לנושא השבויים במסורת היהודית נודעים הקשרים ורבדים מגוּונים. פדיון שבויים איננו רק הלכה פרטית, אלא צו קטגורי. יסוד מכונן במוסר העברי, החוצה גבולות תקופתיים, לשוניים ותיאולוגיים: מראשיתו של הסיפור העברי המקראי, דרך העיצובים המדרשיים ופרשנויות אלגוריות המתפתחות בספרות המדרש והאגדה (בסגנון של משלים ורמזים מוסריים), סוגיות היסטוריות ופסיקות הלכה, ועד לפרשנויות מיסטיות־סימבוליות העולות מתוך כתבים קבליים וחסידיים. תחומי הדיון משתרעים על פני תחומי הפשט, הדרש, ההלכה והסוד. אולם אין בכוונתי להשתמש בקטגוריות אלה כז'אנרים, אלא כממדי בוחן למציאות, הדיון שאציע יהיה על פי שיטתי – שיטת ה'פרד״ס־החדש', אותה גיבשתי מאז ה-7.10.

אני זוכרת חלקים מהיום הזה בתמונות. אני זוכרת ששאלתי את אחותי הגדולה מה עושים והיא אמרה, בלי הבעה על הפנים, ״עכשיו מודיעים״. אני זוכרת שמהר מאד הגיעה למקום חברה טובה שלה שגרה קרוב ואחותי אמרה לה להיות איתי. אני זוכרת את החברה הזו מתיישבת לידי על המדרכה, מחבקת אותי ואומרת ״מעכשיו אסור לך להיות לבד״. אני זוכרת שהתקשרתי להודיע לאביב, בן הזוג שלי. הוא בדיוק היה בחתונה של חבר מהתיכון, שגם היה החבר הראשון שלי. כשהתקשרתי להגיד לו שאמא שלי מתה שמעתי את האקס שלי ברקע אומר משהו כמו ״נאהב אחד את השנייה לנצח״. אני זוכרת שהתקשרתי לאח שלי הגדול (שחולק איתי אבא) ושאלתי איפה הוא. כשאמר שהוא בנסיעה עם הבת שלו, אמרתי שיוריד מרמקול ויעצור בצד. אחרי שאמרתי לו ״אמא שלי מתה״ הוא רק אמר ״אני בא״. אני זוכרת שמישהי מבית הקפה שממול ניגשה לתת לי צלחת צ׳יפס ושאלה אם השכן שלי מת ואני לא עניתי. מישהי אחרת התכופפה אלי, ״אני ממש רוצה לתת לך חיבוק״, אמרה, חיבקה ואני לא זזתי. אני זוכרת שאמרתי לאביב בטלפון שמות של שתי חברות שצריכות לדעת עכשיו, והן יגידו לכולם. אחת התקשרה אלי מיד ובכינו ביחד, השנייה הייתה קרובה לתל-אביב ובאה להיות איתי עד שאביב יבוא. כשהיא הגיעה רצתי אליה ולחשתי לה משהו על סכין מטבח כי חשבתי שזה מה ששמעתי אנשים אומרים. אבל בעצם עד היום אני לא יודעת. אני זוכרת שאבא הגיע וקרסתי על ברכיו בתוך המכונית עד שצפרו לנו כי זה חסם את הרחוב החד-סטרי. אני זוכרת שהביאו לו כיסא מבית הקפה וישבנו שם אבא המתייפח, אני ואחותי הגדולה שלא הייתה לה הבעה על הפנים, החברה שלה והחברה שלי; ואבא אמר משהו בסגנון ״מעכשיו אומרים רק דברים טובים על אמא, אני לא מוכן לשמוע שום דבר אחר ואף אחד לא צריך לדעת מה בדיוק קרה. אנחנו נזכור אותה עם הדברים היפים והטובים וזה רק עניין שלנו מה שקרה פה״ ובאותו רגע חברה שלי לחשה לי באוזן שאני יכולה לספר מה שאני רוצה ושמה שמרגיש לי נכון לעשות אני יכולה לעשות. אני זוכרת שאבא התקשר לאחותי הקטנה ולא רצה לספר לה. היא ידעה שאמא נעדרת והוא אמר לה ״את צריכה למצוא לך טיסה וכשתגיעי לארץ נדבר״ ואחותי הגדולה לקחה לו את הטלפון והלכה הצידה. אני זוכרת ששמעתי את אחותי הקטנה שואלת ״היא מתה?״ ואחותי הגדולה ענתה ״כן. היא מתה״ וסיפרה לה הכל. אני זוכרת שראיתי אמבולנס צהוב מגיע וידעתי. ידעתי שזה סימן שמישהו מת כי למדתי כשהתנדבתי במד"א בתיכון שבאמבולנס צהוב יש רופא ורק הוא יכול לקבוע מוות. אני זוכרת שהוציאו אלונקה ריקה מהאמבולנס. אני זוכרת את צליל הגלגלים באים וחוזרים אלי מתוך הבניין. מישהי אמרה שאולי לא כדאי להסתכל עכשיו, אז התמקדתי בלבנים הבורדו והכחול על המדרכה מתחת לספסל שהיה באלכסון אלי. אני זוכרת שראיתי כמה בדלי סיגריות ותהיתי אם הם של אמא. אפילו לא שמעתי את קול טריקת הדלתות. האמבולנסים נעלמו. רוב האנשים הלכו. אני זוכרת שאחותי הגדולה אמרה לשוטרת ״אני רוצה בדיקה טוקסיקולוגית, בדיקת רעלים, בדיקת סמים״ אבל השוטרת רק הסתכלה עליה, לא כתבה כלום ואמרה בסדר. כשאחותי אמרה לה ״את לא כותבת. למה את לא כותבת?״ השוטרת שתקה. אני זוכרת שהביאו לנו את המפתח לדירה ואמרו לא להיכנס עד יום ראשון ואחותי כעסה שאולי זה רצח ולמה הם לא בודקים שוב והשוטרים אמרו שהם שללו את הכיוון הזה באמצעות המז״פ. אני זוכרת שאביב שאל איפה האוטו ולא הצלחתי לדבר. רק הצבעתי והלכתי. אני זוכרת שנסענו לירושלים ״לארוז״. היינו רק שנינו במכונית ואמרתי לו, כאילו אמא מדברת מתוכי, שעכשיו זה זמן לבקש עזרה. והוא אמר בסדר. ואז ביקשתי מהחברות מהעבודה לבוא אלי הביתה. בדרך מהאוטו לדירה שבקומה הראשונה הגוף היה כבד. הרגשתי את אמא שוכבת על הכתפיים שלי בשכיבת פצוע. התיישבתי על הספה, זו שישבנו עליה אמא ואני יחד לפני שבוע, ובפעם הראשונה אמרתי בקול לחברות. אני זוכרת שאמרתי: ״אני לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות״ . אני זוכרת שהן שתקו בעיניים פקוחות, עיניהן התמלאו דמעות. מישהו אמר שכדאי להתארגן כדי שאסע לאבא שלי. לא ידעתי אם לקחת איתי את ספרי הלימוד למבחני הלשכה שהיתי אמורה לגשת אליהם בעוד חודשיים והחברות ארזו לי אותם ״ליתר ביטחון, אם תרצי״. אחת מהן פינתה את כל המקרר כי לא ידענו מתי נחזור, ואחת ארזה בגדים. אני זוכרת ששאלתי אותה מה לובשים להלוויה והיא אמרה ״אני אארוז לך כמה דברים שחורים״. אבל בסוף, מה שאני הכי זוכרת מהיום הזה הוא כמה דקות אחרי שמצאנו אותה. אחותי לא הסכימה שאכנס, אבל היא סיפרה לי בדיוק מה ראתה. התיישבנו בכניסה לבניין שכן. לבד. שאלתי אותה ״מה עושים״ והיא אמרה ״עכשיו מודיעים״. אני זוכרת את אצבעותיה רועדות כשהקלידה בפלאפון את המילים: ״אמא שלי התאבדה״. * הפילוסוף וההוגה הפוליטי ז׳אן פרנסואה ליוטאר כתב על חשיבות השיום ליצירת תרבות וזהות. לדבריו ״כילדים, כמהגרים, אנחנו נכנסים לתרבות באמצעות לימוד שמות פרטיים״ – שמות של גיבורים, תאריכים ויחידות מדידה של מרחב וזמן מאפשרים לכונן תרבות. לטענתו, ״להיות מכוּנה פירושו להיות מסוּפר״ שכן כל נרטיב, גם אנקדוטלי, מאפשר להמחיש את השם, לתת לו לגיטימציה וכך גם להבטיח את המשכיות הקהילה. התרבות של עולם שמות מסוים נאבקת על גבולותיה דרך הלגיטימיות של הסיפור שלה ושל מי שמספר אותה. למקרא הדברים האלו אני חושבת על ״ברית מילה״ כסיפור שמכיל את הלגיטימציה לא רק לפולחן עצמו, אלא גם לקיומה של תרבות. מקורו של הפולחן בסיפור על אברם ושָׂרַי שבגיל שבעים הלכו מחרן לכנען בעקבות הציווי ”לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.” (בראשית, י"ב, 1). אני פותחת ספר שקיבלתי מהבוס הראשון שלי כעורכת-דין בו מתאר הרב יונתן זקס ״רעיונות משני-חיים״ בפרשות השבוע. בפרק על פרשת ״לֶךְ לְךָ״ טוען זקס כי ״אברהם נועד להיות אביו של עם מוכוון-פְּנים״. כלומר, עם שאנשיו נוטים ״לצפות פני עתיד אך לשמור אמונים לעבר״. לטענת זקס אנשים כמו אברהם נוטים להיות חלוצים, לחקור את החדש והלא נודע מתוך שמירת אמונים לישן. הרעיון משנה החיים של הציווי ״לֶךְ לְךָ״, לפי זקס, הוא האומץ להיות שווה. האומץ להיות שווה? זה לא נשמע הגיוני, אולי שונה. האומץ להיות שונה? האותיות מטשטשות, עדשות העיניים יצאו מפוקוס: חרק קטן מטייל על שורות הספר. החרק, שגודלו כנמלה אך איננו נמלה, מסייר לעבר פינות הפרק וגורם לי לתהות אם זו אמא שלי, כלומר נשמתה שהתגלגלה לפה כחרק. האם זה קשור? שמה של אמי היה שָׂרִי אך בשנותיה האחרונות חזרה להשתמש בשם שָׂרה, בייחוד כשטיילה באפריקה עם בן זוגה המוסלמי-אפריקאי, אִיבּי, ששמו המלא היה אברהם. ״אנחנו הוכחה לשלום בין העמים״ הייתה אומרת מתוך הפסיכוזה הפעילה שתקפה אותה כששהתה שם בשנת 2020. באותה שנה, בני משפחה נסעו להחזיר אותה ממוזמביק. בארץ היא אושפזה במשך חודש. חודשים ספורים לאחר השחרור, היא שמה קץ לחייה. אם היה זה ניסיון של הנשמה שלה להגיע לפה, לתוככי כתיבת הטקסט הזה, הרי שהוא הצליח. האם פשר התגלגלות המחשבה הזו נועדה לתת לי רוח גבית להמשיך את כתיבת הטקסט הזה, שתכליתו חשיפה עצמית שלי כאדם שונה? אבל איך אפשר להתחיל להסביר את החריגות שאני חשה מבלי שיש לה שם. אני אפילו לא יודעת איך לסדר את בליל המעגלים שחותכים זה את זה ומייצרים את הצורה הלא ברורה הזו, הגוש המחניק חסר הצורה שהכה שורשים בתוך החזה. משהו בפנים עמום, צורם, פועה, מגיח ונסוג, משנה את צבע עיניי וכבה. שנים אחורה. זר שנמסך במוכר, נדמה לי שהוא כבר נטמע לחלוטין בתוכי ושינה את הצבע, מתי זה קרה? האם רבץ רדום עמוק במערות הלב והתעורר אחרי שנפטרה או שתמיד היה שם מיילל, שורק, שואג, שואב את האוויר ונושף מתוכי, האם אני הוא? האם הוא שכול שיתפוגג עם הזמן? האם הוא גוש מולד שעובר בתורשה ונמצא אצלי בדם הטבורי, האם ינקתי אותו משעותיי הראשונות על הכדור הזה או שספגתי אותו מהסביבה ומנסיבות החיים? האם אני יכולה להסתפק בלקרוא לזה דור שלישי לשואה או דור שני למוות באובדנות? האם מספיק להגיד שהשכול שלי מתמשך או שאירועים בחיי, ובפרט השנה האחרונה בחייה של אמי – הפסיכוזה, האשפוז, המוות – יצרו כולם פוסט-טראומה מורכבת? למה אני מרגישה כל כך מרוחקת מהמילים האלו? למה מרגיש לי שזה ליד, לא בדיוק. שמצד אחד הרגשתי את זה קודם, ראיתי את זה כבר, ומצד שני התבוננתי לזה בעיניים לראשונה רק אחרי מותה? היום מקובל להגיד ״מתמודדת נפש״. זו נחשבת צורה רגישה ומודעת יותר לעומת ״חולי נפש״. עם זאת, להתייחס לפגיעות נפש כמחלה מדגיש את זמניותה, בעוד שהמונח ״מתמודדת נפש״ נתפס בעיני דווקא כמכונן זהות, לא כמצב זמני שעשוי להשתנות. להתייחס לפגיעות כמחלה מאפשר מידה מסוימת של תקווה כי יש תרופה וכי אפשר להפריד בין האדם למחלה או להתמודדות, כמו ניסיון להשאיר את האדם ״נקי״ מהדבר הזר, השלילי, שדבק בו. עם זאת, שימוש במילה ״מחלה״ מציג את האדם כחסר אונים לחלוטין ביחס להתמודדות שלו, כאילו היא בעלת ישות נפרדת ממנו, לעיתים פראית ואפלה. * אני חושבת שמאז ומתמיד הדבר הזה ליווה אותי. כשהייתי קטנה כעסתי על ההורים שלי על שהביאו אותי לעולם בלי לשאול אותי. לעולם ״הרע הזה״, הייתי מדגישה. אמא תמיד אמרה שסבל הוא חלק מהקיום אבל אני זוכרת שפעם אחת, בגיל שבע עשרה, אמרתי לה שאני רוצה למות והיא נשברה ואמרה ״גם אני״; אז התיישבנו על רצפת המטבח ובכינו שתינו עד שבשלב מסוים הבכי העדין שלה הפך לבכי של ״בכאילו״ והיא עשתה פרצוף מצחיק, ושתינו צחקנו. היא חיבקה אותי וביקשה שכשהיא תמות אני אשתול עץ בגינת הבית שלי. אבל כשהיא מתה לא היה לי בית עם גינה. הייתי בת עשרים ושבע. אז הלכתי לאחות של חברה שלי וקעקעתי עץ ערבה בוכייה גדול מאד על הגב שלי. זה לא כאב במשך ארבע שעות.   האם אפשרתי לעצמי לקבל את החלק הזה בי בכנות כחלק ממני רק אחרי שהסכמתי לקבל את אמא שלי? כלומר, את כולה כפי שהיא, לאהוב באמת גם את הפנים המחייכות, המחליקות קמט באצבע בוטחת במצחי החרוש; וגם את פני האם השנייה, מבטה נודד אל העצים, שפתיה ואגרופיה קפוצים. אני לא חושבת שאחזור להיות מי שהייתי לפני מות אמי או שאפילו אהיה דומה לאותה צעירה שהייתי. ברור לי שהשתניתי עמוקות. ביני וביני אני תוהה כמה לילות מסויטים וימים בהם הסיוטים חוזרים בהבזקים בעירות, כמה התקפי חרדה, כמה ימים של חוסר יכולת לקום מהספה או לצאת מהבית עלי לחוות כדי להרגיש שזה בסדר להגיד שגם אני מתמודדת. ביני וביני אני תוהה האם בעצם כל אדם בורגני, בייחוד כזה שחי במדינה מערבית שבה יש היפר-מודעות לסוגיות נפשיות, ועוד אחרי המלחמה הזו, האם לא כולנו בעצם מתמודדי.ות נפש על סקאלה. ואם כן, עד כמה האבחנה משנה? אומרים שלוקח הרבה זמן לדייק אבחנות, שיש מעט סלים, פתולוגיות, בעולם בריאות הנפש, והרבה תסמינים שיכולים להתאים לכמה קטגוריות. יש התמודדויות נפשיות שיש להן תרופות או טיפולים מיטיבים, אך ככל שעובר הזמן נדמה לי שמי שנפשו נפצעה יידרש להתמודד עם הפגיעה כל חייו. היא עשויה להשתנות לאורך זמן, להתבטא בתסמינים פיזיים (נדודי שינה, גירודים, פרץ בכי), אך היא עשויה גם להסתרג בעולמנו הפנימי ולעצב את אופיינו (חרדה, נטייה לעצבות). תרופות יכולות לסייע להפחית תסמינים, יש מי שזה יסייע לו לנהל אותם, אך הן לא יעלימו פצעים עמוקים כמו פחד קבוע שהרע מכל יכול לקרות בכל רגע, או שאין משמעות לקיום. המשורר שלומי חתוכה הציע פעם בשיחה עם המשוררת גל נתן שאפשר לקרוא לזה ״מצבי צבירה של הנפש״. נתן הסכימה והוסיפה ״אני חושבת שהעניין הוא באמת לתת לאנשים להגדיר את החוויות שהם חוו ולתת להם שמות״. אבל אני מרגישה שאין שם ליתומי אובדנות, צאצאים למאניה-דיפרסיה או שורדי גלישות פסיכוטיות. אני מרגישה שהחוויה שלי לא יכולה להתאפיין בתור ״מצב״ אלא כהתמודדות אקטיבית יום יומית, כזו ששוחקת את הנפש ומסתתת אותה בכיוון מסוים, כמו נהר ששוחק חלוק נחל ומשנה את צורתו. האם הסיפור שאני מספרת פה נועד לתת לי לגיטימציה לדבר על התמודדות נפשית? ביחוד בימים בהם התמודדות כמו שלי יכולה להיתפס כפריפריאלית להתמודדויות של ניצולי ושורדות השבעה באוקטובר, של חיילות וחיילים שחזרו מהקרב. האם הסיפור שלי הוא הצדקה מספקת לדבר על הדבר הזה, שאין לו שם, כבעלת ידע מניסיון אישי, אישי שלי, לא רק כבת של? האם הסיפור מחפש למלא את וואקום האלמוניות של מי שמצליחה לתפקד באופן סביר בלי תרופה או תעודת נכות אבל החיים שלה כרוכים בעבודה יום יומית; מי שמתנהל בתוכה מאבק עיקש בין הזר למוכר ולא ברור מי מהם קונה שליטה בתודעה, בלב ובגוף. האם משהו בי אחר וצריך סיפור, שם חדש, כדי שאוכל לגבש את זהות, תרבות ושפה משלי? האם הסיבה לכך שהבחנתי באלמוניות הקבוצה אליה אני משתייכת קשורה לעובדה שאבא שלי יתום צה״ל? לכך שאני יודעת את היקף המרחב שניתן לשכול לאומי, לנפגעי פעולות איבה. לא מספיק, לא מספיק בכלל, אבל להם לפחות יש שם. מלחמת השבעה באוקטובר עשתה משהו למעגלי השכול המשיקים האלו, שפתאום הרגשתי נקודת מפגש חריגה ביניהם. אולי זה גרם להיעדר השם לבלוט, עבורי. אולי מרוב הכאב והשכול הלאומי שחשתי הצלחתי להתרחק מהכאב הפרטי שלי ולהתבונן עליו מרחוק. מי אני בתוך מרחב השכול הישראלי? מי אני בתוך מרחב נפגעי הטראומה או הנפש בישראל? * המשוררת נורית זרחי מתארת בשיר ״אבן״ בריאות כעבודה של קפיצות והחזקה. היא תוהה ״כמה עמק יכול להיפער הכאב״ ומתארת ״אצלי בבית הרצפה והקירות עשויים רצפה וקירות./ ורק בנוכחותי הם מראים מה שביכולתם להפוך לתהום״. מסקנתה היא ״קפצי את הדמיון, קפצי את התקווה, היי בריאה, היי אבן״. האם כדי להיות בריאה עלי להתכווץ בכוח, בריכוז תמידי שלא להתפרק? רק לא ליפול לתהום הבית הסוגר עלי כשאני בגפי? לעולם לא אוכל לפוגג את הענן שקנה מקום בחזי, נדמה שהוא שם מאז ומתמיד. אבל רק אחרי מותה של אמי, אחרי סוף העולם הפרטי שלי, הישרתי מבט אל הזרוּת שקנתה בית בתוכי. לאט התבוננו אחת בשנייה. בהתחלה דיברנו בתנועות גוף – בכי, רעד, בהייה, קפאון – עקבתי אחר תנועותיה. למדתי להניח לקול לרעוד ולדמעות לבוא לנוכח פרפר שנלכד ברשת עכביש בגינה ציבורית או קולו של אלן גינזברג קורא את ״קדיש״. היום אני רואה ברגישות הזו כוח. הקול שלי צלול יותר, הראייה ברורה, אולי אני אמיצה יותר. להיות מכונה פירושו להיות מסופר. עוד אין לה שם, לזרוּת שקנתה בית בפנים. תחילה חשבתי שהיא אורחת, אבל ככל שהזמן עובר נדמה שאני והיא אחת. נחות במרחב שלישי של זהות. מרחב שבו אני סופגת חלק מאמי והיא ממשיכה לחיות בתוכי; מרחב שבו השכול והטראומה הלאומיים נמסכים בשכול ובטראומה הפרטיים שלי ומשנים אותי, מסתתים בי אני אחר. במרחב הזה, על העמימות שבו, על הריקוד העדין שהוא מזמן בין שליטה לרפיון, בין התנגדות להכלה, אני מתחילה להרגיש בית. הבחירה להכניס אחרים לעולמי, בחיים ובכתיבה, מאפשרת לי נקודת מבט חדשה על העולם ועל עצמי. כשאני כותבת אני מתרחקת מעצמי, מתבוננת בעצמי כזרה, נותנת לעצמי להופיע, להפתיע, להתגלות. כך, אני מתקרבת בלי פחד, מחפשת ברק במשונה, מוצאת את המשותף בין חלקי האני. צובעת את הסדקים בזהב. האם הייתי מצליחה לעשות זאת לו גזרתי על עצמי שתיקה, לו טמנתי סודותיי מתחת לשטיח, מעמידה פנים שבהתאם לקורות החיים שלי, לניסיון התעסוקתי שלי, לתפקוד היום יומי שלי, אני לגמרי בסדר, ממשיכה הלאה? אינני יודעת מי אהיה. איני יודעת מה יהיה מחר, איני יודעת מה יהיה בעוד שנה, בעוד שנייה. גשם רוקע בחלון, עץ רועד ברוח, סופה קרבה ואני כאן. לעת עתה. כותרת הטקסט מתוך ״הבגד״ מאת דליה רביקוביץ׳ ז׳אן-פרנסואה ליוטאר, הסברים על הפוסטמודרני, רסלינג, 2006 הרב יונתן זקס, רעיונות משני-חיים: קריאות חדשות בפרשת השבוע, מגיד, 2021 גל נתן, גל נתן: יש בשירה מן השיגעון - היא חירות אל מול ההיגיון, ברית מילה, 2021 נורית זרחי, כפר הרוחות, ביתן, 1994

הנה הרמצׄאן עבר, הצומות חלפו הלכו להם. חודש של צום, התרוממות הרוח והזדככות פנימית מילא את לבות המאמינים המוסלמים בארץ הקודש. יפה יהיה אם מדינת ישראל תזדהה ולוּ במעט עם אזרחיה המוסלמים ותקדיש באופן רשמי יום אחד בלוח השנה, יום שבתון, שבו ישתתפו באהבה, באחווה ובאחדות שלימה כל אזרחיה, יהודים ומוסלמים כאחד, עם אחד מחגי המוסלמים.

העבודות נוצרו במשך השנה השנייה למלחמת השבעה באוקטובר והסתיימו ערב חג החירות הגזולה. המהלך החל בציור פיגורטיבי של צמח עם פרח אדום-כתום שצילמתי יוצא אל מחוץ לגדר של בית יד לבנים בירושלים ומשתרך על הרקע האפור של אספלט החנייה. אליו התווספו הציפור והדמות, מביטות לעבר הרִִיק הצהוב בחלק השלישי של הטריפטיך.  האלמנטים שעל גבי הציור הם חלקי מתכת שנאספו במשך שנים רבות בשיטוטים באתרי בנייה, בחצרות אחוריות, במוסכים ובאתרי טיולים בטבע, מתוך משיכה לחפצים העזובים, החלודים והמעוותים שהזמן נתן בהם את אותותיו והטביע בהם אישיות חדשה.  הם המתינו בארגז כחומר גלם לעבודה ביצירה מבלי שידעתי באיזה הקשר ידברו שפה חדשה.  עד שהעבודה הנוכחית ביקשה את נוכחותם של חוטי התייל, דיסקיות המתכת וקופסת השימורים המעוכה. "צבע אדום" (שנוכחותו הפיזית מרומזת אבל הוא משתלט על הנפש גם מבלי להיראות), צהוב חטופים, סורגי כלובים ומאפל צלמות בבור תחתיות נוצרו מתת המודע והתחוורו לי כשהחלו להישמע עדויות החטופים השבים מן השאול. כל זאת מבלי לוותר על האפשרות של "אסירי התקווה" ותקוות האסירים לראות מבעד לצהוב ים ושמיים מתגלים מתוך החפץ המעוות בחייו החדשים.

ב1.4 לפני שנה איבדנו את אחד מגדולי היוצרים בעולמנו- אותם ניתן להגדיר ככאלה הישבו על הגדר בין השפות וביקשו לנסח חוויה אנושית לימינלית בתוך מרחב השפה. יוצרים כאלה הפריחו מרחבים שבהם השפה האנושית נושמת במבט חטוף, שבה רוח הצדק נושבת בין השפות לדובריהם. 

בקש שלום ורודפהו...? איך אפשר להילחם למען השלום בלא לזרוע זרעים של מלחמה? והלא תוקפנות מולידה תוקפנות וסלידה - סלידה, ואיבה מולידה איבה. ושטנה – שטנה. ופחד מוליד לב נוקשה ולב נוקשה – מוליד עוד פחד. וכיווץ אימתני מזין אימתנות מכווצת ולב נעול-שערים מצר את העין ועין צרה שבה וחותמת את בריחי הלב. ולב צר מוליד צר, מוליד צרה, מוליד צער.

המסה עצמה מתמודדת עם השאלות שכתב העת מבקש לעורר – שאלות של חירות, של סדר ופריעתו, של עיצוב שפה חדשה, לא כהמצאה שרירותית אלא כחידוש המבוסס על מה שהיה ואינו יכול להישאר כפי שהיה. כשם שהאפיקומן הוא השארית והצופן, כך היצירה מחפשת אחר המקום שבו החירות נוכחת – לא כחזון אוטופי מנותק, אלא כמרחב אמיתי שחייב להתקיים כדי שהשיח יוכל להמשיך ולחיות.

א אָמַר הַנָּבִיא לַחֲכָם הַכָּתֹם הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לְךָ כְּשֶׁאַתָּה עוֹצֵם עֵינַיִם בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא הַחַלּוֹן לְכָל הָעוֹלָמוֹת אָמַר הֶחָכָם לַנָּבִיא הַשָּׁחֹר הַזֶּה שֶׁאֵין לְךָ בַּיּוֹם שֶׁאֵין בּוֹ יָרֹק וְכָתֹם זֶה אֲשֶׁר לוֹגֵם אוֹתְךָ בַּלַּיְלָה הוּא הַדֶּלֶת