המאמר עוסק בהגות ובדרכי ההתמודדות של האדמו"ר מפיאסצנה, עם שכול ואובדן, תוך התמקדות ביתמותו מאביו, אובדן בנו והיותו עד לאובדן רבים מישראל. המאמר מתאר את תורת 'זיכרון נשמות הנפטרים' שהציג האדמו"ר, ומתארת מודל של קשר הדדי בין החיים לנפטרים המועיל לשני הצדדים. זאת באמצעות זכירת הנפטרים בשילוב עשייה ופעילות דתית. גישה זו מציעה קשר מתמשך ודו-כיווני, המשמש כבסיס להתמודדות עם אובדן ושכול.
ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה (1889–1943), היה הוגה חסידי מעמיק. בתקופת שהותו בגטו ורשה חיזק את קהל שומעיו בהתמודדות עם הייסורים עד להירצחו ב–1943 במחנה טרווניקי. אציג אחד מצירי מחשבתו, והוא דרכו בהתמודדות עם שכול. בכתביו הדגיש את חשיבותה של דרשה בהמשכים המאפשרת פיתוח הדרגתי של רעיון. כפי שאבקש להציע, בנושא השכול, הרי שכל חייו היו מעין המשך אחד.
האדמו"ר פיתח שיטה רוחנית להעצמת החוויה הרגשית שכינה אותה 'גילוי הנפש' המתבססת על התרגשות והתלהבות, ומתמקדת בעבודה תודעתית חווייתית הכוללת ריכוז מדיטטיבי ותרגולי דמיון מגוונים ככלים לפיתוח מודעות רוחנית, במטרה להשיג ראייה מופשטת של המציאות. זאת תוך שאיפה לחוויה נבואית והתגלות. גישה זו אפשרה לו להתמודד לא רק עם האובדן האישי שלו – יתמות ושכול–הורי – אלא גם עם חוויית השכול הקולקטיבית במהלך השואה. על פי תפיסתו, זיכרון נשמות הנפטרים בעת עשיית מעשים מאפשר להם לשכון בלבבות החיים, ומתפתחת הדדיות רוחנית המחזקת את שניהם. גישתו מציעה תפיסה הוליסטית המשלבת את התיאוריה החסידית עם פונקציות פסיכולוגיות של עבודת האבל.
חביבה פדיה התוותה במאמר יסודי עקרונות לדיון בחוויה המיסטית והדתית בחסידות. מתוך השעיה של הגדרת ה'הגיוגרפיה' היא מציעה שיש לבחון תחילה את הסיפור החסידי (המתמקד ב'התנהגות'), כמשלים עיונים תיאורטיים, כלומר כקרוב לתיעוד לפני שבוחנים אותו כאופציית ה'המצאה האגדתית'. לפיכך, יש לשלב בזהירות בין תורת האדמו"ר לסיפורי החסידים על אודותיו כדי לבדוק אם ניתן להיעזר בהם להבנת האופן בו התיאוריה התיאוסופית הייתה קשורה בחוויית חיים. בדברים הבאים אדון בהגותו וכתביו של האדמו"ר מפיאסצנה ובסיפורים על אודותיו, במטרה להציג תפיסה הוליסטית בהתמודדותו עם השכול.
"רוצה אני לראות תמונתו של אבי": יתמות
ר' קלונימוס איבד את אביו, האדמו"ר אלימלך שפירא מגרודז'יסק, בטרם מלאו לו שלוש שנים. ביומנו הרוחני שכתב בבגרותו, הותיר עדות אודות תחושותיו באובדנו: "עוד ילד רך הייתי ואויביי – דאגותיי וצרותיי – כבר שברו את כחי ורוחי. פעוט עוד הייתי כשנתייתמתי, את אבי הצדיק כמעט שלא הכרתי, לא זכיתי שאבי איש אלוקים הקדוש יגדלני". תיאור זה מבטא תחושת שבר מתמשך לנוכח אובדנו והיעדרו של דמות האב מחייו, וכפי שנראה טראומה זו עתידה ללוותו כל חייו. בספרות הפסיכולוגית מתואר שכאשר ישנו איום על קשר עם דמות משמעותית, כמו במקרי שכול, מתעוררת חרדת נטישה, המלווה בגעגועים וניסיונות לחיפוש דרכים לשמר את הקשר. בתקופת הילדות, נטייה זו מתבטאת בניסיון לממש את הקשר בצורה פיזית; ואילו בבגרות, נטייה זו מתבטאת דרך תהליכי הטמעה באמצעות ייצוגים פנימיים בנפש. במהלך החיים, מתבטא תהליך זה כהכלאה בין רצון לקרבה פיזית ממשית עם חיבור לסמלים פנימיים. אני מבקש להציע כי ניסיונות שימור הקשר עם האב המת, התבטאו אצל האדמו"ר במה שניתן לכנותו "דחף הראייה" וניסיונות ההנכחה.
בילדותו נכח האדמו"ר בחצר אביו, אולם מעדות בשמו עולה שהוא זכר מעט מאוד מאביו. היעדר הזיכרונות הגביר את תחושת החיפוש אחר המגע עם דמות האב. לאחר פטירת אביו, הובא כילד לבית המדרש בכדי לומר 'קדיש יתום'. עיתונאי מחסידיו העיד שפעם אחת סירב הילד לומר קדיש, וכששאלוהו לפשר הסירוב, השיב: "איככה אוכל לאמור קדיש שעה שאני רואה את אבי יושב מולי ליד השולחן". ניתן לשער כי מה שעמד לנגד עיניו היה כיסאו של אביו, דבר שעשוי היה להוות ביטוי להיעדרותו הנוכחת של האב. כשהסיפור נכתב מאוחר יותר במסגרת הגיוגרפית הוא אופיין כמצביע על התגלות רוחנית ו"ראייה קדושה" שפיעמה בו מקטנותו.
מאמצי הראייה וההנכחה קיבלו ביטויים מרומזים בכתביו השונים של האדמו"ר. כתביו עמוסים במשלי אב ובנו, המבטאים כמיהה להתאחדות עם דמות האב. כדוגמת המשל העוסק בהתרפקות נפש הילד על אביו. דוגמה בולטת היא פתיחת שניים מחיבוריו בדימוי הגעגועים לאל: "וכמו הבן ששמח לקראת אביו אחרי שלא ראהו כמה שנים, ואחרי שנתענה בגעגועים גדולים על אביו". האדמו"ר הדגיש את כוחו הפדגוגי של המשל שבשל הוויזואליזציה הדמיונית מעניק תחושה מציאותית, על כן עינויי הגעגוע לדמותו של האב הנעדר–הממשי מרחפים על מילים אלו עד כדי התלכדות ליחידה אחת.
באחת מהדרכותיו מציע האדמו"ר פרקטיקה של רפלקסייה והתבוננות מודעת על תהליכי המחשבה והדמיון לשם הפחתת עוצמתם והקהייתם. הדוגמה שהביא ליעילות פרקטיקה זו מתייחס לדימוי דמות האב: "למשל קח לך בדמיונך תמונת איזה איש הכי קרוב לך ורגיל אתה בו בכל עת ושעה […] ותחשוב לך, איזה דמיון אני מצייר לי עתה, של אבי וכדומה"; "כאשר רק תתחיל לחשוב, מה עתה בדמיוני, תמונת אבי, רוצה אני לצייר היטב את תמונתו, האם באמת תמונתו בדמיוני, אז תכהה תמונתו בדמיונך". שורות אלו מבטאות באופן פרדוקסלי את ההתנסות הכושלת הנובעת דווקא מהרצון העז לדמיין היטב את דמות האב, זו שלעיתים הינה רצויה בהחלט, שכן הדמיון מאפשר 'מפגש' גם עם דמויות שנפטרו מעולם החיים זה מכבר.
ברשימת ספרי היסוד 'הראשונים' של החסידות, כלל את ספרי אביו בשורה אחת יחד עם ספרי המגיד ממזריץ', נועם אלימלך, קדושת לוי ועבודת ישראל. באמצעות מהלך זה, העניק לכתבי אביו מעמד קנוני וניסה לבסס את מעמדם בקורפוס החסידי המרכזי. אזכורים תכופים בכתביו לדברי אביו נראים לעיתים כאזכור לשם אזכור בלבד, שלא נועד אלא להעלות על נס את שמו של אביו. ניתן לפרש זאת כאסטרטגיית הנכחה, תוך שימור זכרו בתודעתו ובתודעת הקוראים, ובכך ליצור זיקה ומגע איתו.
משמעותית היא הדרשה שנשא האדמו"ר בשבת 'החודש' בשנת תרפ"ה, בשבוע האזכרה של אביו. בספרות הפסיכולוגית, יום השנה מהווה גירוי שעשוי לעורר געגועים ורצון לחיבור עם הנפטר. השכול יוצר תאריך לידה חדש כביכול להוויית קיומו של האדם. לידה והיזרקות למציאות אחרת שנוצרה בעקבות החושך והאובדן. בדרשה זו, האדמו"ר דן בעקרונות יסודיים מתורת אביו, ואין זה מפתיע שעסק אז בחידוש הלבנה. הוא ראה בה סמל להכרת התחדשות האור דווקא מתוך ידיעת החושך שקדם לו. הוא הסביר אז כי בכל שנה, בעליית נשמת הצדיק ביום האזכרה, גם החיים המחוברים אליו מתעלים:
"והנה הסתלקות צדיק מעולם הזה היא עניין עליות הנשמה כנודע. וכיוון שחלק מרצון שלנו וחלק נשמתנו נכנסו בו ונתדבקו בו ובנשמתו, אז גם את נשמתנו הקשורים בו הוא מעלה. ובכל היארצייט שנשמתו של הצדיק עולה, […] אז צריכים להרגיש גם אנו עילוי בנשמתנו. ולאו דווקא מי שנסע אליו, אלא כל מי שהולך בדרכיו – דרך הקודש ודרך העבודה, מרגיש עילוי והתקדשות הנשמה".
בין הצדיק–הנפטר, לבין האדם–החי ישנה זיקה המבוססת על חלקי רצון ונשמה הכרוכים וקשורים זה בזה. האדמו"ר מכליל גם מי שבפועל לא נמנה על ה'נוסעים' אל הצדיק בחייו, במשמעות החסידית למטרת שמיעת תורה והדרכה, והיכרותו איתו איננה אלא מספריו והתחקות אחר דמותו. נזכור, כי האדמו"ר בעצמו לא נמנה על 'הנוסעים' לאביו בחייו. אם כן הוא הוא מי שעמד בזיקה אל אביו הצדיק בקשר טקסטואלי, שמיעת מסורות מפי סובביו, ובאמצעותם כך דבק בו והלך בדרכיו. לאור זאת מתבהרות דרשות רבות של האדמו"ר העוסקות בהידבקות בצדיקים שנפטרו, והיכולת להפוך לתלמידיהם ואף לזכות להתגלות ולראייה נבואית באמצעות שרטוט דיוקנם הייחודי המשתקף בכתביהם.
בדרשה מאוחרת הסביר האדמו"ר כי משה רבנו ביקש שבניו יירשו את גדולתו. זאת לא בשביל כבוד, אלא כדי שינהיגו את ישראל בדרכו, וכביכול הוא ממשיך להנהיגם אף לאחר פטירתו. על פי החסידים האדמו"ר כינה את דרשותיו "דרך המלך", נראה כי לא בחינם שמם קרוב במצלול לשם אביו – אלימלך (ובהגייה יידית–פולנית – אלימלך הוא מיילך) – מה שמבטא את המשכיות דרכו של האב דרך בנו.
"העתיד שלי נהרס": שכול–הורי
בשנת 1908 נולד לר' קלונימוס בן, והוא קרא לו אלימלך על שם אביו. האדמו"ר תלה בו תקוות גדולות בשאיפה שימשיכו בשושלת ההנהגה. ב–1935 חלה הבן אנושות. האדמו"ר, אביו, התמסר לתפילות ובכיות, ונע בין ייאוש לאמונה. לאחר ימים אחדים חלה התאוששות. האדמו"ר הודה בשבחים לאל, ועם זאת ניכר על פניו רושם עצבות. כשנשאל על כך השיב: 'שאין עוד שמחה שלמה'. נראה שחש כי זמנו של בנו בין החיים שאול. כארבע שנים מאוחר יותר, ורשה הופצצה בתקיפות הנאצים, אלימלך נפצע קשות, ונפטר לאחר שלושה ימים. סמוך לכך, נהרגו מהפצצה אחרת כלתו וגיסתו של האדמו"ר. במות בנו חש האדמו"ר כי אין לו במה להיאחז, אולם בחר להודות על השנים שחיו יחדיו, וכתב ביומנו:
"גדול השיברון עד בלתי נשוא, ורק אתה ד׳ ברוב נפלאותיך תעמדני ותחזקני. […] ומי כמוך מכיר בשבירת לבי וברציצת כל עצמַי, עם כל זה […] משבח ומפאר אני את כבוד קדושתך בעד האוצר הנחמד הזה שזיכיתני בו א״ל [=31] שנים. […] בכל מאמצי כוחי השגחתי עליו. ובכל ליבי ונפשי, בעזרתך, שמרתיו. […] ועתה בעתונו פלצות לאמור, איפה הוא הבן יקיר, ובמה אשמור אותו עתה. הלוא גם בעד גופו העדין והזך הייתי מוכן למסור כל עצמי, ואיו. ואיך הוא עתה. מאוד תרעד נפשי ותהמה, מה לעשות עתה בשביל היקר לי מכל עצמי, שלא יאונה לו כל רע ח״ו, אף לא ידאג ולא יפחד ח"ו. דלפה נפשי ונלאה מחיפוש דעה, מה לי לעשות וטוב לו. שומר ישראל שמור נא את בננו אלימלך בן ציון וכלתנו גיטל אשר לקחתם ממני אליך".
בפחדיו המצמיתים של האב השכול לגורל בנו, וחיפוש דרך כיצד לגונן עליו, נחשפת התמודדת של האב השכול עם האובדן של הפונקציות ההוריות, והפרת התודעה בדבר תפקידו כשומר על הבן מכל רע. דרך כתיבתו, האדמו"ר משרטט את החרדה והכאב של הורה שאיבד את בנו, אך במקביל ממשיך לחזק את אמונתו באל בתפילה ובתקווה שהאל עצמו ימלא תפקיד זה וישמור על הבן גם לאחר מותו. תהליך זה מצביע על פרקטיקה הורית יצירתית, שבאמצעות מסירת תפקיד השמירה לאל, האב ממשיך למעשה למלא את תפקידו המגונן באופן סימבולי, גם כאשר הבן איננו בין החיים.
*
אובדן ילד נחשב לטראומה קשה במיוחד, המערערת את התקווה לעתיד. במות בנו של האדמו"ר, מת גם חלק ממנו ונפסקה תקוותו האישית, כפי שהכריז במרירות: "אני נוצחתי כבר במלחמה; ה' יעזור שעם ישראל ינצח". ביומנו כתב בכאבו:
"ועתה אני יושב ודומם. גדול הכאב עד בלתי עמוד, והשיברון עד בלתי נשוא. כי אחר שזכינו בחסד חינם מד' יתברך לבן יקיר […] ואשר היה קשור בנפשי ויחידתי […] נגזר עלי ממרום דין קשה, דין מר ונמרר כזה, לשוב ולקחתו מאתי בשנת ת״ש במלחמה. […] ועימו גם זוגתו […] גם כל תקוות עצמי ונפשי אשר בהם, בזה ובבא, נגדע. וגם העתיד שלי, על ידי שיתגדלו ויתרוממו הם בגופם נפשם ורוחם נהרס".
בדרשה שנשא לאחר מות אימו מהתקף לב – שנסיבותיו, לדעת רבים, קשורות בצערה באובדן הנכד – עסק האדמו"ר במות שרה, ש"לקחה כל כך אל ליבה" את עניין עקדת יצחק. נטייתו של האדמו"ר הייתה לשזור את הביוגרפיה האישית שלו בסיפורי המקרא והאגדה, מתוך זרימה הדדית המעצבת את דרשתו. במקרה זה, ברור שהוא רומז לאובדן אימו ובנו. בדרשה מתאר האדמו"ר את תחושת אובדן חלקים מנפש האדם המיוסר, עד שאין הבדל אם נהרג כולו או רק מקצתו. ומרמז בכך גם על עצמו, האב השכול, שבמות בנו נפגעה עבורו 'לכידות העצמי' ושאיבד "חלקי עצמי" ו"חלקי נפש" שהיו קשורים בנפש בנו.
אובדן צאצאים נתפס גם כסתימת הגולל וקץ ההמשכיות של ההורה. דבר הבא לידי ביטוי בדברי האדמו"ר אודות רציחת הצעירים: "לא להילדים לבד הדבר נוגע רק גם אל אבותיהם ואבות אבותיהם אשר בגן עדן, כיוון שכל הקיום אשר בעולם הזה לאבותיהם ואבות אבותיהם הוא על ידי הבנים ובני הבנים. וכשחס וחלילה מכלים אותם, אז גם קיום אבותיהם נגדע […] עוללינו וטפנו לא בנינו לבד הם, רק גם אנו הם". אציין כי כחלק ממנגנון הטבח בשואה "ילדים נורו לעיני הוריהם כדי שאלה ידעו שהשושלת שלהם מסתיימת, ואחר כך היו ההורים נורים בעצמם". בדרשתו זו ניסה לזעזע ולעורר את השמיים האטומים כביכול וכתב: "ילדים תמימים, מלאכים טהורים, אף גדולים קודשי ישראל הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל […] ממלאים את כל חלל העולם צעקות ואין העולם נהפך למים, רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו".
לזכר בנו כתב הקדשה בפתח ספרו: "כבוד בני יחידי וחמדת לבבי ונפשי, הקדוש הרב והחסיד שלשלת היוחסין מוה"ר ר' אלימלך בן ציון זצ"ל. […] ואוהב ישראל היה". בדרשה שכותרתה "בהיארצייט הראשונה של בני הרב החסיד והקדוש זצ"ל", האדמו"ר דן בפרשנות התלמודית לפיה אלו שנהרגו בעת ימי החורבן, והיו חייבים עונש מן השמיים, עלו במדרגתם וזכו לתואר "עבדיך", בעוד שהחסידים שנהרגו נותרו במעמדם. האדמו"ר הסביר כי החסיד מהווה את הדרגה הגבוהה האפשרית. בכתביו המוקדמים, החסיד אינו אלא מי שמקדיש עצמו לעבודת ההתלהבות וגילוי נפשו. אולם בדרשה זו תכליתו של החסיד היא חסד עם כלל ישראל. מכיוון שכל הנהרג על קידוש השם נחשב להמשך מעשה העקדה, ומהווה כפרה על כלל ישראל, על כן החסיד נותר במעמדו ואין לשנות את מדרגתו לאחר מותו.
בכתב היד נמחק דיון בשאלה מדוע ה'חסיד' הנהרג אינו נקרא 'נביא' או 'צדיק'. אני מציע להבין את הדרשה לאור הטרמינולוגיה המקובלת בשיח החסידי, כרומזת לבנו של האדמו"ר, שנותר 'חסיד' ולא ירש את מעמד ה'צדיק' מנהיג הקהילה. כזכור, לדברי האדמו"ר ירושת הבן את ההנהגה מאביו, ממשיכה ומנכיחה אותו לאחר מותו ואינה עניין של מה בכך בתמונת עולמו. באמצעות פרשנות זו, האדמו"ר ביקש להעניק משמעות למות בנו: אף שבמציאות הממשית בנו לעולם לא יירש את כיסאו ואת מעמד 'הצדיקות' ויוותר 'חסיד', הרי שבעצם מותו פעל את פעולת ה'צדיק' עבור הכלל, והשיג מעלה רוחנית נעלה אף יותר.
שאלת הלב ושאלת המוח: אמונה שבשתיקה
ב–1942 בלוויית ידידו האדמו"ר מאמשינוב התייחס האדמו"ר לשאלת השכול, והציע הבחנה בין "שאלת המוח" ל"שאלת הלב", את דרשתו העלה על הכתב עיתונאי, והודגש שנאמרה בבכי:
"ריק מסביב. קר בנשמה. רב הוא ניסיונו של האדם הנשאר שכול בחיים. אין אני מתרעם חס ושלום. […] יש שאלת הלב ויש שאלת המוח. את שאלת המוח אפשר תמיד לתרץ בתירוץ המתיישב על הדעת. ואילו שאלת הלב אינה מתרצת בנקל. אם הלב כואב, דואב, אין תרופה לכאב זה. את שאלת הלב, את כאב הלב אפשר לתרץ, להרגיע, רק כשמסלקים את הסיבה הגורמת לכאב ולשאלה. […] אני נשאר חייב, מפני שאין לי תירוץ לשאלת הלב. השאלה על שום מה נשארתי יחיד בודד? כל בני ביתי נהרגו לנגד עיניי. רק בימי תחיית המתים תתורץ שאלת הלב, יחלוף כאב הלב".
בדרשה אחרת כתב האדמו"ר על אובדן נפשות רבות מישראל באכזריות, מתוך הדגשה כי אין נחמה אפשרית באופק הריאלי בקטיעת חיי הצעירים באיבם: "על הפסד נפשות אי אפשר לקבל תנחומין […] כל בעל נפש, לא על שחסרים הם לו בלבד מצטער, ולא געגועיו אליהם בלבד הם המענים ומדכאים אותו. רק בעיקר על עצמם […] הלא כך ברא ד' שיחיה האדם את שנותיו שבעים ושמונים שנה […] ועל זה בעיקר דווה לבנו ותבכה נפשנו, על אותם הנפשות שנעדרו בדמי ימיהם. ואיך זה נתנחם? ובמה אפשר עוד להתנחם, אם הם אינם חיים עוד? […] רק הוא יתברך יכול לנחמנו בזה שיקימם במהרה בתחיית המתים".
מתוך תחושת הייסורים, הגעגוע, החוסר, והאובדן אין במה להתנחם. כל שנותר הוא היאחזות באמונה שבשתיקה משוללת ההבנה: "מתחילה כשהיו עימנו, עד כמה שהיו יקרים לנו כבבת עיננו ורוח אפנו ונשמתנו, ועד כמה ששמחנו והשתעשענו בהם, מכל מקום לא ידענו כל כך להעריך את אשר היה לנו, ולא ידענו מה טוב היה לנו כשהיו עמנו. ואחר שנחסרו רחמנא ליצלן, רואים יותר מה מאוד חסרים הם לנו. הלב מתגעגע וכואב, ואין במה להתנחם בלתי בדברי הקב"ה למשה רבנו: 'כך עלה במחשבה לפני'". אמירה העולה בקנה אחד עם דרשותיו בהן כדרך התמודדות עם ייסורים פיתח עמדה תאולוגית של שלילת השכל האנושי, תוך כדי פיתוח תחושת דבקות באל. מאוחר יותר הוסיף למשוואה את צערו האל: "במה נתחזק על הקדושים שכבר נהרגו […], הקרובים והידידים וסתם ישראל אשר כמה מהם נוגעים לנו כנפשנו, […], בזה שאין אנו לבדנו בצרותינו רק גם הוא יתברך כביכול סובל עימנו", וסבלו "בלתי גבול".
תורת 'זיכרון נשמות הנפטרים'
במהלך השואה נשא האדמו"ר דרשה ביום האזכרה של אביו המציעה מודל של זיקה הדדית בין החיים והנפטרים. לפי תפיסה זו, כאשר החיים לומדים את דברי הנפטרים, הנפטרים משתתפים באופן פעיל עם החיים ומצטערים בסבלם הגופני. כפי שהאדמו"ר מנסח זאת: "האבות מצטערים בקבר […] שגופיהם הקדושים מצטערים גם על צערי הגוף של ישראל". מוקדם יותר הבהיר כי לא מדובר רק בנשמות האבות, אלא "נשמות כל הנפטרים והנהרגים מישראל, הם מצטערים בצערנו, ועובדים אתנו יחד עבודתנו את ד'". לתפיסתי מטרת דרשות האדמו"ר הינה להביא לידי מימוש את הנאמר בהם במציאות. על פי מה שהדגיש שבעת אמירת תורה בעת צרה, יש לשלב בהם מעט מהצרות על מנת לפעול את הישועה. שלא כפי הנהוג בברסלב 'לעשות מהתורות תפילות', האדמו"ר הפך את הסדר, ועשה מהתפילות תורות. כלומר הוא דרש בתוקף לממש את הזיקה בין החיים והנפטרים כדי לפעול ישועה.
יתר על כן, לא רק הנפטרים בקבר מצטערים בצער החיים, אלא ישנה הדדיות וגם החי עשוי להצטער בצער המת בקבר. העידו שלאחר פטירת אשתו אמר: "דכל עקיצת רימה בקבר, הוא ממש מרגיש בעצמו". כאבי הגוף מתפקדים בעת ובעונה אחת כביטוי לאובדן, כאמצעי הזדהות, וכמבע לשימור קשר חי עם הנפטר.
נושא הזכירה הדדית לאחר המוות תפס מקום בולט בעולמו של הרבי. באחד מתרגילי דימוי המוות שנועדו – על פי המסורת הדתית – לפיתוח היכולות הרגשיות של רגש היראה, הציע למדמיין להיפרד מאהוביו כך: "מי ייתן שעל כל פנים תזכרו אותי כמו שרוצה אני לזכור אתכם עד כמה שיהיה לי רשות". לנוכח מות בני משפחתו, קרוביו וחסידיו בשואה, ולאור תורת ה'דבקות בנשמות הצדיקים' שפיתח, הציע האדמו"ר פרקטיקה של זיכרון אקטיבי שניתן לכנות אותו תורת 'זיכרון נשמות הנפטרים', המתבצעת במהלך פעילות דתית:
"חוץ מן אמירת קדיש ולימוד המשניות אחרי הנפטרים, טובה היא להנשמות גם כשזוכרים אותן בעת עשיית המצווה ותלמוד תורה, לא זכירה בלבד רק כשנתקשר אותן לעשות המצווה ללמוד תורה יחד, ואז הן מתלבשות בגוף ובעשייה לתורה ולמצווה שהיא התגלות קדושה יתרה, אם הוא יתברך כביכול רוצה לשכון בתוך כל אחד מישראל, קל וחומר הוא איך טובה היא להנשמות לאחר פטירתן שהארה מהן ישכנו בישראל ועמהם יעשו תורה ומצווה".
בדרשה זו האדמו"ר משנה את התמקדותו, ה'הידבקות' בנשמות הנפטרים באמצעות זכירתן איננה רק לצורך רווחה נפשית, התעלות רוחנית או ישועה עבור החיים. זכירת נשמות הנפטרים, הנהרגים והנרצחים, מועילה ומיטיבה גם לנפטרים עצמם. עקרון השפעת מעשיהם של החיים על נשמות הנפטרים הינו אבן יסוד בתפיסות יהודיות. האדמו"ר מפתח עיקרון זה מכיוון חדש, לפיו באמצעות פעילות ועשייה המשולבת עם עבודה תודעתית של זכירה מתאפשר לגוף החי להוות מדיום עבור נשמת הנפטר.
פרויד טבע את המושג 'עבודת האבל' ותיאר אותו כתהליך פסיכולוגי שבו האדם מסיר בהדרגה את האנרגיה הנפשית שלו (ליבידו) שהשקיע באובייקט האבוד (הנפטר), ובכך ה'אני' משתחרר מקשריו הרגשיים אל הנפטר (דה קתקסיס; ניתוק הקשרים), ובתום התהליך יוכל להמשיך הלאה. גישה חלופית שהתקבלה בעוצמה רבה, היא 'פרדיגמת הקשרים המתמשכים' הגורסת כי המוות משנה את מערכת היחסים עם הנפטר, אך לא קוטע אותה לגמרי. הקשר המציאותי חדל, אך ממשיך להתקיים בזיכרון ובתודעה באמצעות ייצוג מופנם. גישה זו ממוקדת ברווחה נפשית של האדם החי, ומהווה מעין קשר מדומה במעמד צד אחד. הגישה המשתקפת בדברי האדמו"ר מרחיבה את מושג ה'הפנמה' מעבר לייצוג מופנם פסיכולוגי, לכדי 'הפנמה מיסטית' החותרת ליצירת קשר דינמי דיאלוגי והדדי המיטיב לחיים ובנוסף לנפטרים. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של גישה זו טמון בשינוי תפיסת השכול והזיכרון: במקום לראות באובדן מאורע המנתק את הקשר או יוצר קשר חד כיווני, מוצעת ראייה של קשר דו כיווני, ההופך מעשה פעיל של זכירה למקור משמעות. אבקש לכנות זאת: פרדיגמת הקשרים המתמשכים הדיאלוגים. תפיסה זו, בלגיטימציה שמעניקה לחשיבה המיסטית, עשויה לשמש מעין גשר פסיכו–תרפויטי בין הרציונלי למיסטי. תורת 'זיכרון נשמות הנפטרים' מציעה פרספקטיבה ייחודית על התמודדות עם אובדן ושכול, שנוצרה על רקע אובדן אישי בעת טראומה קולקטיבית. היא מדגימה את פוטנציאל החשיבה המיסטית לספק מסגרות משמעות ופרקטיקות התמודדות בעיתות משבר ואובדן.
