מצד שני, הצוות לא רוצה לנסח את העמדות השונות באופן מנוכר ונייטרלי שכן הוא יודע שאלו מרכיבי הזהות של המרואיינים. כאיזון שבין השיקולים הללו הצוות החליט לספר את הגרסא של כל קבוצה לסיפור היהודי. כל סיפור ינסה להסביר מי אנחנו וכיצד נעשינו למי שאנחנו. הסיפורים השונים ישמשו הן כהסברים עובדתיים לשאלה איך הגענו לכאן והן כהנחיות נורמטיביות שיורו לנו מי עלינו להיות. מה שמעניין בסיפורים הוא שהם הופכים את עמדות הקבוצות השונות מאקסיומות למסקנות או לטיעונים. הסיפור שמצדיק עמדה הוא אותו הסיפור שיאפשר לנו לבקר את העמדה ולשאול האם הסיפור שמצדיק אותה הוא אכן נכון.

ההיסטוריה היהודית מנקודת המבט של דובר חילוני

תרומתה של היהדות לאנושות היא עושר רוחני, תרומתה של היהדות לעם היהודי לעומת זאת היא כישלון פוליטי וסבל מתמשך. העם היהודי העניק לאנושות את ספר הספרים הנצחי ואיתו את המונותאיזם, את המוסר המופתח ביותר עד אז, את הרעיון הלאומי ואת רעיון הממשל המוגבל. אבל, בזמן העם היהודי העניק את הרעיונות הללו לאנושות הוא חסך מעצמו , עמו הנבחר של האל לכאורה, את היכולת להישיר מבט אל המציאות ולנהל פוליטיקה נורמלית.

דווקא משום שהאמנו שהאל מעניש וגומל לצדיקים בעולם הזה השקענו את מירב מאמצינו כדי להיות טובים בעיני האל במקום בלהיות חזקים ומפוכחים. טעינו לחשוב שבתוך המציאות גיאו-פוליטית מורכבת כל כך קיום המצוות הוא הדרך להשפיע על מצבנו הפוליטי. צורת המחשבה הזו הובילה אותנו אל הגלות והמיטה עלינו הרבה סבל מיותר. אם היינו פועלים במקום להתפלל היינו מצילים מיליונים מבני ובנות עמנו.

לא רק שגלינו מארצנו בשל התפיסה הפוליטית המעוותת של המקרא אלא גם כשהיינו בארצנו היינו מפולגים ומסוכסכים, הן בבית ראשון והן בבית שני, בגלל הדת היהודית. השילוב בין דת לפוליטיקה הוא מקור כל צרותינו, הן בעבר והן בהווה. אם ברצוננו להימנע מגורלה האכזר של הגלות ומפילוג לאומי ניסף עלינו להשאיר את הדת במרחב הפרטי והמשפחתי.

בעידן המודרני במיוחד, לא רק שיהדות מזיקה באופן פוליטי אלא שהיא גם לא מציעה שום בשורה רוחנית. ההשקפות שלה בנושאים שונים הן מיושנות. המצוות שלה משעממות. אם חיים טובים דורשים חיות, ספונטניות, יצירתיות ואמפתיה אז אין טעם לחפש חיים טובים באורח החיים היהודי.

ההיסטוריה היהודית מנקודת המבט של דובר חרדי

להיות יהודי זה קודם כל לקחת חלק באורח חיים מסוים – להיות כפוף לחוקי התורה. כל הטקסטים היסודיים של היהדות, מהתורה ועד לשולחן ערוך, הם טקסטים משפטיים. הם מספרים ליהודי ולקהילה מה עליהם לעשות בכל מצב בחיים. לכן, רק חיים מתוך הקשבה צמודה להלכה הם חיים יהודיים שלמים.

ההלכה היא לא רק מה שמדריך את חיינו בצורה הטובה ביותר אלא היא גם מה שמאחד את עמנו. בכל תקופה, וביתר שאת בתקופה המודרנית, מי שיפרוש מאורח חיים יהודי יפרוש גם בסופו של דבר מהעם היהודי. ההלכה היא מה שמחבר בין יהודים ממקומות שונים בכל דור ודור והיא גם מה שמחבר בין דורות העם היהודי מאז ימי אברהם אבינו ועד היום. מכאן שקיומו של העם היהודי, במובן הבסיסי ביותר של ביטוי זה, תלוי בקיום התורה.

נכון, בחיים המודרניים יש פיתויים רבים שנדמים כטובים אך הם לא שווים את המחיר שיש לשלם כדי לאמצם. בניגוד לאתגרים רוחניים בדורות הקודמים המודרניות היא אתגר מסוג שונה. מי שמאמץ אותה ואת ערכיה לא יוכל לשלב זאת עם חיים יהודיים. חופש, שוויון וזכויות פשוט לא מסתדרים עם חוק, סמכות וחובות. כפי שגם חילונים יודעים כשילדיהם יורדים מהארץ – מי שרואה באינדיווידואליזם, “בהגשמה עצמית”, ערך עליון יינטוש עד מהרה את משפחתו, עמו ומסורת אבותיו כדי להשיג זאת.

אף על פי שהפיתויים המודרניים הם חזקים מאוד אין בהם ממש כדי לקיים חיים טובים. מספיק להציץ על החברה החילונית בכדי לראות שזו חברה השרויה בבלבול מוסרי ובשטחיות. כדי למלא את הריק הרוחני בחייהם הם מאביסים את עצמם אלכוהול, סמים, פורנוגרפיה ותרופות נוגדות דיכאון. חילונים פשוט לא יכולים להיות מאושרים. התורה היא מדריך ההפעלה להתנהלות בעולם והדרך לחיים טובים עוברת רק בחיים בהוראת התורה ומצוותיה.

ההיסטוריה היהודית מנקודת המבט של ההתחדשות היהודית

בעיני מרבית הקוראים המונח “התחדשות יהודית” יהיה מוזר ולא אינטואיטיבי. אחרי הכל המונח הזה נועד לייצג מגזר קיים, “הציונות הדתית”, למה אם כן לא להשתמש בשם הקיים? הסיבה העיקרית לשימוש במונח התחדשות יהודית היא שהוא מתאר טוב יותר את התפיסה ההיסטורית שנציג. בנוסף, הקריאות להתחדשות יהודית נבעו מכמה מקורות (גורדון, ליבנה, קוק, עגנון וכו’) והן אינן מצטמצמות לציונות-הדתית. הציונות-הדתית היא מקרה פרטי, מוצלח בכמה היבטים, של השאיפה להתחדשות יהודית.

היהדות היא לא דת. בעבר היהדות הייתה ציוויליזציה, היא כללה בתוכה מצוות דתיות, תפיסה אסתטית, ספרותית, פוליטית, מוסרית, משפטית ועוד. עם היציאה לגלות העושר התרבותי של היהדות הצטמצם והמרכיב הדתי נותר (כמעט) לבדו. העידן המודרני החריף מגמה זו והפך את קהילות הקודש שעוד שמרו על עושר תרבותי להתפזרות של יחידים שעבורם היהדות הפכה להיות אמונה אישית וקיום מצוות מונטוני. עם זאת, שיבתם של היהודים לקיום ריבוני היא גם הזדמנות של היהודים לגלות מחדש את העושר התרבותי שיש במקורותיהם. ליהדות כדת אין הרבה מה להציע לאנשים מודרניים. לעומת זאת, ליהדות כציוויליזציה חיה שיש בה דת, לאומיות ותרבות תוססת יש לא מעט להעניק לעם היהודי ולאנושות כולה.

הן השקפת העולם החרדית והן השקפת העולם החילונית מבקשות מיהודים לחיות בפיצול אישיות. הן מבקשות מכל אחד ואחת מאיתנו לבחור: אתה אדם או שאתה יהודי? בדיסוננס קוגניטיבי שכזה חיים מלאים ושלמים פשוט לא אפשריים. התחדשות היהדות לכדי ציווילזציה היא מה שיאפשר ליהודים לחיות חיים טובים משום שאז הם לא יידרשו לבחור בין יהדות לאנושיות ולא יצטרכו להדיר את עובדות היסוד של חייהם האחת מן השנייה ולחיות בפיצול אישיות. רק כשיהודים מטפחים את תרבותם הם יהודים במלואם ואנושיים במלואם.

בחזרה למעבדה #2

כשצוות התיחקור שוב לראיין כשבאמתחתו הסיפורים השונים הוא מצליח לגרום למרואיינים לראות את עמדותיהם כמסקנות לוגיות של סיפור מסוים. כשהצוות מבקש מהמרואיינים לקרוא את סיפורי הקבוצות האחרות המרואיינים חשים שיש היגיון גם בעמדות האחרות על אף שהם עדיין לא מסכימים איתם. בשלב הזה הצוות חוזר אל “הקריטריונים”, התמות והנושאים שעומדים בשורש המחלוקות שלנו ומציג אותם למרואיינים, האחרונים מתחילים להצליח לדבר ולהתווכח עם המראיינים. הם הצליחו ליצור, בתנאי מעבדה, שפה ישראלית משותפת שמצד אחד יש לה תוכן והיא מצליחה לבטא מחלוקות ובו בזמן היא מאפשרת דיון רציונלי ועדכון של דעות בהתאם לטיעונים ולראיות.

נקודת העיוורון של הצוות היא הציבור המסורתי בישראל. למרות שחלקם משתייכים אל ציבור זה בעצמם הם מתקשים לנסח את גרסת הסיפור שלו להיסטוריה של העם היהודי. עם זאת, הם שמים לב שהמרואיינים המסורתיים מצליחים להבין את הסיפורים השונים ולנהל עמם דיון פורה ושפעמים רבות התובנות שלהם מצליחות להשפיע על בני שיחם.

סיכום

בשלב ניתוח הבעיה טענו שהחברה הישראלית לכודה בתוך מעגל של קיטוב. לקבוצות השונות יש אידיאלים מתחרים שמובילים אותן לחיות בנפרד. החיים בנפרד מעצימים את הקיטוב ודורשים עוד ועוד פיצול ונפרדות. במאמר זה הראנו את הדרך התיאורטית לפרוץ את המעגל אך לצידה יש עוד להוביל גם לפריצת דרך סוציולגית שתפחית, דרך מדיניות ציבורית, את התמריצים לחיות בנפרד ותאפשר לנו לחיות יחד. הצעד הראשון לפריצת דרך כזו יהיה תכנית לימודים בסיסית משותפת לכל ילדי ישראל.

למאמר זה היו כמה מטרות. מטרתו הראשונה הייתה להראות שהבעיות שמסעירות את הפוליטיקה הישראלית לא ניתנות לפתרון בצורות השיח הקיימות שכן הללו רק מגרדות את פני השטח. דווקא משום שמחלוקות היסוד של ישראל נשענות על תפיסות עומק שונות של השאלות מי אנחנו ומי אנחנו אמורים להיות, התמקדות בהשקפות המפרידות בינינו נחוצה כל כך. דיון רציונלי במוקדי החיכוך יכול לצמצם מחלוקות רבות או לסיימן. היכולת שלנו לחיות יחד תלויה ביכולת שלנו לבטא את המחלוקות שלנו באופן מובן. השפה המשותפת היא לא דרישה לקונצנזוס אלא כלי לביטוי ולהבהרת מחלוקות שורשיות. ככל שנמצא יותר קריטריונים ונקודות מחלוקת מפרידות כך נתקרב לפתרון בעיותנו.

הדגמה של צורת המחשבה על סוגיה ספציפית

[1] נתן ינאי, “התפיסה הממלכתית של בן-גוריון” בתוך קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, no. 45 (1987), עמ’ 181.

[2] תנועות כמו צו פיוס, יושבים לדבר, אחדות עכשיו ואולי גם הרבעון הרביעי למרות שמטרות הארגון לא ברורות.

[3] ראו למשל את העבודה של יוג’ין קנדל ואת העבודה של דן בן-דוד ממכון שורש.

[4] את הוויכוח המשטרי והאיזון בין הרשויות הצוות שלנו עוזב לעת עתה, לא משום שהוא מפלג יותר מדי אלא משום שנדמה להם כי כל הוויכוח מתנהל מתוך פוזיציה צרה של נסיבות השעה ולא מתוך הבדלי עומק – במילים אחרות הויכוח המשטרי הוא פתיר מדי לטעמם.

[5] מכיוון שבמקרה הישראלי תיאולוגיה והלכה הן חלק בלתי נפרד מן הסיפורים אנו נאמץ מתודה לעיסוק בהם. לא נוכל לדחות את העיסוק בדת מראש בשל מגבלות הדיון (ואף לא נרצה משום שדיון שוחר חכמה צריך להיות פתוח לאפשרות האמת שבה). אנחנו נעסוק בפרשנות כתבי הקודש בהשראת המתודה של הפילוסוף הישראלי מאיר בוזגלו: לטקסטים קאנוניים כמו המקרא, המשנה, התלמוד, ספרות ההלכה, מדרשים, תפילות ופיוטים תינתן קדימות על פני טיעונים ספוקלאטיביים של הוגים. אם נתלבט בין שתי פרשנויות של הטקסט בדרך כלל נעדיף את פשט הטקסט. עמדות מן המקורות הסותרות את ההיגיון יונחו בצד הדיון. כמו בוזגלו, גם אנחנו נתייחס למחשבת ישראל באופן “אמפירי” ונבחן את המקורות הראשוניים והקונזוסאליים ביותר כדי לגבש עמדה בשאלה תיאולוגית.