פסח הוא חג שבעצם העוצמות שלו, בתוך כל החגים ובשלושת הרגלים בפרט – זה חג שמאוד מנכיח את החיבור, הבין-דורי של אבות וסבים וסבתות ונכדים. יש משהו בציר הבין-דורי; מצד אחד יש את פסח מצרים – הפסח המקורי, ויש את פסח דורות שחוזר עליו: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו…”, יש את “והגדת לבנך”…. הציר הזה – הציר האנכי מייצג את המשך הארוך של היהדות בפניה המגוונות כיהדויות בכל פזורה ופזורה אלפי שנים ומייצג גם את ציר האורך הבין דורי של ארבעה דורות (ממש בדומה למובטח לאברהם בברית בין הבתרים “ודור רביעי ישובו הנה”) , ולבסוף, כשכולם מתקבצים ליד השולחן, ישנו המעגל או הישיבה ליד שולחן מרובע כשבת אחים גם יחד – זה ציר אופקי.
העוצמה הזאת של פסח התקדשותו כחג הביחד גם אצל חילונים גמורים, קדושת ההתאספות הזאת כרוכה בציווי המיוחד של “והגדת”, לדבר בשתי לשונות מתוך דו קיום היה מצב היסוד של היהודי לאורך הדורות. ההצטלבות של הציר של הזמן הארוך וציר ההווה, של הביחד המשפחתי, בהתקבצות הזאת, וכחג שמדברים בו ומבטא זיכרון – פסח הוא חג שספוג באמת בהרבה זיכרונות, מוזיקה, שירה, דיבור, חוויות מהדור שלנו ומן הדורות הקודמים לנו. דורות שידעו אסונות כולל לקיים את פסח במחנות ריכוז ודורות שידעו שמחות. תמיד דיברו בשתי הלשונות של מולדת ואי מולדת של גאולה וגלות של ערבית ועברית או לאדינו ועברית או יידיש ועברית.
שבר ודיסוננס בהווה
השנה הצירים הללו מצויים במשבר מאוד גדול. זהו השבר בגלגל הגדול שלנו, בנקודת הציר וההברגה של הגלגל. ציר האורך של הזמן הארוך, של ה”משך הארוך”, מדבר על גאולה, מדבר על חירות, מדבר על יציאת מצרים. ואילו בציר העכשווי של ההווה, הווה הנוכחי, בציר הסינכרוני והרוחבי – יש חטופים שעדיין שבויים בעזה, יש משפחות, המון משפחות במשך השנה ובשנה שעברה שחסרות את יקיריהן, והכיסאות ריקים או שכיסאות של נעדרים, יש מלחמה שהדעות חלוקות עליה ומעגל דמים שלא נפסק. יש דיסוננס מאוד מאוד גדול בין המשמעויות של חירות ושל גאולה. גם דק מבחינת הציווי המוסרי שמלווה את יציאת מצרים – “וזכרת כי גר היית בארץ מצרים” – כאילו בעצם פסח מצרים תבע מהדורות הבאים אחריו לא רק את ההזדהות עם הרגע של הגאולה, אלא גם את הזיכרון של האחר, ואת האחריות, ואת המוסר, ואת המטען. אז בעצם כל הערכים האלה נמצאים בטלטלה ובמצב של חסר מאוד גדול. ההזדהות עם רעיון של גאולה מתוך גלות כשאתה במצב של מיעוט מינורי היא לכאורה בסיסית וגם קלה, גבולותיה משורטטים מתוך עצם הגבלתך כמיעוט.
גם גאולה וזיכרון הגר הם מצד דו לשוני הם כוחות המושכים לשני כיוונים וממתנים זה את מרסנים ובולמים זה את זה.
אנחנו צריכים להסתכל על השולחן שלנו בליל הסדר הזה כשולחן שהוא הרבה יותר מאשר שולחן של מזון. אם אנחנו חושבים על זה, שבימים של מלחמת העולם או בימי המלחמות של נפוליאון, אז היו סיפורים על חסידויות, שהיו חסידים שרצו שהשולחן שלהם יהיה כאילו מהעיירה מסוימת ועד העיירה אחרת – הם כאילו לא ראו רק את השולחן הממשי, הם ראו את השולחן הווירטואלי, השולחן הגדול. אז גם עכשיו כנראה אנחנו הגענו לאיזו שעה הרת-גורל, שאנחנו צריכים לראות את השולחן הגדול.
והדיבור – יש הרבה תלמידים ותלמידות, וידידים וידידות, ששיתפו אותי, שבתוך משפחתם יש שבר, אפילו כאלה שקשורות לניגודים פוליטיים וראיה אחרת של המציאות. שלא נדבר על אלו שעוברים אסונות קטסטרופות וטראומות. הדבר הזה דורש מאיתנו דבר ראשון להבין שאם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כעם במדינת ישראל, עם מחויבות לזיכרון היהודי, ואם להנכיח אותו בצורה מיטבית, שנוכל באמת להנחיל אותו ולהעביר אותו לבנים ולבנות שלנו – אז הדיבור השנה הוא לא רק להגיד את מה שאני זוכר, אלא גם להגיד את מה שאני רוצה לעשות, את מה שהעתיד מחייב אותי.
וכנראה שהדיבור השנה חייב לעבור דרך הקשב – יותר מהרגיל. הקשב, הקשב והנמכת היצרים והרגשות, וההסכמה. שצריך להסכים – בעצם ההסכמה לצורך להסכים – היא כבר התקדמות.
במובן מסוים הציר הזה של הזמן הארוך – זה בעצם החיבור. מאז שקמה מדינת ישראל, החיבור לציר הזיכרון הארוך של היהדות… הרי בעצם, למעשה, מה השתנה מאז שקמה מדינת ישראל? מה שהשתנה הוא שיש מדינה ריבונית, ושיש אנשים שמזהים את המדינה הריבונית עם הגאולה עצמה. לאורך כל הדורות, פסח מצרים היה פסח שבעצם נחוג בגלויות ובדיאספורות, בפזורות השונות, כשאנשים חשבו על זיכרון עתיק של גאולה, וחוו את עצמם כמי שנמצאים לא במולדת, אלא בגלות. ואז היה זיכרון זוהר של הגאולה, ותקווה – “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”
אבל עכשיו אנחנו כבר כאן, במקום שרצינו להיות בו – בירושלים הבנויה. ואנחנו יכולים כמובן לפרש את זה אחרת: האם הציונות או המדינה היא גאולה או לא גאולה, או כל מיני דברים אחרים. אבל גם אם נפרש זאת כגאולה או לא. ברגע שהתכנסנו לכאן יהודים בעלי זהויות שונות: חילונים, יש שרואים דבר ראשון חשיבות היותם מזרחים, ויש חרדים, ויש כאלה שזה לא משנה להם, ויש ערבים, יש זהויות, יש מגזרים שונים… הסטטוס קוו הראשון של בית מדינת ישראל – התפרק. אנחנו רואים את זה בשנים האחרונות.
אבל אפילו בכל מהלך עתידי – כל הקבוצות האלה תצטרכנה לעבור איזושהי מטמורפוזה, או ריכוך, או איזשהו צמצום, ולהסכים על הצורך להסכים ביניהן, כדי לבנות את היסודות החדשים שכנראה… איך אומרים בהגדה: “הרי אני כבן שבעים שנה” – אומר רַבִּי אלעזר בן עזריה. ועכשיו מדינת ישראל היא זו שאומרת: הרי אני כבת שבעים שנה. עשינו את הכול מהר, זה הלך מאוד מהר, זה הלך קשוח. וכאילו עכשיו – צריך לעשות את הברית החדשה. ברית של שמיים חדשים וארץ חדשה, כמו שמדבר על זה הנביא.
יכול להיות שזה הרגע של “ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך” – הרי המדרשים תמיד דרשו זאת על שני סוגי דמים. דם הגלות ודם הגאולה כך אני אומר עכשיו. עכשיו יש רגע של התבוססות בדם, וצריך להתחיל לחשוב מחדש, לשרטט מחדש, בהרבה הבנה ובהרבה קשב. ולהבין שאם מדינת ישראל מוגדרת כבית לעם היהודי, ואם זאת נשארת אחת מההגדרות המרכזיות שלה – אז בני העם הם שונים, במגזרים שונים ותפיסות שונות. צריך למצוא מחדש את הפלטפורמה שעליה יוכלו להתכנס. אם מדינת ישראל נמצאת במזרח התיכון מתוך זיכרון הציווי הדו לשוני של זכירת הגאולה וזכירת הגר, הרי היא גם מחוייבת לסט הערכי של הגרות על הציר האופקי זה מחייב להתכנס להסכמות גם אם אין סליחות הצדקות או הבנות וגם אם בניית ההסכמות עם הפלסטינים תיקח זמן ומחשבה רבים. להתכנס להסכמות בינינו לבין עצמנו. אבל יש דבר אחד שאינו צריך לקחת הרבה זמן והוא מיידי כמו אויר לנשימה. עמדה מוסרית.
אין זן בחירה בין ציונות ובין פוסט ציונות, זוהי בחירה לריבונות בממד הנכון, בענווה במיעוט ובאתיקה הנדרשת מאיתנו תמיד ובכל זמן ומקום, כדי שלא נחווה גלות בתוך ריבונות, עלינו לא להפוך ריבונות למכשיר לגאולה דתית או להזיה משיחית. להקשיב זה לזה לדבר במטרה לחתור להסכמות. גאולה מינורית, יחסית, סבירה, והפסח הזה הוא זימון לדבר זה עם זה.
את שני הלשונות הללו מנכיח מאמרו של הרב דניאל אפשטיין המהרהר הרהור נוקב על התיאולוגיה של כל דכפין ייתי וייכול. מהארון היהודי המתרחב לעבר וערב יוצאים גם בן בן עמי וג’ווארה בדר בדיון נוקב ומרתק בסמיר מארד ובשתי הלשונות הקיומיות של יהדות ואסלאם, קומוניזם ודת, דויד הירשהורן מהרהר את ההליכה בעקבות אברהם ורחל בראף מציגה מציוריה.
בגליון חג מיוחד זה עבר וערב גולש לשאר המדורים לשאלות על שפה יהודית ישראלית שם נמצא את מאמרו של עילי יונייב, את שפע המאמרים על סמיר נקאש מאת אלמוג בהר יובל עברי ושלי עצמי. פרדו שואל על היוצר הסופי האיראני ואלקיים מעמיק להציג את הצום כעמדה נפשית עמוקה של מוות גשמי ותחייה רוחנית.
בציטוט החזק של דליה רביקוביץ זו אני הבוערת פותחת הפרוזה הוידויית של ספיר פז דיון נוקב בהתאבדות האם והעיתונאית והמסאית פגי סידור, ילידת תוניס במקור, משתפת בזכרונות מפזורות זמנים ושבתות אחרות.
רב הוא היבול באומנות חזותית צבי לחמן מוסיף ללוות אותנו והפעם בסידרת עבודות חזקה על פסח ליל הסדר הארוחה האחרונה המהדהדת פסחים רבים ושאלותיהם בנו ואיתנו. רשמים נוספים שלי אודות עבודתו יעלו בהמשך. יניב שפירא אוצר ייחודי ומי שהוביל את המשכן לאומנות עין חרוד להתחדשות והתמקדות כותב על רות קסטנבום מדרש נוף, רשמים של הצייר שמעון פינטו על תערוכה באוצרות סאלי הפטל, אדם רצון על המיינה הטוב והרע, נורית טל טנא באוצרות תערוכה שהיא תולדה של שילוש נשי ועוסקת בזיכרון הגוף וטראומה, המאיירת איה שור ביצירות געגוע אל מבט מחודש בהווה מתוך האפשרות לתיקון.
תורתו אומנותו – אלי שמיר מבכירי הציירים בישראל אומן המתייחד בכך שהוא גם מורה ברמח אבריו ושסה גידיו והמעיד אסכולת תלמידים ופרשנים. שירה מרתקת של קולות מן הצד נמצא בשירתם של יונה דביר שלם, דיאנה פניאן, אסתר שקלים, אלעזר נחשוני, יונה לב ארי ישראלי, מרטין הרשקוביץ, נהר שניר ואהרון ישראל.
מדור השביעי הקבוע שלנו מארח הפעם את אודי ברג לצד אוצרות הצילומים של ענת סרגוסטי מופיע תיק עבודות צילום של דנה אריאלי אשר לאורך שלבי יצירתה חקרה רבות את מושג רוח הרפאים, הפעם עין המצלמה שלה מופנית לצפון הנטוש.
מדור חדש מזרח למזרח יתמיד לעסוק בתורות משנות והגות מזרח אסיה אורחים ראשונים בו מורת הבודהיזם נעמה אושרי וההינדואיסט איתמר תאודור, גם שועי רז אינטלקטואל ופרשן יוצר כותב במדור זה על הציירת והפסלת איטה גרטנר.
יוצרת מרתקת שיש להעמידה בשושלת הפרשנים הארוכה לתורות ר’ נחמן מברסלב היא סנדרה זומר. התעמקותה בתורותיו יוצרת מדרשים חזותיים ומדרשי סאונד במדור תיבת תהודה עם עיבודה לשיר קרב יום על פי מסורת ברסלב, האוחזת בתפיסה שזהו לחן מהבעש״ט.
