אפתח בספור שהתרחש במאה השמונה־עשרה באחד הכפרים במזרח־אירופה. יהודים נהגו להגיע עם בנם שהתקרב לגיל בר־המצוה לקבל את ברכתו של האדמו"ר. הרב. מכיון שהכפרים היו מרחקים, לעתים ארך המסע ימים מספר עד שהגיעו לאדמו"ר. מספר על אב ובנו שהגיעו לאדמו"ר והמתינו מחוץ לחצר הרב עד שקבלו אשור להכנס לביתו ושם המתינו לקבל אשור להכנס לחדרו. כשנכנסו לחדרו פנה האב בהתרגשות לאדמו"ר וספר שבנו שקדן, קובע עתים לתורה ולומד גם לקראת בר־המצוה. שמע האדמו"ר את דברי האב בעוד הבן עומד לצדו ושותק. בזמן שהאב מדבר, נוהג הילד בכבוד הורים ולא נכנס לדברי אביו ולא מוסיף דברים משלו. האדמו"ר שהיה ידוע בחכמתו הרבה והגדושה גמרא, ראשונים, אחרונים, משנה, מוסר ותורה, מסתכל בילד ואומר, "אבא מספר שאתה תלמיד חכם ומשקיע בלמוד תורה ואף בקיא יחסית לגילך".
הילד מסתכל באביו ושותק.
האדמו"ר מכניס את ידו לכיס ושולף מטפחת ומניח אותה על השלחן פתוחה לרוחה. אחר שולף מטבע זהב אחד ואומר לילד, "תגיד לי איפה יש אלהים ואתן לך את המטבע".
הילד שותק ומפנה את מבטו אל אביו.
האדמו"ר מושיט את ידו ומקרב את המטבע לילד ואומר שוב, "תגיד לי איפה יש אלהים ואתן לך את המטבע".
הילד ממשיך להחריש ולהסתכל באביו.
האב נבוך מפציר בילד, "השב לרב".
הילד פונה אל האדמו"ר ואומר לו, "תגיד לי איפה אין אלהים ואתן לך שק של מטבעות זהב".
עד כאן הספור.
יש אומרים שהספור הזה לא היה ולא נברא מעולם. אחרים אומרים שהספור התרחש במציאות והילד הוא כנראה אבי תורת החסידות הבעל שם טוב שתורתו רוויה אלקות גם במקומות הנמוכים ביותר שלכאורה טמאתם רחוקה מאלקות. ויש אומרים שהיה זה רבי נחמן מברסלב שמסר את תורתו ליצורי פרא וצמחי בר, ואמר: "לכל אחד נגון מיחד משלו" – וצריך ליקר את הנגון שלו כי מיחד וחדש והכי־הכי שלו.
ויש מי שאומרים שזה היה בכלל פול־מישל פוקו, ז'אק דרידה או עמנואל לוינס, או מרסל דושאן ואפלו פבלו פיקסו.
בין כך ובין כך בידיך הדבר ובבחירתך.
עתה אנסה להראות זויות התבוננות נוספות כאפשרות לבחן את האמת, אמת כפי שנאמרה ולא ממי שאמרה, (הרמב"ם), והיא תהיה אשר תהיה.
מרסל דושאן בעבודתו ״הזכוכית הגדולה״ הידועה גם בשם "הכלה והרוקים", מגיש מיצג עשוי זכוכית. החמר עצמו כידוע שקוף ומהלך היצור מחמר נמוך מאד והוא סוג של אדמה, דהינו חול כמסה וגרגירי חול כיחיד. הזכוכית נוצרת מחול ועפר באמצעות חמום. מרכיבים אלו נמוכים מאד מבחינה חמרית, וכידוע כל בשר על פני האדמה שב אליהם במותו. באמצעות שלהבת החם הם הופכים לזכוכית שקופה וממנה מכינים חלונות, מסגרות ועוד. החלון, שהוא למעשה פלטת זכוכית, מפריד בין האוביקט ויוצר פרגוד שקוף בין שני צדדים שם וכאן, הנראים בעת ובעונה אחת – ועדין יש ביניהם הפרדה. לצרך הענין, הכלה נמצאת בצד אחד והרוקים בצד השני. יש ביניהם הפרדה. ומדוע הם נקראים רוקים? מן הראוי שיקראו מיעדים או ארוסים או כל דבר שיגדיר את הממוש העתידי של כל אחד מהם להתיחד עם הכלה. דושאן מתאר את תהליך קבירת המדים של כל אחד מהרוקים כחלק מתהליך ההתקשרות וההתקרבות לכלה. מה הקשר ל"קבורת המדים" או לשרפת המדים בהתקרבות? למשל, "מלא כל הארץ כבודו" הוא בטוי מקראי וזהרי, שבו כבודו התפרש – בגדו. מה שיכים בגדיו ומדיו של האדם ביחס לבורא? וכך מה שיכות דרגות קצונה לאדם ביחס לבוראו? או חלוק רופא בכיר או פרופסור? גם אצל דושאן בעל האגו המקצועי, בכחו להחליט שהכלה שלו ולפעל באפן פטרוני לקראת הגשמת ההתיחדות. כלומר לאחז בה ממקום של בעלות עליה. הזכוכית נשברת באקט כזה והם נשארים "רוקים" כשם נוסף לעבודה.
ונחזר לבעל שם טוב, מיסד החסידות.
הבעל שם טוב כותב לגיסו מכתב על חלום או חזיון שהיה לו. בחלום הוא נמצא בעולם העליון מעבר לזכוכית ושם רואה, מריח ושומע את זיו השכינה, גדולי העולם ובהם המשיח נהנים שם מאורה. אומר הבעל שם טוב למשיח, "מתי תבוא? הכלה מוכנה לקבל מאורך, כלם מצפים לך". והמשיח משיב: "עד יפוצו מעינותיך החוצה, אז אבוא". כלומר ספריו, שעד אותה עת לא כתב הבעל שם טוב. נסער ונרגש כתב לגיסו את דבריו של המשיח מהחזיון ותהה אם לכתב. השיב לו גיסו שכנראה הגיע הזמן ואז כתב הבעל שם טוב את תורת החסידות.
בהיותי ציר בעל תשובה השומר תורה ומצוות ומתפלל לשם יתברך, החבור בין הכלה של הבעל שם טוב לכלה של דושאן נעשה באפן טבעי בראשי.
יו"ד קי"י וי"ו קי"י נמצא שם וכאן בכפיפה אחת ובאפן מסתר. ואלו אני ממשיך להיות רוק השואף להתיחד עם האל. הרי אנחנו אומרים, "לשם יחוד שם יו"ד שם קי"י ביחוד שלם" בשם כל ישראל, ועדין אין ממוש. והאל הנוכח־הנפקד אומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כלומר העדר אגו או סופר־אגו, ואז 'שכנתי'.
ובמלים אחרות, "אני", אומר האל, "אינני דר בכפיפה אחת עם תפיסה עצמית גבוהה – אגו, סופר־אגו – היבריס". לכן הכלה, קרי השכינה, נמצאת בגלות.
בלקוטי מוהר"ן, תנינא מציע הרב דרך להחזיר את האלקות למוחין של האדם/הפרט. הרב מביא צטוט משיר השירים – "מלך אסור ברהטים". בארמית השורש רה"ט ('רהטים') פרושו לשון ריצה. דהינו הרב מבקש להחזיר את האלקות למחין באמצעות השתקת ריצת המחשבות, אותן מחשבות טורדניות המבקשות לארגן את המציאות. תחת זאת מציע הרב להתפלל, קרי למסר את הרצון העצמי והחיים להשגחת הכח העליון כמיטב יכלתנו וכך להתקרב לאט־לאט לאמונה באל. התוצאה היא ענוה. ואז אולי הכלה, קרי השכינה, תוכל להתקרב לפרט.
רבי נחמן טבע מטבע לשון: ״זקן ויניק – יניק וזקן״, כלומר התנועה בין ילד תם בתודעה בוגרת משכלת ותבונית לבין זקן בוגר בתודעה משכלת ותבונית לבין ילד תם.
זוהי נקדת הפתיחה בספרו של ג׳ימס הילמן "לחיות את החיים אחורנית (מכתב)". במכתבו למיקל הוא מתאר ציור של פיקסו שציר שנה לפני מותו, בהיותו בן תשעים ואחת. לציור נתן פיקסו את השם "הילד הצעיר". כאמור, פיקסו ציר אותו בגיל תשעים ואחת. האם הוא מציר זכרון? מציר ילד? וזכורה האמירה של פיקסו, "כל ילד הוא אמן". השאלה אם הוא זוכה להשאר ילד כאשר הוא מגדר באמצעות החברה אמן. החשיבות העצמית והאגו המקצועי חוזרים כמסמר החורץ דין בין התמים לבין הקונקרטי והמשגי. בנקדה זו הפוזיציה משתנה. נראה שהמהות לחיות את החיים לאחור היא נקדה מרכזית הן אצל רבי נחמן הן אצל ג׳ימס הילמן.
החזרתיות היא אל ההתחלה, הראשית. והראשית – שמים וארץ וחשך על פני תהום, עולם של תהו ורוח אלקים מרחפת על פני המים – זו חזרה לסיפא של הדברים או לדבור, הדבור או הדברים הם נפש ממללא, כלומר נפש מדברת. נפש מדברת הכרת הטוב ופליאה – זו חזרה אל הנביעה, הגרעין ומקור המעין שממנו נובעים מים חיים וטהורים של תם.
אפשר כמובן להאריך בדברים עוד אך אני מקוה שהרעיון להזמנה לדיון על האמת היכן שהיא קימת, מרחיק אותנו מרעיון הדעה היצוקה בבטון. דעה כבודה במקומו מנח אך היא דינמית ומשתנה כידוע. ממש כמו מלבוש והתחדשות במלבוש ושוב ושוב כתנועה ושאיפה אין־סופיות. האמת לעמת זאת מחלטת וקבועה.
וכל זה בעולם החמר, בעולם שאלכסנדר מוקדון מלמד אותנו בשאלות ששאל את זקני יבנה בעזרת עשר שאלות ששאל אחת מהן: "איך יחיה אדם?" השיבו לו: "ימית עצמו". ומהו "ימית עצמו" ביחס לאגו, לגאוה ולשאר מלבושיו? ישאף לכנות עצמית וממנה יראה אפק, חיים וענוה. ואותנו דיון זה יכול ללמד שכדי לחיות צריך למות.
